בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין ומחמת שימוש לרעה בהליכי משפט בתאם לתקנה 101(א)(1) ו-101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

רקע:

1. המבקשת הינה דיירת מוגנת בנכס הידוע כ"שוק הירקות", בשוק הכרמל, ברחוב ישכון 41, פינת רחוב יום טוב בתל אביב, וידוע כגוש 7001 חלקה 109, וזאת בהתאם להסכם שכירות מיום 3/8/1964 (להלן: "הנכס" ו-"הסכם השכירות" בהתאמה).
2. המשיב הינו הבעלים הנוכחי של הנכס בהתאם להסכם מכר מיום 2/12/02. (המשיב אינו רשום כבעלים בנסח הרישום).
3. בשנת 2012 הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעה לפינויה מהנכס, בהתאם לסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") בשל אי הוספת תשלום הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, לדמי השכירות החודשיים, כפי שנקבע בחוק הגנת הדייר (להלן: "הפרשי ההצמדה"), וזאת במשך כ-35 שנים. (תיק 50656-02-12 ולהלן: "ההליך הקודם")
4. ביום 20/11/12 הגיש המשיב כנגד המבקשת את התביעה שבפניי לפינויה מהנכס בשל אי תשלום דמי שכירות ובשל הפרת הסכם השכירות בהתאם לסעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר. בנוסף עתר לתשלום הפרשי הצמדה הצמודים לדמי שכירות החל מיום 1/11/05 ואילך, בסך כולל של 75,000 ₪ וזאת בכפוף לכך שיינתן לו היתר לפיצול סעדים בהליך הקודם. לחילופין טען המשיב כי יש להורות למבקשת לשלם לו סך של 7,900 ₪ עבור הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה בהליך הקודם ואילך (28/2/12).
5. ביום 16/5/13 ניתן פסק דינו של כב' השופט י' קורן בהליך הקודם (להלן: "פסק הדין"), אשר דחה את התביעה לפינוי המבקשת מן הנכס, וקבע כי קבלת דמי השכירות ללא תוספת הפרשי הצמדה מצד המשיב והבעלים שקדמו לו, ללא כל מחאה כלפי המבקשת, ובמשך זמן רב, עולה כדי ויתור ומחילה על כל תוספת שהייתה מגיעה להם, ככל שזו הגיעה להם (סעיף 12, פסקה 3 לפסק הדין).
6. בדיון שהתקיים בפניי במעמד הצדדים ביום 15/9/14 ולאחר שהובהר כי ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין האמור נדחה, נקבע כי בטרם יימשכו ההליכים בתביעה שבפניי, תוכרע הבקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, אותה הגישה המבקשת.

טענות הצדדים בבקשה

1. בבקשתה טוענת המבקשת כי נוכח האמור בפסק הדין, קיים בענייננו השתק עילה משום שהסעד שהתבקש בהליך הקודם זהה לסעד המבוקש בתביעה שבפניי (שאליו הצטרף גם הסעד הכספי). לטענתה בשים לב לאמור בפסק הדין, יש להורות על סילוק התביעה על הסף משום השתק עילה ומעשה בית דין.
2. בנוסף טוענת המבקשת כי בענייננו קיים גם השתק פלוגתא שעה שקיימת זהות מוחלטת בין הפלוגתאות שבהליך הקודם ובתובענה שבפניי, ושעה שפסק הדין כולל הכרעות פוזיביות לעניין ויתור המשיב על תשלום הפרשי ההצמדה, הכרעות שהיו חיוניות לביסוס פסק הדין. המבקשת מוסיפה בעניין זה כי קיימת גם זהות בין בעלי הדין כפי הנדרש.
3. עוד טוענת המבקשת כי המשיב בעצמו טען שמדובר בתובענות זהות שעה שבבקשה לפיצול סעדים שהגיש בהליך הקודם, הסכים כי הכרעה בהליך הקודם ואי מתן צו פינוי, תייתר את הצורך בדיון בתובענה שבפניי.
4. כן טוענת היא כי המשיב הגיש את התביעה שבפניי בחוסר תום לב וכי עוד בפסק הדין נקבע כי התנהלותו נגועה בחוסר תום לב.
5. מנגד טוען המשיב כי לא קיים בענייננו השתק עילה משום שהתביעה שבפניי נשענת על עובדות שהתרחשו לאחר מועד הגשת התביעה בהליך הקודם.
6. כמו כן טוען המשיב כי בניגוד לתביעה שהוגשה בהליך הקודם, התובענה שבפניי נסמכת גם על עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר (הפרת הסכם השכירות), ועל כן כי אין המדובר במעשה בית דין.
7. עוד בעניין זה טוען המשיב כי היתר לפיצול סעדים בהליך הקודם ניתן לאחר הגשת התביעה שבפניי, אשר ממילא הוגשה בכפוף למתן היתר זה, וכי גם מטעם זה אין המדובר במעשה בית דין.
8. בנוסף טוען המשיב כי גם אין מדובר בהשתק פלוגתא היות שבתובענה שבפניי נטענו עובדות חדשות, לרבות הדרישה לתשלום הפרשי הצמדה בדמי השכירות החל ממועד הגשת התביעה בהליך הקודם ואילך, וכי פסק הדין קבע בסעיף 14 שלמשיב הזכות להגיש תביעה כספית לתשלום תוספת הפרשי ההצמדה בגין תקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה בהליך הקודם. ממילא טוען המשיב כי מדובר בטענה הדורשת הוכחה.

דיון

1. סמכותו של בית המשפט לדחות תביעה על הסף מנויה בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
2. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בדחיית תביעה על הסף קובעת כדלקמן:

101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

..."

1. ככלל, הליכים אלה של סילוק תביעה על הסף, נועדו לאפשר לנתבע לעשות קיצור דרך ולבחון האפשרות לסיום התביעה מבלי לערוך דיון בשאלות שבמחלוקת (ראו: ע"א 124/63 אחוזת גוש 6212 נ חסין פ"ד יז 1340; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 171).
2. במסגרת שיקוליו של בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף, עליו לבחון מחד גיסא כי עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט ומאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, דינים עליון כרך פג, 597).
3. יש לזכור כי במסגרת סילוק התביעה על הסף מחליט בית המשפט על גורל התביעה מבלי לשמוע טענות לעצם העניין ולפיכך יש להשתמש באמצעי חמור זה בזהירות רבה ובמקרים קיצוניים בלבד.

זאת ועוד: דחיית תביעה על הסף גוררת שלילת האפשרות לחדש ההליך בעתיד. תוצאת קבלת הבקשה הינה כמעשה בית דין. לפיכך, במסגרת השיקולים לקבל בקשה לדחיית תביעה על הסף יש לנקוט במשנה זהירות מקל וחומר (ראו: ע"א 4012/96 בני שחף הובלות נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד נה (1) 492; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, 170 - 177).

מעשה בית דין

1. על משמעותו של מעשה בית דין עמדה פרופ' נילי זלצמן בספרה, מעשה בית דין בהליך האזרחי, תשנ"א, 1991, (להלן: "זלצמן") עמ' 3 ולפיה:

"ככלל מעשה בית דין... מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא בעל "קרבה משפטית"... עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי משפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין".

1. בבסיסו של מעשה בית דין עומד כלל סופיות הדיון אשר לו שני שיקולים עיקריים מעצבים:

האחד טובת הציבור במניעת כפל התדיינויות והשני עשיית צדק עם הפרט אשר לא יהיה מוטרד פעמיים באותו עניין (ראו זלצמן, עמ' 14).

1. מניעת התדיינות נוספת בשל מעשה בית דין יכול שתהא הן מחמת הכלל בדבר השתק עילה והן מחמת הכלל בדבר השתק פלוגתא.
2. על ההבחנה בין השניים עמד כב' הנשיא [כתוארו אז] ש' אגרנט בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 583 לפיו:

"כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.

...

הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל ... "השתק הפלוגתה" ...".

1. המבחן לפיו ייקבע קיומו של מעשה בית דין מחמת השתק עילה, הינו מבחן זהות העילות. זהו מבחן רחב והכלל ייושם גם אם נכללו בתביעה הנוספת רכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת.
2. המבחן לפיו תיקבע זהות העילות, הינו האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת. בהנחה והתשובה לשאלה זו חיובית – הרי שקיים השתק עילה (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית, התשס"ט), 113).
3. המבחן לקיום מעשה בית דין כתוצאת השתק פלוגתא הוא שקביעה שיפוטית שנעשתה לגבי אותה פלוגתא, מחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות עתידית ביניהם, וזאת בכפוף לכך שהתקיימו באותו עניין תנאים מסוימים (ראו: זלצמן, 138).
4. ארבעת תנאים אלה נקבעו בפסיקה ואלה הם:
   1. הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על הרכיבים העובדתיים והמשפטיים שבה;
   2. קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים;
   3. סיומה של ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי;
   4. ההכרעה בשאלה שבמחלוקת הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

ראו בעניין זה ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796; ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין [פורסם בנבו] (4.7.2012), בפסקה 10 והאסמכתאות שם; ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (מיום 7/3/2013) [פורסם בנבו].

1. בענייננו, נשענים שני הצדדים על הכרעותיו של כב' השופט י' קורן בפסק הדין והם חלוקים ביניהם בשאלה האם נוכח האמור בפסק הדין ולאחר דחיית התביעה בהליך הקודם, קיימת למשיב הזכות להגיש את התביעה הכספית שבפניי.
2. אבחן כעת את האמור בפסק הדין.
3. סעיף 12 לפסק הדין קובע כי:

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני, החלטתי לדחות את התביעה. לטעמי, בתיק זה מדובר לכל היותר במחלוקת כספית שמצדיקה תחשיב מחודש ועדכני של דמי השכירות. אין במחלוקת זו כדי להצדיק פינוי של הנתבעת (המבקשת – כ.ה) מהמושכר.

עיקרם של דברים הוא שהנתבעת משלמת לאורך שנים דמי שכירות חודשיים בסך 500 ₪. איש לא מחה בעניין זה כלפי הנתבעת, ואיש לא טען כלפיה מעולם כי דמי השכירות המשולמים אינן תואמים את ההסכם או את הוראות הדין.

ודוק, עד להגשת התביעה בתיק זה, ומאז רכש התובע את הנכס בשנת 2002, לא פנה התובע אל הנתבעת בטענות כלשהן בנוגע לדמי השכירות שמשלמת הנתבעת. גם ב-8 השנים שקדמו לרכישת הנכס על ידי התובע (המשיב – כ.ה) , בשעה שהנכס היה בבעלות החברה המשפחתית של התובע, לא פנה איש מטעם הבעלים אל הנתבעת בטענה שדמי השכירות המשולמים אינם תואמים את הוראות ההסכם או הדין. גם בשנים שקדמו לרכישת הנכס ע"י החברה לא פנה עו"ד סלטון מטעם הבעלים אל הנתבעת בטענה שדמי השכירות המשולמים ע"י הנתבעת אינם מספיקים.

אני סבור שקבלת דמי השכירות החודשיים בסך 500 ₪ לאורך שנים, ע"י התובע וע"י הבעלים שקדמו לו, ללא כל מחאה או טענה כלפי הנתבעת, עולה כדי ויתור ומחילה על תוספת שהייתה מגיעה לבעלים, ככל שהייתה כזו..."

1. סעיף 14 לפסק הדין קובע כי:

"כאמור עד להגשת התביעה לא הודיע התובע לנתבעת על בעלותו במושכר ולא דרש ממנה דמי שכירות אשר עולים על 500 ₪ לחודש. לטעמי אין לתובע כל זכות בנוגע לדמי השכירות אשר קדמו לתקופה שבה רכש את הזכויות בנכס. התביעה שהגישה החברה כלפי הנתבעת בשנת 1994, נמחקה לבקשת החברה משנת 1998, ולא הוגשה שוב. טענות שהועלו באופן לאקוני בתביעה בשנת 1994, לא נשמעו שוב כלפי הנתבעת עד להגשת התביעה בתיק שבכותרת.

אין בהסכם הרכישה משנת 2002 המחאת זכויות של החברה כלפי הנתבעת לטובת התובע. התובע רכש את הזכויות בנכס בכפוף לזכויות הדיירות המוגנת של הנתבעת כמות שהן במועד הרכישה.

במועד הרכישה עמדו דמי השכירות על סך 500 ₪ לחודש, בהתאם להסכמת הצדדים בהתנהגות לאורך שנים. התובע, בהתנהגותו, נתן משנה תוקף להסכמה זו כשהמשיך לקבל ללא כל מחאה וללא עוררין דמי שכירות בסך 500 ₪ לחודש.

ככל שמבקש התובע לשנות מהסכמה זו, הרי שהוא זכאי להעלאת דמי השכירות בהתאם לתקנות, לכל היותר עבור 7 השנים האחרונות, וסכום זה עולה לסך של כ-1,000 ₪, כפי שנרשם בתצהיר הנתבעת. התביעה התיישנה לגבי סכומים המתייחסים לתקופה שמעבר ל-7 השנים האחרונות.

בין כך ובין כך, לא קמה לתובע עילת פינוי כלפי הנתבעת בגין הפרשי דמי שכירות שהנתבעת מעולם לא נדרשה לשלם.

יתר על כן, משנמצא שגם במועד הדיון אין בידי התובע ידיעה ממשית באשר לאופן שבו יש לחשב את דמי השכירות לשיטת התובע עצמו, ברור שאין מקום לבוא חשבון עם הנתבעת בגין אי תשלום הפרשי דמי שכירות שסכומם אינו ידוע, ואפילו דרך חישובם לוטה בערפל. בהקשר זה אציין שהתובע צירף תחשיבים מסוימים לכתב התשובה שהגיש, והם מסתיימים ב-1.1.88. אין הסבר או תחשיב של דמי השכירות נכון למועד הגשת התביעה. במועד הדיון ביקש התובע לצרף תחשיבים חדשים כראיות מטעמו, והדבר לא הותר. לסיכומיו צירף התובע תחשיבים חדשים אשר לא בא זכרם עד להגשת הסיכומים וממילא לא ניתן לבדוק את תוקפם ואת נכונותם."

1. עינינו הרואות כי פסק הדין שניתן לאחר קיום הליך מלא, לרבות הגשת תצהירים ושמיעת הוכחות, עסק באותם הפרשי הצמדה בהם עוסקת התביעה שבפניי, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים. משכך מתגבשים בענייננו הן התנאי הראשון והן התנאי השני לקיומו של השתק פלוגתא.
2. אוסיף כי מקובלת עלי בעניין זה טענת המבקשת כי קביעתו של כב' השופט י' קורן בפסק הדין לפיה קבלת דמי השכירות החודשיים בסך 500 ₪ לאורך שנים, ללא כל מחאה או טענה כלפי המבקשת, עולה כדי ויתור ומחילה על תוספת שהייתה מגיעה לבעלים (ככל שהייתה), מהווה קביעת ממצא פוזיטיבי.

בנסיבות מתגבש גם התנאי השלישי לקיומו של מעשה בית דין, והוא המהווה למעשה את הבסיס להכרעתו של כב' השופט י' קורן בתביעה שהוגשה בהליך הקודם, לפינוי המבקשת מהנכס, (תביעה שכאמור נדחתה).

1. ודוק: לא נעלמה מעיני טענת המשיב לפיה סעיף 14 לפסק הדין מקנה לו את הזכות להגיש תביעה כספית לתשלום תוספת הפרשי ההצמדה למשך תקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה בהליך הקודם.
2. עם זאת עיון בסעיף האמור מעלה כי בהליך הקודם דחה כב' השופט קורן, את ניסיונו של המשיב להגיש הוכחות לעניין תחשיב מעודכן של דמי השכירות, וקיבל תחתיו את עמדת המבקשת באשר לחישוב דמי השכירות וזאת תוך שקבע מפורשות כי ההעלאה לה זכאי המשיב למשך תקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה בהליך הקודם, הינה בסך של כ-1,000 ₪. עוד קבע כב' השופט קורן כי המשיב לא הצליח להוכיח כל שיטת חישוב אחרת.
3. ודוק: התביעה שבפניי הוגשה ביום 20/11/12, קרי 9 חודשים לאחר שהוגשה התביעה בהליך הקודם, ו-6 חודשים לפני שניתן פסק הדין בהליך הקודם. די בדברים אלה כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת המשיב לפיה התביעה שבפניי מבוססת על עובדות חדשות.
4. בנסיבות אלה אני סבורה כי התגבש בענייננו השתק פלוגתא ועל כן כי יש להורות על דחיית התביעה משום מעשה בית דין.
5. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שערעורו של המשיב על פסק הדין האמור נדחה גם הוא.
6. יפים בעניין זה דבריה של זלצמן בעמ' 30, לפיה:

"פסק דין תקף וסופי, שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת-תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נושא פסק הדין. בין שזכה התובע בפסק-דין ובין שנדחתה תביעתו, שם פסק-הדין קץ להתדיינות בעלי-הדין בגין אותה עילה...לעניין זה אף אין נפקא מינה אם בתובענה השנייה מבקש התובע לתבוע אותו סעד או סעד שלא תבע, או אם מעלה התובע למחלוקת אותן פלוגתאות ממש שנדונו בתובענה הראשונה או נסמך על אותן תיאוריות משפטיות או הוכחת עובדתיות, או אם הוא מבקש בתובענה השנייה להעמיד לדיון פלוגתא שלא הועלתה כלל בהתדיינות הקודמת או להעלות טענה משפטית חדשה או להביא הוכחות נוספות לתמיכה בפלוגתא שנדונה...".

1. בשולי הדברים אציין עוד כי ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה דמי השכירות החודשיים, עליהם לפנות לבית הדין לשכירות, כאמור בסעיף 51 לחוק הגנת הדייר.

סוף דבר ופסק דין

1. הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והנני מורה על דחיית התביעה על הסף.
2. המשיב (התובע) ישלם למבקשת (הנתבעת) הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום החל מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים את העתק פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ה, 19 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.