זוהי תביעה להשבת כספי שכר לימוד בטענה כי הנתבעת הציגה מצג שווא אשר גרם להתקשרות החוזית בין הצדדים.

טענות התובע

התובע פנה לנתבעת המציגה עצמה כמכינה הותיקה והמנוסה בישראל ונרשם לקורס "מכינה". מטרת התובע הייתה לחדד את כישוריו ואת תיק העבודות שלו לקראת ועדת הקבלה ללימודי אומנות באקדמיית "בצלאל" בירושלים.

התובע התרשם מהמיצגים שהוצגו ע"י הנתבעת באתר האינטרנט, כי הינה בעלת הידע, הכישורים והניסיון אשר יסייעו לו לעבור את ועדת הקבלה בבצלאל.

בהסתמך על פרסומי הנתבעת ועל פגישת הייעוץ שבה הובטח לתובע יחס אישי הוא החליט להירשם למכינה. התובע חתם על ההסכם ופרש את מלוא שכר הלימוד בסך 7,890 ₪ ל - 18 תשלומים.

ביום 23/12/11 החל התובע לימודיו וכבר בסמוך לתחילת הקורס חש שהולך שולל ע"י הנתבעת. לטענתו, הקורס הועבר באמצעות גב' שגב, שהייתה עסוקה בטיפול בבתה בת השלושה חודשים.

כמו כן, הנתבעת לא סיפקה לתובע עזרה והנחייה אישית בפיתוח תיק העבודות שלו.

יתרה מכך, התובע הלין כי הנתבעת העסיקה מרצים חסרי ידע וניסיון ובכך מנעה ממנו לקבל את התמורה שהתחייבה לספק. כך, למשל, המנחה בשיעורי אנימציה לא היה אנימטור אלא איש מחשבים שעוסק באינטרנט שכלל לא ידע כי מטרת הקורס היא הכנת תיק עבודות.

על רקע כשליה המערכתיים של הנתבעת, תלמידי הקורס וביניהם התובע ותלמידה נוספת, ניסו לפנות לגב' שגב בניסיון להבין כיצד בכוונתה לתקן את אותם כשלים אך זו לא נתנה מענה ענייני ומקצועי.

ביום 27/2/12 נערכה פגישה בין התובע, תלמידה נוספת וגברת שגב וגם הפעם זו התעלמה כליל מטענותיהם ודחתה בכל תוקף אפשרות של החזר כספי. במעמד אותה פגישה התובע הודיע לגב' שגב כי אין בכוונתו להמשיך עם הלימודים.

התובע טוען כי הוא הוטעה ע"י הנתבעת לחשוב כי היא בעלת ידע, כישורים וניסיון להכינו לועדת הקבלה בבצלאל. אלמלא מצג שווא זה לא היה התובע נרשם וחותם בהסכם.

לטענת התובע נוהל "ביטול הרשמה" שנוסח ע"י הנתבעת הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד.

התובע דורש את החזר מלוא שכ"ל, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 2,500 ₪ והחזר הוצאות בסך 1,170 ₪.

טענות הנתבעת

לאורך כל התביעה התובע מתייחס לפיסקה אחת מתוך מידע רב שניתן באתר לעניין המכינה ומתעלם מהדרישות שהוצגו לסטודנטים - השקעה, התמדה והתמודדויות שעל הסטודנט לשאת בהן על מנת להצליח.

בסמסטר א' התובע נכח ב - 11 שיעורים מתוך 12.

התובע היה סטודנט שניכר בכישרונו ובתחילת המכינה הכין שיעורי בית והשקיע בלימודים.

לאחר זמן מה התחיל לזלזל והלך שבי אחרי סטודנטית פחות מוכשרת, ממורמרת ובעלת יכולת נמוכה יותר בעיצוב. על אף האמור, הנתבעת ניסתה מספר פעמים להניע את התובע להגיע למפגשים שונים ולפגישות אישיות.

בהקשר לטענת התובע בעניין גב' שגב, השיבה הנתבעת כי זו אכן הגיעה עם בתה לשלושה שיעורים (מתוך 12) אך בעלה תמיד היה בחוץ וטיפל בתינוקת. במהלך ההפסקה, הנ"ל הניקה את התינוקת תוך שימוש באמצעי כיסוי.

הנתבעת הוסיפה כי התובע קיבל יחס מועדף מכל הסטודנטים והוא התבקש להקפיד ולהכין עבודות בית ולפיכך טענתו לחוסר התייחסות מצד הנתבעת הינה שקר גס.

הנתבעת טוענת כי תכני המכינה נמדדו במשורה, הזלזול והפחתת הערך מצד התובע נעשו על מנת ליצור רושם מוטעה.

כן טוענת הנתבעת כי ההסכם, טופס ההרשמה ללימודים, אינו חוזה אחיד והוא מפרט את נוהל ביטול ההרשמה אשר לפיו ישנם מועדי ביטול המאפשרים את החזרת כספי שכר הלימוד. כמו כן הנוהל מחייב כי הודעת הביטול תהא בכתב והודעה כזו לא הוגשה על ידי התובע.

התובע הוא זה שסירב להגיע לשאר המפגשים ולקבל את התמורה המלאה בדמות יתר השיעורים אך על אף זאת התובע התקבל ללימוד אנימציה בבצלאל.

הנתבעת צירפה, לדוגמה, מייל תודה של גב' מאיס עבד אלחי אשר למדה באותה כיתה עם התובע הסותרת את כל טענותיו.

במועד הדיון חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם.

למעשה התובע טוען כי הנתבעת הטעתה אותו לחשוב כי הינה בעלת ידע, כישורים וניסיון שיסייע בהכנתו לועדת הקבלה של בצלאל וכי על סמך מצג זה נרשם ללימודים. לטענתו המרצים אותם העסיקה הנתבעת הינם חסרי ידע וניסיון מתאים ובכך מנעה ממנו את התמורה שהתחייבה לספק.

יחד עם זאת, יש לזכור כי רשימת המרצים הייתה ידועה מראש ומפורסמת בעלון המכינה, כפי שצירף התובע לתביעה. משכך, בטרם נרשם, יכול היה התובע לבצע בדיקה אודות המרצים, כדי לבחון האם הם עומדים בציפיותיו מבחנת הרמה המקצועית, אך לא הוכיח כי עשה כן ולא הוכיח כי המרצים אינם ב"סטנדרט" הנדרש. נהפוך הוא, הנתבעת היא זו שהציגה מכתב תודה מאחת התלמידות בכיתתו של התובע אשר שיבחה את אחת המרצות עליה הלין התובע.

זאת ועוד, כאשר התובע התלונן על כך ששיעורי האנימציה מועברים על ידי מנחה שאינו אנימטור, פעלה הנתבעת להחלפתו על ידי אנימטור ומרצה באקדמיית בצלאל וטענה זו לא נסתרה.

התובע הוסיף וטען כי תוכן הקורס לא תאם לזה שהוצג מלכתחילה אלא הסתכם במצגות ותרגילים בגזירת נייר. גם בעניין זה התובע נמנע מלהוכיח את הפער בין שהוצג לפניו לבין מה שנעשה בפועל, חרף המלל הרב שבתביעה. מבחינת תוכן אתר האינטרנט של הנתבעת אשר צורף על ידי התובע ניתן ללמוד כי המכינה בנויה משלושה סמסטרים. מטרת סמסטר א' היא "היכרות עם עולם העיצוב ובחירת תחום עיצוב". מדובר למעשה בהקניית ידע וכישורים בסיסיים וכפי שנכתב באתר: "לימודי רישום מהבסיס, גם למי שלא יודע להחזיק עיפרון", "איך מעצבים, ממה מתחילים?".

התובע אשר נכח בסמסטר א' בלבד, הלין על התכנים הנלמדים - "תוכן הקורס התברר כשטחי" וטען למצג שווא. מעיון בפרסומיה של הנתבעת באתר, נהיר כי סמסטר א' הינו סמסטר המקנה את הידע הבסיסי והדרוש לסמסטר ב', בו מתמקצעים בהתמחות הרצויה וסוגרים את תיק העבודות.

התובע הגדיר עצמו כ "אמן בעל תיק עבודות" ושכל מטרתו בלימודי המכינה היא לחדד את תיק העבודות. הגדרה וצורך זה של התובע, בוודאי אינם תואמים לתכנים הנלמדים במהלך סמסטר א' ואשר הוצגו מבעוד מעוד לתובע. כפי שעולה מתכני האתר, אלו שמורים להמשך הלימודים בסמסטר ב' וסמסטר ג'. דווקא מעיון בפרסום, אותו צירף התובע לכתב התביעה, ניכר כי הנתבעת פירטה את התכנים ביחס לכל סמסטר וסמסטר. אשר על כן יש לדחות את הטענה כי הנתבעת הציגה מצג שווא או מצג מטעה כלשהו.

אשר לסעיף הביטול בהסכם, הרי שככלל, מוסדות לימוד מסוגה של הנתבעת הם גופים מסחריים המונעים משיקולים כלכליים. מוסדות אלו נוקטים לרוב במדיניות ביטולים מחמירה אשר מוטה לטובתם. ידוע הוא כי בהחלטתם על פתיחת קורס זה או אחר, מסתמכים מוסדות הלימוד על מספר הנרשמים לקורס, ההכנסות וההוצאות הצפויות להם לפי כמות הנרשמים. קבלת תלמיד לקורס באה לעיתים על חשבון תלמיד אחר, ומשכך מובן כי ביטול ההשתתפות בקורס, גורם להפסד רווחים למוסדות אלה (ראו, למשל, תק (י-ם) 3315/08 גז מלי נ' הדס" - הכשרות מקצועיות" (פורסם בנבו, 06.11.2008).

לרוב, מדיניות מחמירה זו באה לידי ביטוי בסעיף בחוזה ההתקשרות לפיו נרשם שמפסיק לימודיו בכל שלב מחויב במלוא שכר הלימוד. מדיניות גורפת שכזו אינה מתחשבת בנסיבות ובאילוצים שונים שלעיתים נכפים על התלמידים ובוודאי לא ברצונם האישי. לעיתים לנרשמים כלל אין רקע בתחום הלימודים אליו נרשמו ולפיכך בעת ההרשמה אינם מבינים מהם תכני הקורס ומהי רמתו.

נוכח זאת, מדיניות נוקשה כאמור לעיל אינה ראויה ואינה מאוזנת ולפיכך יש לבחון האם המנגנון שקבעה הנתבעת לביטול, מאזן כהלכה בין באינטרסים של הצדדים.

מעיון בלשון ההסכם, נראה כי סעיפי הביטול בהסכם נועדו לקבוע "תחנות יציאה". דהיינו, בכל אחד מן המועדים האמורים רשאי היה התובע לבטל השתתפותו בגין אילוצים שונים ולחילופין להעריך את שביעות רצונו מהמכינה ולהחליט האם הוא מעוניין להמשיך בלימודים.

תחנות היציאה מעגנות את זכות התובע להפסיק לימודיו אך בד בבד שומרות כי הנתבעת לא תצא מופסדת מההתקשרות החוזית שכן זו שמרה לתובע מקום לימודים במסגרת קבוצת לימוד שהוגדרה מראש כמצומצמת. מנגנון שכזה אשר מגן על האינטרסים של שני הצדדים הינו צודק וראוי, בפרט כאשר מדובר במוסדות לימוד ונותני שירותים. אך ללא יישום נכון, מנגנון זה מרוקן מתוכן.

בענייננו, טופס ההרשמה ללימודים מגדיר שני מועדים לאחר תחילת הלימודים בו יהיו זכאים התלמידים להחזר כספי חלקי, כלדקמן:

• החל ממועד השיעור הראשון בקורס (לרבות שיעור מבוא או שיעור מקדים לקורס) ועד חלוף 10% מסך השיעורים בקורס, יוחזר 40% משכר הלימוד המלא ששולם, למעט דמי הרישום.
• החל מחלוף 10% ועד 20% מסך השיעורים בקורס, יוחזר 20% מסך תשלום שכר הלימוד המלא ששולם, למעט דמי הרישום.

לטענת התובע, נוהל ביטול ההרשמה שנוסח על ידי הנתבעת בהסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן מנגנון השבת הכספים על פי מועדי הביטול שצוינו הוא חסר הגינות וחד צדדי.

יחד עם זאת, אף אם נלך לגישת התובע כי אכן מדובר בתנאי מקפח, הרי שהודעת הביטול המאוחרת ונסיבותיה אינן מזכות בהחזר כספי כלשהו. אמנם, התובע לא שלח הודעת ביטול בכתב למרות שההסכם קובע כי בקשה לביטול הרשמה יש להגיש בכתב. אלא שגם אם לא נדקדק עם התובע באשר לצורת הודעת הביטול הרי שהתובע העלה לראשונה את בקשת ביטול הרישום ביום 27/2/12 חודשיים וחצי מתחילת המכינה וזאת חרף טענתו בסעיף 10 לכתב התביעה כי "כבר בסמוך לתחילת הקורס הבין שהולך שולל על ידי הנתבעת". אם כך, מדוע בקשת ביטול הרישום עלתה לראשונה ביום 27/2/12, כאשר כבר בתחילת הקורס היו לו טעמים לבטל את רישומו ?

יש לזכור כי סמסטר א' במכינה כלל שנים עשר שיעורים בלבד, בעוד התובע הודה ביום הדיון כי נכח בעשרה שיעורים - מכאן כי זכות הביטול לא הופעלה על-ידי התובע תוך זמן סביר אלא לאחר שנכח כמעט בכל השיעורים בסמסטר. בנסיבות אלו לא יכול התובע לטעון כי התמורה נכשלה כליל כאשר הוא בחר להשתתף כמעט בכל השיעורים. יש לזכור כי התובע, לפי טענותיו, היה בעל תיק עבודות ולא טירון בתחום, ולכן היו לו כלים לבחון מייד בהתחלה האם רמת הלימודים תואמת לכישוריו ולציפיותיו, ולהחליט כי הוא מבטל את הרשמתו בשלב מוקדם הרבה יותר אך הוא לא עשה כן. התובע גם לא הוכיח כי נסיבות עזיבתו היו בלתי צפויות או כתוצאה מכוח עליון.

סיכומו של דבר הוא שהתובע לא הוכיח טענותיו בעניין מצג השווא, והלכה ידועה היא כי המוציא מחברו עליו הראיה. בפרסומים השונים הציגה הנתבעת את הלימודים בסמסטר א' כלימודי בסיס וכאלו שמותאמים לרמת מתחילים. התובע אשר הציג עצמו כאמן בעל תיק עבודות יכול היה לצפות שלימודי בסיס ("גם למי שלא יודע להחזיק עיפרון") לא יענו לצרכיו וציפיותיו. מאחר והתובע ביטל השתתפותו לאחר נוכחות מכרעת של מעל 80% בסמסטר א' לא התגבשה זכותו להשבת סכום כלשהו משכר הלימוד; ומה גם שלא הוכח כי הנתבעת לא היתה נכונה ולהמשיך להעמיד את שירותי הלימוד שלה לתובע לאורך כל הקורס.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ג, 13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.