1. התובעת הינה אלמנתו של המנוח מר ינקוביץ יצחק ז"ל אשר נפטר ביום 27.4.00 (להלן: "המנוח").

2. ביום 5.1.75 לקה המנוח באוטם שריר הלב, האירוע הוכר כתאונת עבודה ונקבעה למנוח דרגת נכות צמיתה של 25% החל מיום 16.2.75.

3. ביום 27.5.96 הגיש המנוח בקשה לבדיקה מחדש בגין החמרה במצבו, ירידה בתפקוד הלב שנוצרה כתוצאה מהאוטם.

4. תביעתו להכיר בהחמרה במצבו כקשורה לאירוע הלב משנת 1975 נשללה באופן עקבי על ידי הוועדות הרפואיות בטענה כי התפתחות מחלת הלב הינה התפתחות טבעית ואינה קשורה לנזק שנגרם בתאונת העבודה ( בעניינו של התובע דנו ועדות רפואיות מיום 11.3.97, 21.5.97, 29.7.98, 12.2.03 ו- 14.11.05).

5. ביום 14.11.05 ( לאחר תשע שנים של התדיינויות עם הנתבע כולל בבית הדין), קבעה ועדה לעררים כי חצי מנכותו הלבבית של המנוח ערב הפטירה נבע כתוצאה מהחמרה במצבו הרפואי בעקבות הפגיעה בעבודה. לפיכך נקבעו לו 47% נכות צמיתה החל מיום 27.5.96. ביום 26.2.07 קבעה הוועדה לעררים גם כי יש להפעיל את תקנה 15 כך שנכותו של המנוח עמדה בסה"כ על 59%.

6. ביום 8.5.06 הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלה לתלויים בנפגעי עבודה, בגין פטירת המנוח.

7. ביום 9.10.07 הודיע הנתבע לתובעת כי תביעתה נדחתה בהתאם להוראת סעיף 131 לחוק, מאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפטירה ביום 27.4.00 לבין התאונה בעבודה מיום 5.1.75.

8. בגין החלטה זו הגישה התובעת תביעה לבית הדין (ב"ל 1252/08). ביום 2.8.11 ניתן פסק דין (כב' השופטת רווית צדיק) המכיר בקשר הסיבתי בין תאונת העבודה של המנוח משנת 1975 לבין פטירתו.

9. ביום 21.5.12 הודיע הנתבע לתובעת כי תביעתה לקצבת תלויים אושרה, והינה זכאית לגמלה רק החל מיום 1.5.05 וזאת בהתאם להוראת סעיף 296 לחוק, קרי שיהוי בהגשת התביעה. שכן המנוח נפטר באפריל 2000 והתביעה לקצבת תלויים הוגשה בשנת 2006, באיחור של יותר מ- 5 שנים.

10. מכאן התביעה שבפנינו.

טיעוני התובעת

11. לטענת התובעת, רק ביום 14.11.05 עם הכרת הועדה לעררים בהחמרה במצבו של המנוח, התגבשה עילת התביעה, שכן גובה אחוזי הנכות להם היה זכאי המנוח ערב פטירתו והקשר ביניהם לבין תאונת העבודה, הם המהווים את התשתית העובדתית שלפיה תיבחן שאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה משנת 1975 ובין סיבת פטירתו.

12. במקרה דנן עילת תביעת התלויים לא התבססה על פטירה עקב אירוע בעבודה, אלא על פטירה עקב החמרת מצבו הרפואי הבסיסי שנגרם בעקבות נכות מעבודה שנקבעה כאמור 25 שנים קודם לכן. לו הייתה מגישה התובעת תביעת תלויים תוך 12 חודשים ממועד פטירת המנוח, הרי עילת תביעתה הייתה מסתמכת על קביעות הוועדה שהיו שרירות ותקפות אז, בדבר העדר קשר סיבתי בין ההחמרה במצב לבבו טרם פטירתו לבין תאונת העבודה. היינו בשלב זה, לא הייתה כלל עילת תביעה.

התובעת אף מציינת כי כאשר פנתה לפקידת התביעות בסמוך לפטירת בעלה, נאמר לה מפורשות כי יש להמתין עד תום הליכי הנכות וכך עשתה.

13. התובעת טוענת כי הפער של החמש שנים נבע אך ורק ממחדליו של הנתבע ומטעויותיהן החוזרות ונשנות של הוועדות הרפואיות אשר חייבו פעם אחר פעם את בית הדין להידרש לתיקונן. התובעת בכל אותה תקופה לא נחה על שמריה ולא ישנה על זכויותיה. היא ניהלה התדיינות רציפה בביה"ד תוך יידוע הנתבע על פטירת בעלה. כאשר כל הזמן היה ברור לצדדים כי מיצוי ההליך והקביעה הסופית יוכלו לשמש בסיס לשאלה האם יש מקום להגשת תביעת תלויים.

14. תביעת התלויים הוגשה ביום 8.5.06 וזאת טרם חלוף 12 חודשים ממועד מתן ההחלטה הסופית של הוועדה הרפואית המאשרת קיום קשר סיבתי משמעותי בין מצבו הלבבי של המנוח ערב פטירתו ובין תאונת העבודה משנת 1975.

עמדת הנתבע

15. לפי ההלכה, המועד הקובע להגשת תביעת תלויים הינו מועד הפטירה. אין בניהול הליכים בבית הדין או בוועדות הרפואיות כדי לעצור את מירוץ השיהוי. התובעת טענה כל הדרך כי ההחמרה והפטירה נובעים מהאירוע התאונתי בעבודה. לפיכך, ידעה מראש על הצורך להגיש תביעה למוסד והיה עליה לעשות כן תוך שנה מיום הפטירה.

דיון והכרעה

16. סעיפים 296(א) ו-296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 קובעים כדלקמן:

"מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם

(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.

(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה".

17. בפרשת בדעאן קבע בית הדין הארצי, כי תביעה לגמלה יש להגיש תוך פרק הזמן שנקבע "מהיום בו נוצרה עילת התביעה", כאמור בסע' 296(א) לחוק. (עב"ל 1096/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מוריס בדעאן, מיום 28.11.06).

לעניין זה, קבע בית הדין הארצי כי המושג "עילת תביעה" אינו מוגדר בחוק אך מושכלות ראשונים מלמדים כי "עילת תביעה" בקשר לאירוע מזכה בגמלה, הן הנסיבות העובדתיות המצמיחות את הזכות לתבוע גמלה, היינו אירוע הפגיעה או התאונה הרלוונטי. כב' השופט צור קבע בפסק הדין כי

"סע' 296 לחוק יוצר קשר בין מועד היווצרות העילה (התאונה או הפגיעה) לבין מועד הגשת התביעה. קשר זה חיוני מובן שהרי הגמלה נועדה להעניק לנפגע פיצוי כספי על הנכות שנגרמה לו ופשיטא שתביעה לגמלה יש להגיש בתכוף ככל האפשר למועד בו נוצרה 'עילת התביעה', היינו – אירוע הפגיעה".

18. בעב"ל 660/07 יונה שניידרמן נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 17.11.08, דן בית הדין הארצי בשאלה מהו המועד שבו יש להגיש תביעה לגמלה.

כך נקבע בסעיף 10 לפסק הדין:

"תביעה לגמלה יש להגיש תוך פרק זמן קבוע "מהיום בו נוצרה עילת התביעה", כנאמר בסעיף 296(א) לחוק. המושג "עילת תביעה" אינו מוגדר בחוק, אך בית דין זה קבע כי מדובר ב"מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות על פי חוק הביטוח הלאומי" (דב"ע נה/198-0 נעים עמרי ואח' – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כרך ל, 9) או המועד "שבו נוצרו התנאים המזכים במענק" הינו "מועד תחילת הנכות" (עב"ל 96/03 דוד פריג' – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.4.04).

מטרת הגמלה היא להעניק לנפגע סיוע במימון צרכיו השוטפים, עקב הנכות שנגרמה לו ולכן תביעה לגמלה יש להגיש קרוב ככל האפשר למועד בו נוצרה "עילת התביעה", דהיינו - מועד תחילת הנכות.

בכל מקרה, אם מוגשת תביעה לגמלה לאחר המועד בו נוצרה עילת התביעה, מוגבלת הזכאות לתשלום למפרע לתקופה קצובה של שנה לפני מועד הגשת התביעה.

לכן, המועד הרלבנטי לעניין התשלום למפרע הוא מועד הגשת התביעה ולא מועד קביעת הנכות או מועד תחילתה".

בפרשת פריג', קבע בית הדין הארצי כי:

"על פי חוק הביטוח הלאומי יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה. הזכאות לגמלה משמעה – שהתובע עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה.

הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים, כגון: זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320(ג) לחוק; תשלום דמי ביטוח על פי סעיף 366 לחוק; מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכו'.

...

התניית תשלום הגמלה, במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד, עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגמלה לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח".

(עב"ל 96/03 פריג' דוד נ' המל"ל, מיום 18.4.04).

19. המצב בעניינו שונה. במקרה דנן הבקשה להחמרה הוגשה במועד אך עקב סירוב הנתבע להכיר בהחמרה כקשורה לתאונה משנת 1975, הוגשה תביעה לבית הדין לעבודה וההליכים התמשכו, מטבע הדברים, זמן רב.

בב"ל (נצ') 31342-11-10 מזאווי נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.2.12), ניתח המותב בראשות כב' השופט ארמון את המצב המשפטי בסוגיה זו.

באותו עניין דובר על אדם שפנה בשנת 2001 להכיר בו כנפגע בשמיעה מכוח תורת מקרוטראומה. תביעתו נדחתה. התובע הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בשנת 2002, שנדחתה אף היא. בעקבות תיקון סעיף 84 א לחוק הגיש תביעה נוספת בשנת 2008 שבעקבותיה הודיע המל"ל שהוא מכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה. להודעה זו ניתן תוקף של פסק דין בשנת 2010. רק אז הגיש התובע, בחודש מאי 2010, בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע לתשלום מענק, לאור הוראות סעיף 296 לחוק.

על פי קביעת בית הדין האזורי בעניין הנ"ל:

"כאשר הנתבע דוחה את תביעתו של מבוטח להכיר בו כנפגע עבודה, אין המבוטח יכול להיראות באותו שלב כמי שאילו היה נבדק על ידי ועדה רפואית הוא היה מוכר כנכה עבודה.

שלב זה יכול להיפתח בפניו רק לאחר שמתבטלת קביעת הנתבע בדבר דחיית התביעה להכיר באותו מבוטח כנפגע עבודה (ביטול שיכול להיות על ידי פסק דין בתובענה כנגד החלטת הנתבע, או בהחלטה מחודשת של הנתבע).

בעקבות דברים אלה נקבע:

"המועד הראשון שבו, אילו היה התובע נבדק בו הוא היה יכול להיות מוכר כנכה עבודה, היה יום 21/4/10 (מיד לאחר מתן פסק הדין שקיבל את תביעתו השניה).

תביעתו של התובע לגמלת נכות מעבודה הוגשה ביום 16/5/10, פחות מחודש לאחר המועד שבו נוצרה עילתה של אותה תביעה, כך שכלל אין צורך להזקק להוראות בדבר שיהוי בסעיפים 296 ו- 107 לחוק".

על יסוד דברים אלה, קיבל בית הדין את התביעה.

(ראו גם: בל (י-ם) 2047/00 אסתר חריש נ' המל"ל (מיום 14.10.01 ; בל (נצ) 38333-01-12 עו"ד דוד אוחנה נ' המל"ל, מיום 4.6.12).

20. יפים הם הדברים אף לענייננו, שכן רק ביום 14.11.05 עת קבע הנתבע כי קביעותיו הקודמות היו שגויות והכיר בקיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה לבין מצבו הלבבי טרם פטירתו של המנוח- התגבשה למעשה "עילת התביעה".

21. המנוח אמנם נפטר בשנת 2000, אלא שאם הייתה מוגשת תביעת התלויים בתוך 12 חודשים ממועד פטירתו, אזי סביר להניח כי התביעה הייתה מוחזרת כתביעה מוקדמת. בתקופה הזו ( 12 חודשים ממועד הפטירה ) עילת התביעה הייתה מסתמכת על קביעות הוועדה הרפואית שהיו תקפות ונכונות לאותה התקופה ואשר שללו קשר סיבתי בין ההחמרה במצב לבבו טרם פטירתו של המנוח לבין תאונת העבודה. דהיינו, בשלב זה לא הייתה קיימת עילת תביעה.

בעניין זה העידה התובעת, ועדותה לא נסתרה, כי כאשר פנתה לפקידת התביעות בסמוך לפטירת בעלה, נאמר לה מפורשות כי יש להמתין עד תום הליכי הנכות:

"כשבעלי נפטר אני נגשתי למוסד לשאול אם מגיע לי בשביל מצבה, היא אמרה לי בן כמה בעלך כן מגיע לו עבור מצבה ואמרתי בסדר. מה עושים אם יש לי כסף לקבל מביטוח לאומי בתור אלמנה והיא אמרה לי שיש דבר כזה שנקרא שאירים. אמרתי לה לאן לגשת והיא הפנתה אותי לגב' שממונה על קצבת שארים. ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני צריכה לקבל משהו עבור שאירים, כי בעלי נכה שהוא קיבל 25% מהתקף לב ושאלתי מה קורה. היא אמרה לי שהיא בדקה את הניירות והיא אמרה מצבה מגיע לבעלך אבל כסף לא יכולים לתת לך כלום כיוון שהתיק שלו עדיין בבית משפט. הגשנו בקשה כי בעלי לא הרגיש טוב ורצינו לעשות החמרת מצב והיא אמרה לי שהתיק נמצא פעם ביפו ופעם בתל אביב ולא נמצא אצלם... היא אמרה שאקבל קצבת אלמנות וברגע שירימו את אחוזי הנכות ויגיעו להסכמה בבית משפט אז הן יקזזו ביניהם ויתנו לי את ההפרשים... היא אמרה לי שלא יעזור לי אם אני אגיש תביעה וזה חבל, כי לא ייתנו לי".

(עמ' 3 לפרוט' ש' 16 – עמ' 4 ש' 12).

22. יש לזכור כי עילת תביעת התלויים לא התבססה על פטירה עקב האירוע בעבודה משנת 1975, אלא על פטירה בעקבות החמרת מצבו הרפואי הבסיסי שנגרם עקב נכות מעבודה 25 שנה קודם לכן. כל עוד לא הכיר הנתבע כי מאז שנת 1975 חלה החמרה במצבו הלבבי של המנוח אותה ניתן לייחס לתאונת העבודה, הרי שלא היה בסיס להגשת תביעת התלויים.

ראייה לכך, ניתן למצוא בחוות המומחה הרפואי מטעם בית הדין בתיק ב"ל 1252/08 , פרופ' קרן, אשר בסופו של דבר המליץ על הכרה בתביעת התלויים. המומחה מציין כי לאור נתוניו הרפואיים בלבד לא ניתן היה לקבוע קשר סיבתי בין תאונת העבודה משנת 1975 לבין פטירתו של המנוח בשנת 2000. אולם בהתחשב בהנחיית בית הדין דהיינו, על יסוד נקודת המוצא על פיה הפגיעה בעבודה בשנת 1975 גרמה לנוח נכות בשיעור 47% כפי שקבע ועדה לעררים של הנתבע, הוא ממליץ על הכרה בתביעה (ראה פסקאות 33,34 לפסק הדין בב"ל 1252/08).

23. ואכן משניתנה ההחלטה הסופית של הועדה הרפואית המאשרת קיום קשר סיבתי משמעותי בין מצבו הלבבי ערב פטירת המנוח ובין תאונת העבודה משנת 1975, הוגשה התביעה דנן בתוך 12 החודשים שבסמוך להחלטה.

24. בנסיבות האמורות מסקנתנו היא כי אין תחולה לסעיף 296, שכן לא היה מקום לקחת בחשבון לצורך מניין החודשים, את התקופה הרציפה בה התנהלו הדיונים בשאלת קביעת הוועדה הרפואית בעניין ההחמרה (דהיינו ממועד הגשת הבקשה להחמרה ועד ליום 14.11.05 מועד בו התקבלה החלטת הוועדה הסופית באותה בקשת החמרה).

סיכום

25. לאור האמור, התביעה מתקבלת כך שהחלטת פקיד התביעות בקשר לחישוב הקצבאות תתוקן באופן שיקבע כי לא היה מקום לבצע ניכוי קצבאות לפי תקנה 296 לחוק.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ תוך 30 מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ד , ( 22 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.