ובעניין:

עיריית חיפה שהייתה נתבעת 4 נמחקה מכתב התביעה על פי פר' הדיון מיום 21.06.10.

סכסוך משפחתי, הפרת חוק, השלמת הרשויות עם הפרת החוק והשלכותיהם הם הנושא בתיק זה.

התובעת, גב' נאדיה מלשה (להלן: "התובעת"), והנתבעים 1 ו-2, מר בשאי יעקב שהוא אחיה וגב' אנשראח בשאי – גיסתה, (להלן: "הנתבעים"), מתגוררים כולם בבית ברח' העוגן 37 בחיפה. הבית הוא בבעלות הנתבעת 3, "עמידר" חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "נתבעת 3"). בעלי הדין הם דיירים מוגנים בבית.

נושא התביעה הוא מבנה אותו בנו הנתבעים, לפי טענת התובעת, בשנת 2004, ללא היתר בנייה כחוק. על פי כתב התביעה מדובר בבנייה של 12 מ"ר, שנעשתה ללא הסכמת הנתבעת 3 אשר נקטה בגין כך הליכים כנגד נתבעים 1 ו-2 (להלן תוספת הבנייה, או המבנה).

מבנה זה מהווה מטרד לתובעת ומשפחתהּ, מכיוון שהוא נבנה בצמוד לדירתהּ של התובעת, שם נמצאים חלונות, חדר האמבטיה, השירותים והסלון. בנייה זו חסמה חלונות אלה. בנוסף נטען בכתב התביעה כי מבנה זה נבנה בחצר המשותפת ועל בריכת הביוב הראשית של הבניין.

אין מחלוקת, כי התוספת נבנתה ללא היתר כדין, וכן אין מחלוקת לעניין צמידות המבנה לחלונות דירת התובעת.

הנתבעים 1 ו-2 טענו כי מדובר בבנייה ישנה למעלה מ-25 שנים, ולכן התביעה התיישנה. ההליכים בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3 הסתיימו בהסכם פשרה, אשר איפשר את השארות המבנה, כי החצר צמודה לדירתם ועל כן היו רשאים לבנות עליה, וכי כל התביעה היא תוצאה של סכסוך משפחתי ממושך שפרץ ב-2008.

טענות וסיכומי התובעת:

הטענה כלפי הנתבעים 1 ו-2 היא, כי הקימו את המבנה ללא היתר, וגרמו וגורמים נזקים לתובעת ומשפחתהּ, ובכלל זה נזקי בריאות, הפרעה לאור השמש, מטרד ואובדן הנאה במקרקעין. התובעת טוענת כנגד הנתבעת 3, כי זו האחרונה אפשרה הקמת מבנה זה, אשר אף נבנה בחצר המשותפת וגזל מזכויות הבנייה של התובעת.

מטעם התובעת העידו היא עצמה, בעלה מר אאיד מלשה, ומהנדס אגבאריה אשר הגיש חוות דעת לעניין תיאור המצב הפיסי והפרות חוק התכנון (ת/2) מר אגבאריה צרף תמונות לחוות דעת המראות כי אכן מעבר לחלונות בדירת התובעת יש קיר.

מר אגבאריה לא התבקש לקבוע או להעריך מתי נבנתה התוספת.

כן התייחס מר אגבאריה לגג האסבסט שהוא חומר מסוכן המכסה חלק מהמבנה ולכך כי הוא בנוי על שטח בו מצופות שוחות ביוב של כל הבניין מה שמקשה על הגישה אליהן.

התובעת הוכיחה, כי הנתבעים 1 ו-2, בסיוע הנתבעת 3, עוולו כלפיה בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר הכוונה לסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה (התשכ"ה – 1965), ולתקנות 1.16, 2.20, 2.23 ו-2.4 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התשל"ו – 1970. העוולה הנוספת המיוחסת לכל הנתבעים היא מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין.

ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לראיות, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעים, אשר ביניהן גם עדויות מומחים ותשריטים, המוכיחים כי תוספת הבנייה שהיא 20 מ"ר צמודה לקיר החיצוני-דרומי של דירת התובעת. שם מצויים חלונות חדר האמבטיה, השירותים והסלון. תוספת זו חוסמת לחלוטין, כפי שהוכח, את אפשרות כניסת אור-שמש ואוויר לדירתהּ של התובעת, מה שהביא, על פי עדות המומחה מטעם התובעת, המהנדס מר אגברייה, לתופעות של חולי עד כדי אסטמה של בנהּ של התובעת.

התובעת הוכיחה לטענתהּ, כי לכל המוקדם, הקמת התוספת הייתה בשנת 2002, ולא כפי שנטען ע"י הנתבעים האחרים. על כך שמדובר בבנייה בלתי חוקית לא יכולה להיות מחלוקת, לאור הודאת עיריית חיפה, ואף ההסכם אשר נחתם בין הנתבעים 1 ו-2 לנתבעת 3.

התובעת הוכיחה, כי תוספת הבנייה הוקמה בחצר המשותפת, אף זאת בהסכמתהּ של הנתבעת 3 בניגוד לדין, שכן לנתבעת 3 יש זכויות בגין מחצית החלקה בלבד, ואין היא רשאית להשכיר את כולה.

ב"כ התובעת מפנה לפסיקה המצביעה על כך, כי הנתבעת 3 אפשרה את הקמת התוספת הבלתי-חוקית ע"י הנתבעים 1ו-2, ועל כן הפרו את החוק. פסקי הדין אליהם מפנה ב"כ התובעת הם: ע"א 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פד"י ל"ז (2) עמ' 29, עמ' 41 וכן ע"א 119/86 קנה ביתי בע"מ נ' הוועדה לתכנון ובנייה נתניה פד"י (מ"ו) 5, 27 עמ' 744-745.

ב"כ התובעת טוען, כי ברי שכל הנזקים המתוארים לעיל מהווים את העוולה של מטרד ליחיד. הנתבעים 1 ו-2 הם המשתמשים במקרקעין התפוסים על ידם, דהיינו תוספת הבנייה, באופן שיש בה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של התובעת, או להנאה סבירה מהם, בהתחשב במקומם ובטיבם, ובכך התקיימו היסודות הנדרשים להוכחת העוולה של המטרד ליחיד. הטענה היחידה שיש לנתבעים היא טענת התיישנות, ולעניין זה יש לציין, כי מכיוון שהנתבעים עד היום ממשיכים בהפרת החובה החקוקה וממשיכים בעוולה של מטרד ליחיד, לתוספת הבנייה אין היתר, על כן עדיין, למעשה, לפי הוראות סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין, טרם החלה תקופת ההתיישנות.

ב"כ התובעת מפנה לפסיקה כדלקמן: ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, ע"א 590/67 קליינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כ"ב (2), עמ' 929. למעלה מכך, טוען ב"כ התובעת, כי התובעת הוכיחה שהבנייה הושלמה, לכל המוקדם, בחודש מרץ 2002, וזאת על פי הדו"חות של הנתבעת 3 עצמה, ועדויות מטעם הנתבעת 3, שאז דווח לראשונה על הקמתהּ המלאה של תוספת הבנייה, ומכיוון שבדו"חות קודמים משנת 1990, 1994-1995 אין אזכור של כל תוספת בנייה, הרי ברי, כי התוספת הושלמה, כטענת התובעת, בשנת 2002, ככל המוקדם. אמנם מציין ב"כ התובעת, כי בשנת 2000 ישנו אזכור באופן כללי על תוספת חיצונית, אך הפירוט, כלומר המידות ומהותה, גודלה וצורתה, מוזכרים רק בשנת 2002. הסיבה לכך היא, כי בשנת 2000 נפסקו הליכי הבנייה, בגלל ההליך המשפטי שהתקיים בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3.

התביעה כאן הוגשה בחודש אוקטובר 2008, וגם מן הטעם הזה לא חלפה עדיין תקופת ההתיישנות, ויש לדחות טענה זו.

לעניין הסעד המתבקש, טוען ב"כ התובעת כי יש ליתן את הסעד של הריסת המבנה והחזרת המצב לקדמותו, וזאת בהסתמך על פסק הדין ב-רע"א 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פד"י ל"ח 1, עמ' 282-283 שם נפסק כי מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר, זכאי לסעד של צו הריסה, גם אם הפגיעה אינה מגיעה עד כדי מטרד. די שיראה, כי נגרמה לו אי-נוחות, וכך גם בת"א 2523/07 מחוזי ת"א כנען בניימין נ' בנימין ירושלמי.

לעניין הסעד הכספי, על פי פסק הדין בע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בית-שבע בע"מ, פד"י ל"ה (2), עמ' 800 – ניתן לפסוק פיצוי גם אם קשה להוכיח בדייקנות את שיעורו, אלא על פי האומדן. האומדן המתבקש כאן הוא 50,000 ₪.

ב"כ התובעת צירף לסיכומיו את התשריט של הנתבעת 3, ובו מסומן החדר שהיה תוספת הבנייה שגודלוֹ 18.68 מ"ר. לא למותר לציין שבתשריט אשר צורף לכתב התביעה יש סימון לחדר נוסף כתוספת בניה בשטח של 14.20 מ"ר.

טענות וסיכומי הנתבעים 1 ו-2:

הנתבעים טענו להתיישנות, לקיום מעשה בי-דין ושיהוי ניכר, היעדר עילה, יריבות, היעדר זכות לתבוע, תביעה טורדנית וקנטרנית.

לעניין ההתיישנות, נטען על ידי הנתבעים, כי היות והבנייה נעשתה כבר לפני יותר מ-25 שנים ולא בשנת 2004, כפי שטענה התובעת, עומדת להם הגנת ההתיישנות.

להוכחת טענה זו מסתמכים הנתבעים על הליך משפטי שהתקיים בשנת 1999 בתיק אזרחי שמספרוֹ ת"א 18746/99, כאשר הצדדים להליך זה היו הנתבע 1 ואמו המנוחה (הגב' הלינה בשאי ז"ל) ונתבעת 3.

תביעה טורדנית וקנטרנית:

בין התובעת לנתבעים היה הליך משפטי שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בתיק משפחה שמספרו תמ"ש 12273-07-08, בו הנתבעים בתיק זה תבעו שם את התובעת בתיק הנוכחי, ולכן כ"תגובת נגד", בסמוך להליכים האלה, פתחה התובעת בתיק הנוכחי גם בהליכים לעניין הבנייה, ואין מדובר אלא בחוסר תום לב, נקמנות ותביעה טורדנית וקנטרנית.

היעדר זכות לתבוע:

נתבעת 3 היא בעלת הנכס, ורק לה שמורה הזכות לתבוע. יתר על כן, במועד הבנייה, התובעת לא הייתה דיירת מוגנת בחלק מן הדירה בו היא מחזיקה – דירה 6, ורק בשנת 2008 הפכה לדיירת מוגנת.

חוסר יריבות:

בזמן בניית תוספת הבנייה, הדיירת המוגנת הייתה אמם של התובעת והנתבע 1, הגב' הלונה בשאי, המנוחה. התביעה הייתה צריכה להיות נגד העיזבון בלבד, אם בכלל. יתר על כן, לאחר מות האם רק הנתבע 1 הפך להיות דייר מוגן.

מעשה בי-דין:

ב-ת"א 18746/99 שהתנהל בין "עמידר" לאם המנוחה ואח נוסף בשם בשאי יוסף, ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. שם נקבע, כי "עמידר" נתנה את הסכמתה לתוספת הבנייה. אמנם כאן הצדדים אחרים, אך יש להם אינטרס דומה, ויש לקבוע כי התוספת נוספה למושכר לפני למעלה מ-20 שנים.

טענות הנתבעים לעניין גילהּ של תוספת הבנייה, למעלה מ-20 שנה, הליקויים הפונקציונאליים הנובעים מיצירת שתי יחידות דיור נפרדות מדירה אחת, נתמכו ע"י חוות דעתו של המומחה, מר מוטי זייד. מר זייד ציין בחוות דעתו, כי כל הבעיות והמגבלות הפיזיות שקיימות בשתי יחידות הדיור הצמודות זו לזו, נובעות מכך שבמקור הייתה יחידת דיור אחת, אשר פוצלה לשתי יחידות דיור נפרדות ועצמאיות. לפי דעתו של מר זייד, אין כל בסיס לטענות התובעת, כי חלק מהחצר שייך לה. כשם שנגרם נזק מפיצול הדירה המקורית לדירתהּ של התובעת, כך נגרם נזק גם לדירתם של הנתבעים. שתי יחידות הדיור סובלות ממגבלות פונקציונאליות ומחסור בכיוון אוויר. עוד קבע מר זייד, לטענת ב"כ הנתבעים, כי תוספת הבנייה נבנתה לפני מס' רב של שנים, לא רק בגלל המאפיינים התכנוניים, אלא גם בגלל פסק הדין שקבע זאת באופן ברור, בתשריט המודד. מכיוון שהבנייה היא לפני שנים רבות, הרי כל התקנים, לפי חוק התכנון והבנייה, אינם רלוונטיים, שכן הם תוקנו שנים רבות לאחר הבנייה.

לטענת ב"כ הנתבעים, החלוקה בוצעה ע"י חברת "עמידר" שהיא בעלת שתי היחידות, ואין מקום לייחס את המגבלה לנתבע 1.

ב"כ הנתבעים הדגיש, כי קיים סכסוך משפחתי ממושך בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-2, אשר מלווה בתביעות והליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, תלונות הדדיות במשטרה. ב"כ הנתבעים סבור, כי התביעה כאן הוגשה בעקבות התביעה שהגישו הנתבעים כנגד התובעת, ואך נוסף אחר, בשם בשארה, בתיק תמ"ש 12273-07-08.

ב"כ הנתבעים 1 ו-2 טוען, כי אין זה נכון, כי על פי הסכם הפשרה חויבו הנתבעים להוציא היתר בניה כתנאי להסכם ב-ת.א 18746/99 הנ"ל. הנתבעים 1 ו-2 לא חויבו בכך.

יש לדחות את טענת התובעת לבעיית חוסר האוורור, וכי היא נאלצת להצטמצם בשטח הבית, שכן התובעת הודתה, כי באחד מהחדרים היא משתמשת כמספרה. התובעת לא הוכיחה, כי ילדיה סובלים מאסטמה עקב סגירת החלונות, שכן לא הביאה כל עדות מומחה לעניין זה.

ב"כ הנתבעים טוען, כי על פי הסכם הפשרה ב-ת"א 18746/99 שהתבסס על חוות דעתו של המומחה, אילן ברעם, החצר הוצמדה לדירתם של הנתבעים 1 ו-2, ובהתאם לכך הם גם שילמו ומשלמים דמי שכירות. השמאי קבע, כי מדובר בתוספת בנייה של 32 מ"ר בסה"כ, כאשר הם כוללים חדר, מטבח ושירותים.

ב"כ הנתבעים סבור, כי על מנת לקבל את טענות התובעת לעניין הצמדת החצר, בית משפט זה צריך לבטל את פסק הדין של בית המשפט בתיק הנ"ל, שניתן בשנת 2003. ב"כ הנתבעים סומך על טענתו זו על סעיף 2 בחוק הגנת הדייר, ועל פסק הדין בתיק ת"א 1271/03 והפסיקה שם, וכן ב-ע"א 1613/97, כאשר מכל הפסיקה עולה, כי החצר צמודה לנכס המושכר. יתירה מכך, מכיוון שלנתבע מס' 1 ומשפחתו יש חזקה ייחודית בנכס משנת 1962, ללא התנגדות, "בלי שהבעלים טענו דבר כנגד החזקתו". עוד ראיה לכך, כי החצר שייכת רק לנתבעים, היא, שקיימת כניסה נפרדת לדירתם של הנתבעים 1 ו-2 וכניסה נפרדת לשאר הדיירים שבבניין. לא זו בלבד, אלא שבתאריך 16.6.2004 עיריית חיפה, שהייתה הנתבעת 4 בתיק, חייבה את הנתבעים 1 ו-2 לגדר את החצר ולדאוג לניקיונהּ היסודי, כלומר גם "הבעלים ראה את החצר המקיפה את הנכס, כחלק מהמושכר". לעניין הנזק, טוען ב"כ הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה. מדובר בשאלה של מומחיות. יתר על כן, היא הפרה את חובת הקטנת הנזק, היות שניתן להשתמש בוונטה במקום חלון.

לעניין הודעת צד ג' אותה הגישה הנתבעת 3 כנגדם, הרי יש לדחותהּ לאור פסק הדין המחייב צדדים אלה. הרי הנתבעת 3 נתנה הסכמתהּ לבנייה, ואף חתמה על הסכם הפשרה, ולכן יש לדחות את ההודעה כנגד הנתבעים.

סיכומי הנתבעת 3:

הנתבעת 3 טענה אף היא, כי התביעה התיישנה. הבנייה נעשתה לפני למעלה מ-20 שנים, והתביעה הוגשה בחוסר ניקיון-כפיים. התובעת לא ציינה, כי הנתבע 1 הוא אֲחִיהָ, וכי קיים סכסוך ארוך ביניהם. לעניין הסכם הפשרה בתיק תמ"ש 18746/99, בינהּ לבין הנתבעים שם הרי היה זה בכפוף לכך, שהם יפעלו לקבל היתר בנייה.

התובעת נכנסה לדירה והפכה דיירת מוגנת של הנתבעת 3, כאשר התוספת כבר הייתה בנויה.

בינהּ לבין התובעת בתיק התמ"ש אין יריבות. הנתבעת נתנה הסכמתה בכפוף להשגת האישורים המתאימים, ועל כן אין צל של יריבות בינהּ לבין התובעת, ואין לתובעת בתיק התמ"ש כל עילת תביעה נגדה, ויש למחקהּ, על פי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי.

יתר על כן, טענה הנתבעת 3, כי התובעת נכנסה לדירתהּ בשנת 1992 ללא הסכמת הנתבעת, וללא חוזה.

את התביעה הנוכחית הגישה התובעת, לאחר שקיבלה אישור כי החצר היא חצר משותפת, ותלונה שהגישה לעיריית חיפה בגין בנייה בלתי חוקית נענתה, כי אין העירייה יכולה לפעול משפטית נגד התובעת.

התובעת ידעה על ההליכים בשנת 1991 וידעה על תוספת הבנייה, ואז בשנת 1999 לא התנגדה. כל התנהלותהּ מצביעה על כך, כי השלימה עם המצב, וכלל לא פעלה להקטנת הנזק.

נתבעת 3 טענה, כי התובעת לא הייתה עדה לבנייתהּ של התוספת, כיוון שנבנתה עוד לפני שהתובעת נכנסה לדירה. התובעת שכרה מן הנתבעת את דירתהּ, לפני למעלה מ-10 שנים, והייתה מודעת להליכים בין אחיה, הנתבע 1, לבין הנתבעת 3, לכן ידעה על הסכם הפשרה שהושג ב-ת"א 18746/99, אך לא התערבה. גם על פי חוות דעתו של מר זייד, התובעת נכנסה לדירתה לאחר שהתוספת כבר בוצעה בין השנים 1979-1983. גם המומחה מטעם התובעת לא יכול היה לקבוע מתי הסתיימה בניית התוספת, ואילו בהתאם לתצהירו של מר קיסלב, המפקח מטעם העירייה, הרי התוספת הייתה במצב מוגמר משנת 2004, והמפה המצבית בשנת 1998 משקפת את המצב, כפי שהיה בשנת 2004.

העוולות הנטענות לא הוכחו, לרבות עוולת הפרת חובה חקוקה, ולכן יש להחיל את הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין על התובענה ולא הוראות סעיף 89 (1), ומכיוון שהתוספת נבנתה לפני 1998, וחלפו למעלה מ-10 שנים מאז ועד הגשת התביעה, ועומדת לנתבעת 3 טענת התיישנות.

טענה אחרת בפי הנתבעת 3 היא, כי אין יריבות בינה לבין התובעת. לא הנתבעת היא זו אשר בנתה את התוספת, והתובעת גם לא פנתה אליה מעולם בעניין זה. הנתבעת 3 הסכימה להשאיר את תוספת הבנייה, לאור השנים הרבות שחלפו, אך נתנה את הסכמתה, בכפוף להשגת כל האישורים הנדרשים על פי דין. אי לכך, אין יריבות בינה לבין התובעת 3, ואין לתובעת כל עילת תביעה נגדהּ.

לעניין העוולות עצמן טוענת הנתבעת 3, דהיינו הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד, התובעת לא הוכיחה עוולות אלו, ובוודאי לא הוכיחה כי יש קשר בינן לבין הנתבעת 3, בין במחדל ובין בהתנהגות. התובעת לא הוכיחה, כי עשתה פעולה כלשהי על מנת להקטין את הנזק. הפעולה היחידה שעשתה הייתה פנייה לעיריית חיפה.

התובעת, כאדם סביר, הייתה חייבת קודם כל לפנות לנתבעת ולהודיע לה על העוולות להן היא טוענת בכתב התביעה, טענות אשר הובאו לידיעת הנתבעת רק באמצעות כתב התביעה כאן. גם הנתבעת 3 טוענת, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין העוולות הנטענות לבין האסטמה הקלה שבה לוקים ילדי התובעת, לטענתהּ.

בנוסף, גם אם ייקבע כי הייתה הפרת חובה חקוקה, הרי שלא ניתן לומר שנגרם לתובעת: "נזק מסוגו או מטבעו של הנזק, שאליו מתכוון החיקוק במובן סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין". ככל שיש טענות לתובעת, הכתובת היא אך ורק הנתבעים 1 ו-2.

דיון והכרעה:

התובעת ובני משפחתה מתגוררים בדירה הצמודה לדירה בה מתגוררים אָחֶיהָ – הנתבע מס' 1 ומשפחתו. בעבר הרחוב בימי ילדותם גרו יחד עם אמם ואחים נוספים בדירה אחת, אשר, כפי שהוברר, מהווה חלק ממבנים שמרכיבים היום את שתי הדירות.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר הראיות ובסיכומי ב"כ הצדדים, ניתן לקבוע את העובדות כדלקמן:

א. התובעת והנתבעים מתגוררים היום בשתי דירות, אשר בעבר היו דירה אחת, או לפחות חלק ממנה. הדירה פוצלה במועד שהינו בלתי ידוע לבית המשפט.

ב. התובעת עברה לגור באחת הדירות המסומנת בתשריטים "דירה מספר 5" בשנים 1992-1993 עם נישואיה. קודם לכן דרים בדירה זו דיירים אחרים – משפחת ח'ורי.

ג. הנתבע מס' 1 ירש זכויות הדיירות המוגנת של אמו הגב' הלינה בשאי המנוחה, אשר ירשה זכויות אלו מבעלה המנוח, מר תקאוי בשאי, אותן רכש מהנתבעת 3 עפ"י הסכם השכירות עמהּ מיום 7.11.62 (עובדות אלו נלמדות מכתב התביעה בת.א. 18746/99-נספח 2 לתצהירה של גב' מושקה רושינו מטעם הנתבעת 3).

ד. בין המנוחה והנתבע 1 לבין הנתבעת 3 נחתם הסכם הפשרה בת.א. 18746/99 הנ"ל, המאפשר את המשך המגורים בתוספת תמורת דמי שכירות.

ה. חלונות חדר האמבטיה והשירותים, וכן חלון בסלון הם לתפאורה בלבד, שכן הם צמודים לקירות דירתם של הנתבעים, ואין אפשרות לפתוח אותם לחלל פתוח ולקבל אויר צח ו/או אור שמש.

ו. אינני מקבלת את חוות דעתו של מר זייד, כי שתי הדירות סובלות באותה מידה מחוסר אוורור. על פי התשריטים, לדירת הנתבעים (מספר 6), יש פתחים רבים יותר מאשר לדירה מספר 5. אני מקבלת את עדותו של מר אגבאריה, כי יותר ממחצית דירת התובעת סובלת מחוסר אורוור וחוסר אור שמש, וכי אין בהתקנת ונטה כל פיתרון שכן אין מקום לשרוול ליציאת אויר. על כן אינני מקבל את הטענה כי ניתן להקטין את הנזק ע"י התקנת ונטה.

ז. תוספת הבנייה ה"עוטפת" את דירת התובעת נבנתה ללא היתר.

ח. אין ראיה, כי עיריית חיפה, שהיא הרשות המקומית, נקטה כל אמצעים לאכוף את החוק בזמן אמת, דהיינו בזמן הבנייה, וכאשר פנו אליה שכנים בבניין, השיבה כי מחמת התיישנות, אין היא יכולה לנקוט בהליכים נגד הנתבעים.

י. הנתבעת 3 שיתפה פעולה עם הפרת החוק, ברגע שהסכימה לוותר על תביעתהּ.

י"א. התקיימו יסודות העוולות – הפרת חובה חקוקה ומטרד היחיד.

הפרת חובה חקוקה:

בסעיף 63 לפקודת הנזיקין:

(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק, למעט פקודה זו, והחיקוק לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק, שאליו נתכוון החיקוק, אולם אין האדם האחד זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, נתכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל, או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

על מנת להוכיח כי התקיימו יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה, יש להוכיח:

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.

ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו.

ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.

ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק.

(ר' ע.א 145/80 ג.י. נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' (פד"י ל"ז (1), עמ' 113, וכן ע.א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי (פד"י נ"ת (1), עמ' 1.

בנייה ללא היתר היא הפרת חובה חקוקה כפשוטה. חוקי התכנון והבנייה נועדו, בין השאר, לשמור על רווחתם של התושבים, ובוודאי על השכנים לבנייה עצמה. אין צורך בהוכחה מיוחדת שמחסור באוויר ואור שמש גורמים לנזק (ס' 48 לפקודת הנזיקין), אין מחלוקת כי הנתבע 1 אחראי לבנייה ללא היתר, וברי כי זה מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

מטרד ליחיד:

ס' 44: (א) מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא יפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד, אלא אם סבל ממנו נזק.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על הפרעה לשמש.

ס' 46: בתובענה על מטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד, שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים.

"עיקר העוולה טמון בטיב ההפרעה הנגרמת לזולת כתוצאה מפעילות או התנהגות, ולא בטיב הפעולה או ההתנהגות המהווה את הבסיס לאחריות".

שלושה מרכיבים בעוולה:

(1) צורת התנהגות או פעילות – בעצמו ינהל את עסקו או ישתמש במקרקעין התפושים על ידו.

(2) מהות האינטרס – שימוש סביר.

(3) מהות הפגיעה: הפרה של ממש.

מטרדים מאת דוד קרצמר בעמ' 39, שני הגורמים 1 ו-2 שלובים זה בזה (שם, עמ' 41).

בענייננו, התובעת היא בעלת אינטרס ברור במקרקעין. היא מתגוררת שם, יש לה זכות של דיירת מוגנת, והנתבעים מתגוררים בצמידות לה, כאשר הבנייה הבלתי חוקית שנעשתה על ידם או מורישיהם חוסמת ממש את האור, האוויר, ואינה מאפשרת כל שימוש בחלונות אלה, והנאה מאור שמש ואור להם היא ובני משפחתה זכאים.

הנתבעת 3, למרות שתבעה את הנתבעים 1 ו-2 ב-ת.א 18746/99 בבית משפט השלום בחיפה, השלימה למעשה עם בנייה זו ואף גובה בגינה דמי שכירות, על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.5.2003.

המסקנות:

ברע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ואח', פד"י נה (1) 199, בעמ' 248, נכתב מפי כב' השופט טירקל (דעת הרוב): "שיקול דעת של בית המשפט שבגדרו הוא רשאי שלא להיעתר לתביעה שמטרתה להגן על זכות בעלות או על זכות אחרת במקרקעין, הוא מוגבל ומצומצם ביותר, ויופעל רק במקרים חריגים ונדירים".

סעיפי החוק הרלוונטיים שהיו ביסוד החלטת כב' השופט טירקל:

ס' 14 לחוק המקרקעין:

"בבעלות וזכויות אחרת כמקרקעין, אין בהם כשלעצמן כדי להצדיק עשית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר."

ס' 45:

"הוראת הסימן הקודם והסימן הזה ככל שהן נוגעות לעניין יחולו בשינויים המחויבים גם על זכויות אחרות כמקרקעין כשהן של כמה בני אדם".

לא התקבלה דעת המיעוט של כב' השופט אנגלרד שם שבנסיבות העניין ניתן להסתפק בפיצויים כספיים. לא למותר לציין שרע"א 6339/97 ניתן היתר לבניה שמצעו שם המערערים (הם אף פיצו את שאר הדיירים).

ס' 45 הנ"ל נמצא בסימן ב' וסימן א', הנמצאים בפרק ה' של חוק המקרקעין אשר כותרתו: "שיתוף במקרקעין".

העיקרון בסימן א' מדגיש את החשיבות בשמירה על זכויות שימוש שוות של כל השותפים במקרקעין, וכאשר נעשה שימוש חורג צריך לקבל הסכמת כל השותפים.

כאמור על פי סעיף 45, הסימן חל גם על בעל זכויות אחרות, ועל כן הוא חל גם על בעלי הדין בתיק זה שהם דיירים מוגנים בבניין השייך במחציתו לרשות הפיתוח עבורה מנהלת אותו הנתבעת 3.

בנקודה זו יש לומר כי אכן הנתבעת 3 אינה רשאית להצמיד את כל החצר לנתבעים או לשכנים אחרים, ואינני מקבלת את הטענה כי מכוח הסכם עם הנתבעת 3 או על פי חוק הגנת הדייר, החצר כולה צמודה לדירתם של הנתבעים 1 ו – 2.

התובעים לא השתיתו תביעתם על חוק המקרקעין אלא על הפרת סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה (תשכ"ה – 1965, ותקנות על פיו) וקיום עוולות, על פי פקודת הנזיקין.

אין לנתבעים הגנה בתחום עילות התביעות הנטענות, הם לא טוענים כי ניתן להם היתר, אדרבא הם טוענים כי אף במסגרת הסכם הפשרה עם הנתבעת 3 בתיק לא חויבו להשיג היתר וכי זה היה תנאי להסכם.

לגבי הטענות בענייןעוולת המטרד, טענת הנתבעים הייתה, כי התובעת הגיעה למצב נתון קיים, ועד שנת 2008 לא התלוננה. על כן עומדת להם טענת ההתיישנות.

טענות נוספות הן לחוסר תום הלב בהגשת התביעה, קיים מעשה בי-דין, ולגבי נתבעת 3 כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת.

התיישנות

ס' 5 לחוק ההתיישנות (תשכ"ח – 1968):

"התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא:

(1) כשאינו מקרקעין – שבע שנים.

(2) במקרקעין חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי המקרקעין לאחר זכות בניין לפי פקודת הקרקעות (הסדר זכות הקניין) עשרים וחמש שנים."

מתי נבנתה התוספת? התובעת 3 הוכיחה כי בשנת 1999, עת הגישה את התביעה, תוספת הבנייה ללא היתר כר הייתה קיימת.

ס' 6 לחוק ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

התובעת בדיון ביום 21.06.10 אמרה כי "זה חדש ב-2005, ב-1989 לא היה כלום החצר היה ריק... זה נבנה ב-2005, כל הזמן דיברנו עם עמידר וגם בעירייה היינו שם אמרו לנו כי רק בית משפט יעזור". לא למותר לציין כי עו"ד שטרנברג ב"כ התובעת אמר בדיון כי "התוספת נבנתה בשנת 2005 ושני החדרים האלה ולא לפני 20 שנה... אני בטוח שאותן תוספות לא מופיעות בתשריט העירייה."

התובעת הגיעה לדירה כ-18 שנים לפני הדיון ב-2011, דהיינו בראשית שנות ה-90 אך הבית לא היה זר לה שכן זה היה בית משפחתה בה גרה כילדה עם הוריה ואחיה. באיזו דירה גרה התובעת? ניתן רק לקבל את הנחתו של המומחה זייד, שהייתה זו דירה 6 ביחד עם חלק מדירה 5 לפני שפוצלה לשתי דירות.

אין בפני בית המשפט מסמכים ודי ראיות על מנת לקבוע מתי אכן נבנתה תוספת הבנייה, ולא ברור מדוע טענה התובעת כי זה חדש ב – 2005. ייתכן אכן שבשנת 1989 לא היה דבר. לא הוצג תשריט משנת 1962 המועד בו שכר מר בשאי המנוח את הדירה.

שאלה שיש לדון בה היא לגבי איזה חלק מהתוספת הוגשה התביעה.

כאמור דברי התובעת כי הבנייה ב- 2005 אינם עולים בקנה אחד עם המסמכים – התשריטים אשר הוגשו ולאחר שנמחקה נתבעת 4 הקושי לבירור גדול עוד יותר.

הגנת ההתיישנות אולי עומדת לנתבעים בגין העבירה הפלילית על חוק התכנון והבנייה אך לא בפני התביעה האזרחית וכל עוד אין היתר למבנה והמטרד קיים, עדיין לא החלה תקופת ההתיישנות.

אין ספק שמניעת אוויר ואור ואפשרות לפתוח חלונות דירה מהוות מטרד. אין טענה כי מאן דהוא אחר פרט לנתבעים בנו את התוספת, כך שהם אלו האחראים למטרד, גם אם כנראה נתבעת 2 הגיעה למצב נתון עם נישואיה לנתבע 1 (ס' 46 לפקודת הנזיקין).

הנתבעת 3:

הנתבעת 3 הגישה תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים בתיק ת.א 18746/99. הנתבעת 3 הגיעה להסכם פשרה עם הנתבע 1 ואמו, גב' הלינה בשאי ז"ל (להלן: "המנוחה").

בהסכם הפשרה גופו קיים סעיף 1.2 האומר כדלקמן:

"התובעת תעניק הסכמתה לתוספת הבניה המסומנת בצבע צהוב בתשריט המצ"ב ומסומן א שנוספה למושכר לפני למעלה מ-20 שנים, כך שהתוספת תהווה חלק בלתי נפרד מחוזה השכירות המקורי מיום 07.11.1962".

התביעה במקורה אשר הוגשה בשנת 1999 כנגד הנתבע 1 ואמו, הייתה לסלוק מיד מכל המושכר ותוספת הבניה והחזרת החזקה ל"עמידר", להרוס את תוספת הבנייה ולשלם לתובעת 102,180 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה.

ההליכים בין עמידר לנתבע ואמו היו ידועים לתובעת. הנתבעים זוקפים זאת לחובתה. היא לא התערבה. אינני מקבלת זאת. אדרבא - התובעת סמכה על הנתבעת 3 שתדאג להחזרת המצב לקדמותו כפי שתבעה ולא תיתן הכשר לבניה הבלתי חוקית.

הנתבעת 3 הגישה הודעת צד ג' נגד נתבע 1 וטענה, כי הוא התחייב, ביחד עם אמו, לדאוג להיתרים ורישיונות, ככל שיידרש.

הנתבע 1 הכחיש כי הוא או אמו המנוחה התחייבו לדאוג לקבל היתר. משמע מבחינתו עמידר הסכימה והכשירה את בניית התוספת שלא כדין.

הנתבעת 3 מסתמכת על נספח להסכם הפשרה, אשר קיבל, כאמור, תוקף של פסק דין למעט חתימות הנתבע 1 ואמו, הנספח ריק מכל כתוב או פרט המקשר אותו להסכם הפשרה או יש בו זיהוי של נכס כלשהוא. בהסכם זה יש סעיף העוסק בהיתרים והתחייבות השוכר:

וזו לשון הסעיף:

"השוכר מתחייב להשיג כל רישיון הנהוג על פי כל דין, לרבות היתר בניה עבור תוספת הבניה ולהציגו למשכיר והוסכם כי המשכיר פטור מכל אחריות בגין סיבה של תוספת הבניה ומכל בחינה לרבות הנדסת ו/ או תכנונית, וכי לא מוטלת על המשכיר כל חובה בעניין רישיונות, היתרים ו/או אישורים עבור תוספת הבנייה."

על נספח זה ישנו סעיף אישור דהיינו בעל תפקיד כעמידר המאשר בחתימתו כי השוכר אישר בפניו כי קרא נספח זה או כי הקריאו לו אותו והוא הבינו וחתם עליו.

על הנספח אשר צורף לתצהירה של גב' רושינו נ/7 לא מתנוססת חתימתו של איש וגם לא תאריך, ועל כן אין לדעת אם ומתי בעל תפקיד אכן הסבירו לנתבע 1 ולאמו את תוכנו של הנספח כולל ההתחייבות להשיג רשיון.

בצריך עיון אם כמדיניות נכון הדבר שחברה כמו עמידר-החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ תיתן ידה להנציח מצב בלתי חוקי, לפני קבלת היתר, כאשר יש לה כל הסיבות להניח שהיתר לא יתקבל.

בשנת 1993 הגיעה התובעת לנכס, בשנת 1999 החלה עמידר בהליכים ובכך קטעה את מרוץ ההתיישנות.

ב-2003 הנתבעת 3 חתמה על הסכם הפשרה אשר השאיר את תוספת הבנייה על כנה ,ובכך שמה לאל את תקוותה של התובעת כי הנתבעת 3 כבעלת הנכס תביא לפתרון המצוקה בה חיה התובעת. נקודת זמן זו היא מבחינת התובעת תחילת מרוץ ההתיישנות מחדש.

אין זה נכון שהתובעת ישבה בחיבוק ידיים. גם היא וגם שכנים אחרים התלוננו הן בעיריה והן בעמידר, גם על הבניה וגם על ההשתלטות על החצר ללא הועיל.

שוב יש להדגיש כי פרשנות הנתבעים בנושא הצמדת החצר אינה נכונה ולו מן הטעם שלנתבעת 3 מחצית מהזכויות בנכס ובוודאי שאינה יכולה ליתן יותר ממה שיש לה.

הסעד:

כתבי הטענות הם המכתיבים את מסגרת התביעה, ואם מתקבלות טענות תובעים הם זכאים לסעד. התובעים הוכיחו כי אכן מתקיימות העוולות להם טענו. יש לבדוק מה הסעד שהתבקש.

כאן התבקשו שני סעדים: הריסת התוספת ותשלום 50,000 ₪.

לגבי הסעד של הריסת התוספת: בית המשפט אינו יכול להצטרף ליד שאפשרה את הפרת החוק והתוספת שנבנתה שלא כדין ומהווה מטרד, דינה להיהרס. יחד עם זאת, על פי כתב התביעה שלא תוקן ולא הוגשה כל בקשה לתקנו, מדובר על תוספת של 12 מ"ר אותם יש להרוס. לא ברור למה הכוונה, שכן גם על פי התשריט, אשר צירף התובע (אין הבדל בתשריטים אשר הוגשו ע"י הנתבעים). על פי התשריט, כל אחד מחדרי התוספת עולה על 12 מ"ר. לגבי איזה שטח ינתן צו הריסה? אכן צריך להרוס את כל התוספת, אך בית המשפט התבקש ליתן סעד בגין 12 מ"ר בלבד, ובהעדר תשריט התוחם אותם 12 מ"ר קשה ליתן סעד זה. סביר כי הכוונה לשטח החוסם לחלונות דירת התובעת.

על כן, על מנת שהדברים דלעיל לא יישארו בבחינת "אות מתה" הנני מורה כי התובעת תציג לבית המשפט תשריט ובו יסומנו 12 מ"ר אותם היא מבקשת כי יהרסו, ויגישוהו בתוך 45 יום מהיום. התובעת תעשה כן בתיאום עם הנתבעת 3 ועירית חיפה.

לתובעת מגיע סעד כספי מאת 3 הנתבעים. הנתבעים 1 ו – 2 ישלמו לתובעת 15,000 ₪ והנתבעת 3 20,000 ₪.

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

אינני מקבלת את הודעת צד ג' אותה הגישה הנתבעת 3 נגד הנתבע 1. היא זו שהסכימה עם מצב זה, ומשנת 1999 לא דאגה לבדוק אם אכן הושגו התרי הבניה ועל כן גם לא היה זה ראוי כי תגיש הודעה זו, בשתיקתה בזמן הבניה, ובהסכמתה לאחר מעשה, היא שותפה מלאה לעוולות. עליהן אחראים הנתבעים 1 ו – 2.

הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט של התובעים – החזר אגרה וחוות דעת המומחה ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,000 ₪, הנתבעים 1 ו – 2 כ – 5,000 ₪ והנתבעת 3 כ – 6,000 ₪.

קיימת אפשרות אחרת: כבעלת שתי הדירות שהיו פעם אחת, מוצע לנתבעת 3 ליזום חלוקה מחדש של היחידה כולה, ובקשה להיתר, וחלוקה נכונה יותר הן של הדירות והן של החצר, כמובן בשיתוף עם שאר בעלי הנכס.

אין זה חלק אופרטיבי של פסק הדין אלא הצעה לניסיון לפיתרון הסכסוך.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.