ניתנה ביום 25 דצמבר 2012

הרשמת השופטת אביטל רימון-קפלן

1. זוהי בקשת המבקש להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 6/9/12 (תיק דמ"ש 23901-07-11; השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור צבי רוזנצוויג ולוני גולדשטיין), אשר דחה את תביעתו של המבקש כנגד המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים והפרשי שכר לחודש 5/11.

2. המבקש שאינו מיוצג, הגיש ביום 12/11/12 לתיק בית הדין מסמך תחת הכותרת "ערעור על פסק הדין" ובו השיג על החלטת בית הדין לדחות את ערעורו.

הואיל ועל פי דין אין ערעור בזכות על פסק דין של בית דין אזורי בהליך של דיון מהיר והואיל ולכאורה הוגש המסמך לאחר המועד להגשת בקשת רשות ערעור, ניתנה החלטת בית הדין לפיה לפנים משורת הדין והואיל והמבקש אינו מיוצג ניתנת לו ארכה להגיש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

3. בהמשך לכך הוגשה בקשתו של המבקש בה טען כי הגיש את הערעור באיחור שכן פסק הדין הומצא לידיו רק ביום 25/10/12 והפנה לעותק של פסק הדין הנושא חותמת מזכירות בית הדין לעבודה מיום 25/10/12. עוד ציין המבקש כי פנה למוקד הטלפוני של בתי המשפט ושם נמסר לו כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין הוא 30 יום ולכן סבר כי הגיש את הערעור במועד.

4. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, שאף היא אינה מיוצגת, ואשר גם אם באיחור השיבה כי היא מבקשת לדחות את הבקשה וגם את הערעור שכן המבקש הוא זה שעזב את עבודתו ועל כן אינו זכאי לכל פיצוי.

דיון והכרעה

5. משמדובר בענייננו בפסק דין שניתן בהליך של דיון מהיר, הרי שעל פי סעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הערעור עליו הוא ברשות.

על פי תקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב–1991 (להלן - התקנות), בקשת רשות ערעור תוגש תוך 15 ימים מן היום שבו ניתן פסק הדין, או מן היום בו הומצא למבקש.

6. ולענייננו, בדיקה בתיק הדין האזורי לעבודה מעלה כי פסק דינו של בית הדין האזורי נשלח אל המבקש, לכתובת שמסר המבקש בכתב התביעה, כבר ביום 12/9/12 אך אישור המסירה חזר ביום 23/9/12 בציון "לא נדרש", כאשר כעולה לכאורה מהמסמך שצירף המבקש לבקשתו, בנסיבות שלא הובהרו די צורכן, הגיע לידיו עותק של פסק הדין נושא אישור המזכירות מיום 25/10/12.

כך או כך, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור, אף לפי תאריך ה-25/10/12 הוא ב-9/11/12 כך שמועד זה חלף במועד הגשת "ערעורו של המבקש".

7. תקנה 125 לתקנות, קובעת כי לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק בהתקיים "טעם מיוחד", כדלקמן:

 "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הנה כי כן, בהתאם לתקנה 125 הנ"ל, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור להצביע על "טעם מיוחד" אשר יצדיק היענות לבקשתו.

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב – מדינת ישראל, (מיום 21.12.2006)].

לאור זאת, "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב לעיל; ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 908 (2001)].

ובאשר לשאלה מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות, הרי שלעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא"^[1].

כמו כן נקבעו על ידי בית המשפט העליון^[2] עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", כדלקמן:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

על האמור לעיל יש להוסיף, כי על פי הפסיקה, סיכויי הערעור הם שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור, שכן סיכויי הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, יכולים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד [ראו: עאח 14/07 בריסק לירן - המוסד לביטוח לאומי; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, (מיום 30.10.06)].

11. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.

המבקש לא צירף תצהיר לבקשתו ולא הסביר את הסיבות אשר בעטין לא "דרש" מהדואר מלכתחילה את פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר כאמור נשלח לכתובת שמסר המבקש לבית הדין בכתב התביעה.

הואיל ופסק הדין נשלח אל כתובתו של המבקש שנמסרה על ידו לבית הדין קמא, לצורך מסירת כתבי בי-דין, ומשלא דרש המבקש את פסק הדין מן הדואר, הרי שבהתאם לתקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי החלה מכח תקנה 129 לתקנות פסק הדין נמסר כדין למבקש כבר בחודש ספטמבר 2012.

זאת ועוד, המבקש אף נתן כל הסבר באילו נסיבות הגיע אליו פסק הדין ביום 25/10/12 והאם שקד דיו כדי לקבלו לידיו עד לאותו מועד.

אמנם, המבקש אינו מיוצג, אולם כבר נפסק כי "העובדה שהאיחור נובע מאי ידיעת החוק על ידי מתדיין שאינו מיוצג, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד, באשר אין ליתן לצד בלתי מיוצג עדיפות על הצד המיוצג" [ראו: עא"ח 30/06 רוני שמעון - חארבי עליאן ([פורסם בנבו], 20.12.06)]. על כן, גם בכך אין כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד.

אמנם, היות בעל דין לא מיוצג עשוי להוות שיקול לקולא במסגרת הכרעה בבקשה להארכת מועד, אלא שבנסיבות המקרה שבנדון בהן מלכתחילה אי קבלת פסק הדין שנשלח אל המערער ביום 12/9/12 נבעה ממחדלו של המבקש, ובהן כלל לא ברור האם שקד המבקש דיו כדי לקבל לידיו את פסק הדין לאחר מכן, לא מצאתי כי נימוק זה יכול להצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, שעה שמנגד כבר התגבשה ציפייתה של המשיבה, שקיבלה את פסק הדין לידיה במהלך חודש ספטמבר 2012, ל"סופיות הדיון".

ודוק, מרכז המידע הטלפוני אינו גורם מוסמך ליתן ייעוץ משפטי, על המבקש היה לדאוג לברר את אפשרות הערעור על פסק הדין, בין אם בהוראות הדין ןבין אם באמצעות הגורמים מוסמכים למתן ייעוץ כאמור (ובכלל זה כאלו המעניקים ייעוץ משפטי בחינם).

12. ובאשר לסיכויי הערעור, בהינתן שעניינו של פסק הדין נשוא הבקשה בקביעות עובדתיות של בית הדין קמא, בהן לא ימהר בית דין זה להתערב, הרי שממילא סיכויי הבקשה לרשות ערעור אינם גבוהים, כך שגם בחלופה זו אין כדי להקים למבקש "טעם מיוחד" להארכת מועד.

13. משכך הם פני הדברים ומשלא עלה בידי המבקש להצביע על "טעם מיוחד" שיהא בו כדי להצדיק הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור בנסיבות המקרה שבנדון, אין בידי להיעתר לבקשתו להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור.

סוף דבר

14. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור – נדחית בזאת.

בהתחשב בהיקף המחלוקת בתיק ונסיבותיהם של המבקש והמשיבה שאינם מיוצגים, הרי שחרף התוצאה אליה הגעתי, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"ג (25 דצמבר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עא"ח (ארצי) 56/05, מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ (מיום 23.05.05). ↑

2. ע"א (עליון) 6842/00, ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904. ↑