1. בין המאשימה לנאשם, באמצעות באי כוחו, נרקם הסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום באופן מהותי, ובמקום שתי עבירות של מתן שוחד, שיוחסו לנאשם בכתב האישום המקורי, יוחסה לו, בכתב האישום המתוקן, עבירה של ניסיון לשידול לביצוע עבירה של הפרת אמונים, על פי סעיף 284 ביחד עם סעיף 33 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עוד הוסכם בין הצדדים, שלאחר שהנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן הוא יופנה, בטרם תירשם הרשעה, לקבלת תסקיר קצין מבחן, אשר יתייחס גם לשאלת ההרשעה, לא לפני שהמאשימה הצהירה שתהא המלצת שירות המבחן אשר תהא עמדתה הינה להרשעה ולעונש של מע"ת וקנס.

1. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנאשם, עובר למועד הרלוונטי לכתב האישום רכש הנאשם, מכונס נכסים, נכס מקרקעין בכפר ביל"ו וכונס הנכסים הגיש בקשה למינהל מקרקעי ישראל להעברת הזכויות בקרקע על שם הנאשם.

בתאריך 1.8.11 הגיע הנאשם למשרדה של רכזת החוזים החקלאיים במינהל, לטיפולה הועברה הבקשה לחישוב היקף דמי ההסכמה שיש לשלם בטרם העברת הזכויות, כדי לברר היכן עומד הטיפול בבקשה.

לאחר שהמתלוננת השיבה לנאשם כי היא אינה מקבלת קהל במועד זה ולכן לא תוכל לטפל בו ולאחר שהסבירה לו את הבעיות העומדות בבקשה, הוציא הנאשם והניח על שולחנה כרטיס ביקור, הנושא את שמו ותוארו, כמנכ"ל של חברה העוסקת בשיווק אופנה ולה רשת חנויות, ועליו תוספת בכתב יד "1.8.11 1,000 ₪ לרכישת מוצרים ברשת החנויות".

אף שהמתלוננת עשתה כל מאמץ על מנת להשיב לנאשם את כרטיס הביקור, התעקש הלה להשאירו אצלה, תוך שהוא משדלה ומפציר בה לעשות בו שימוש ועזב את משרדה כשהוא מותיר מאחוריו את כרטיס הביקור.

1. בהתאם למוסכם בין הצדדים הופנה הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן, לאחר שהודאתו נרשמה ובטרם הרשעה.

מהתסקיר עולות, בין היתר, העובדות, ההתרשמויות וההערכות הבאות הצריכות לעניין:

• 1. זהו התיק הפלילי היחיד התלוי ועומד נגד הנאשם והוא אינו בעל רקע פלילי קודם.
  2. הנאשם הינו בעל רשת ביגוד עצמאית ועסקים נלווים נוספים בתחום זה, ובהקשר זה הינו בעל זיכיון למספר חנויות בגדים נוספות השייכות לחברות שונות בארץ, בהן "חברת דלתא".
  3. בהסכם עם "חברת דלתא" מצוין כי במידה ויורשע בעבירות שיש עמן קלון רשאית החברה לבטל את הסכם הזיכיון ביניהם.
  4. הנאשם תורם לעמותות המסייעות לאוכלוסיות נזקקות ומעסיק עובדים הסובלים ממוגבלויות שונות, כפי שעלה ממכתבי הוקרה והערכה, מגופים ומאנשים פרטיים, שהציג בפני שירות המבחן.
  5. ממסמכים אלה התרשם שירות המבחן שהנאשם הינו אדם אמביציוזי, בעל הישגים אישיים ותעסוקתיים משמעותיים, לצד ראייה ונתינה של תרומה לקהילה.
  6. באשר לעבירה התרשם שירות המבחן שהנאשם אינו לוקח אחריות של ממש על התנהגותו הבעייתית בעבירה. מציג הסברים רציונאליים, מטשטשים ולהערכתם לא אמינים ביחס למעשיו. נוטה להשליך הבעייתיות על התנהגות המתלוננת כלפיו ומתקשה לבחון משמעות התנהגותו שלו.

קושי זה להערכת שירות המבחן יכול לנבוע מתחושת תסכול מהתמשכות ההליכים במינהל וחוסר אונים מהתנהלות המתלוננת בעניינו, או כתוצאה מביטחון עצמי מופרז ומתחושת כוח לא מותאמת על רקע מעמדו התעסקותי הבכיר, לצד קושי בהתמודדות עם גבולות חיצוניים שאינם תלויים בו.

• 1. להערכת שירות המבחן תחושת הכוח המופרזת של הנאשם הינה בעייתית כשעל רקע עמדותיו המטשטשות ביחס לאירוע עלה קושי לבחון בחירותיו האמיתיות לנהוג כך, מה שלהערכתם מהווה פקטור מגביר סיכון.

מנגד, להתרשמותם הנאשם הינו בעל רקע אישי ונורמטיבי, לא התרשמו כי הוא בעל דפוסים שוליים או עבריינים, מורתע מההליך הפלילי נגדו, קידם עצמו במהלך השנים ללא עזרה חיצונית והגיע להישגים אישיים ותעסוקתיים מרשימים, שיש בהם כדי ללמד כי הוא בעל כוחות אגו חיוביים, אמביציוזי, רציני ומחוייב.

לאור התרשמויות והערכות אלה, על רקע הנתונים החיוביים של הנאשם, העובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים והאפשרות שייגרם לו נזק תעסוקתי ואישי כבד, אם יורשע, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של 140 שעות.

1. על אף המלצת שירות המבחן, נותרה המאשימה איתנה בדעתה כי סוג העבירה בה הורשע הנאשם, בסופו של יום, בנסיבות ביצועה, אינה מאפשרת הימנעות מהרשעה, מבלי לפגוע באינטרס ציבורי חשוב, לאור הלכת כתב והפסיקה שבאה בעקבותיה, כשגם התנאי הנוסף של אפשרות ממשית לפגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם אינו מתקיים, בהיות הנאשם בעלים של רשת ואין חשש שיפוטר כתוצאה מהרשעה.

בהתייחס לאפשרות של ביטול חוזה הזיכיון עם חברת דלתא, טען ב"כ המאשימה כי אין ראיה שחברת דלתא אכן תבטל את החוזה עם הנאשם וגם אם כן אין המדובר בפגיעה ממשית בעבודתו ובשיקומו של הנאשם.

מתוך האמור בגוף התסקיר ביקש ב"כ המאשימה לשים דגש על התייחסות הנאשם לעבירה, ועל התרשמות שירות המבחן מהעדר נטילת אחריות על המעשים, תפיסתו המטשטשת את המעשים, קשיו לבחון את הבעייתיות במעשיו, השלכת האחריות והבעייתיות על המתלוננת וחוסר אמינותו כפי שהשתקף מההסברים שמסר על מעשיו.

1. ב"כ הנאשם ביקש, בטיעוניו בע"פ, לאמץ את המלצת שירות המבחן, כשאת הדגש ביקש לשים על השינוי המהותי בחומרת העבירות, המיוחסות לנאשם, לאחר תיקונו של כתב האישום ועל התרשמות שירות המבחן שמדובר בנאשם בעל דפוסי התנהגות נורמטיביים.

בהיותו ער להתרשמות שירות המבחן מהעדר נטילת אחריות של ממש למעשים, טען שנטילת האחריות מתבטאת בהודאה ובחסכון בזמן השיפוטי. עם זאת, גם בטיעוניו לא חסך בשבט ביקורתו מהתנהלות המתלוננת, ומהבירוקרטיה הלא מוצדקת, שלדעת הנאשם, הופעלה כלפיו במינהל מקרקעי ישראל, והובילה אותו לסטות מהשורה ולנקוט, כהגדרתו, בפעולה מוטעית או כפי שטען "הוא מעד על רקע תסכול".

בהתייחסו לנזק שעלול להיגרם לנאשם ציין שמדובר בנזק בלתי מידתי למעשים, כשלמעשה ראה את הפגיעה העיקרית בסטיגמה שתידבק בו בשל הרישום הפלילי או כדבריו "הרשעה תהיה קטלנית לנאשם מבחינת הסטיגמה, בשל העובדה שיידבק אליו רישום פלילי".

בטיעונים בכתב שהגיש הרחיב בחשיבות כיבודם של הסדרי טיעון, בנסיבותיו האישיות של הנאשם ובהלכות הנוהגות לסיום הליך פלילי באי הרשעה.

1. הנאשם ביקש להוסיף על דברי בא כוחו, שב והביע את חששו מאובדן הזיכיון להפעלת 6 חנויות, על פי הסכם שחתם עם חברת דלתא, אם יורשע, הביע צער על הפרשה והבהיר שברור לו שטעה במעשיו, אותם ביצע על רקע תסכולים שחווה מהבירוקרטיה של המינהל.

לבקשתו הוגש ההסכם שנחתם בינו לבין חברת דלתא בתאריך 1.10.03, לגבי זיכיון להפעלת חנות אחת, למשך שנתיים עם אפשרות הארכה מעת לעת (חוזי הארכה לא הוגשו, גם לא הסכמי זיכיון על חנויות נוספות).

מהסכם זה, ככל שהוא עדיין בתוקף, ניתן ללמוד כי הוסכם בין הצדדים שחברת דלתא תהיה רשאית לבטל את ההסכם, בין היתר, אם יורשע הנאשם בעבירה שיש עמה קלון, "אשר לפי שיקול דעתה הבלעדי של דלתא עלולים להשפיע באורח שלילי על שמה הטוב והמוניטין של דלתא" (סעיף 14(5)).

1. הסוגיה העומדת לדיון אינה כיבוד או אי כיבוד הסדרי טיעון, לגביה הרחיב, כאמור, ב"כ הנאשם בטיעוניו בכתב ולו מהטעם שגם קבלת עמדת המאשימה נכללת במסגרת הסדר הטיעון שהוצג על ידי הצדדים.

השאלה הניצבת לפנינו הינה האם בנסיבות המקרה, מהות המעשה ומיהות העושה, מאפשרים להיכנס לגדר החריגים שנקבעו בפסיקה, לכלל ההרשעה, באופן שניתן לסיים את ההליך בענישה ללא הרשעה, כהמלצת שירות המבחן וכעתירת הנאשם.

ההלכה שנקבעה על ידי כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בבר"ע 432/85, גדעון רומנו נגד מדינת ישראל, קובעת כי ניתן לסטות מהכלל המנחה, שמקום שהוכח ביצועה של עבירה על ידי נאשם יש להרשיעו בביצועה, "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר, בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה".

הלכה זו התקבעה בפסיקה ובע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י תחמה כב' השופטת דורנר את מסגרת המקרים המאפשרים הימנעות מהרשעה כשקבעה את הכלל לפיו הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

1. ב"כ המאשימה הרחיב בחומרת העבירה וטען שסוג העבירה אינו מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה. אולם מרוח הטיעונים ומהותם עלה כי התייחס לעבירות כפי שאלה באו לידי ביטוי בכתב האישום המקורי ולא לעבירה בה הודה הנאשם, לאחר תיקונו ובכך שגה.

מנגד, על פניו, הניתוח הקר שעשה ב"כ הנאשם על מהות העבירה בה הודה הנאשם והעונש הנקוב לצידה, משבר את האוזן. אכן מדובר בעבירת עוון שהעונש המכסימלי הקבוע למבצעה אינו עולה על שנה וחצי מאסר בפועל.

אולם, אינני סבורה שזהו אכן המבחן הקובע בדיון בשאלת ההרשעה - לא כותרת השוליים של סעיף העבירה, אף לא העונש הנקוב לצידה. לדידי אבן הבוחן והמדד הקובע הינם סוג ומהות המעשה, בנסיבות המקרה המסוים, כפי שהוגדר, ולא בכדי, בהלכת כתב.

בעניינינו, המעשה שביצע הנאשם היה מכוון לפגוע בטוהר השירות הציבורי, כשביקש להביא את המתלוננת לסטות מהשורה ולבכר את עניינו על פני עניינם של אחרים ובכך להפר אמונים למערכת השירות הציבורי.

פגיעה בטוהר המידות של עובדי הציבור ונותני השירות לציבור, מערערת את יסודות השירות הציבורי ופוגעת בערך המוגן של אמון הציבור במוסדות הציבור ובנותני השירות.

מכאן, כשבוחנים את סוג העבירה בנסיבות המקרה המסוים, קשה לראות כיצד ניתן להימנע מהרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים ובראשם בשיקולי ההרתעה של עבריינים בכוח.

1. על אף האמור לעיל לא אמנע מלהתייחס גם לתנאי השני שנקבע בהלכת כתב, ושאליו מתייחס שירות המבחן בהמלצתו.

כלל ידוע הוא כי המלצת שירות המבחן כשמה כן היא, בבחינת המלצה בלבד, אף כי לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצתם, ככל שהיא מבוססת על התרשמותם והערכתם המקצועית, תוך שימוש בכלים המקצועיים העומדים לרשותם.

לא כך הוא המקרה שלפניי.

המלצת שירות המבחן אינה מבוססת על התרשמות מקצועית, במסגרת הפררוגטיבה המסורה לשירות המבחן, אלא תוך סטייה לתחום שבשיקול דעת בית המשפט. השאלה האם הרשעה תיפגע או לא תפגע במערכת היחסים העסקית בין הנאשם לבין חברת דלתא, בהתאם למוסכם ביניהם בחוזה ההתקשרות והאם כתוצאה מכך קיימת אפשרות כי "ייגרם לו נזק תעסוקתי ואישי כבד", נתונה בסמכות בלעדית של הכרעת בית המשפט.

בנתוניו החיוביים של הנאשם ובעובדה שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים אין די, במיוחד, שככל ששירות המבחן עשה שימוש בכליו המקצועיים הגיע למסקנה שהנאשם אינו לוקח אחריות של ממש על מעשיו ונוטה להשליכם על התנהגות המתלוננת, כשהסבריו, ביחס למעשיו, אינם אמינים, כשטען בפניהם שהתכוון להשאיר למתלוננת כרטיס ביקור פורמאלי לצורך יצירת קשר עמו, כאשר הכרטיס שניתן לה ועליו סכום כסף לביצוע רכישות בחנויות שבבעלותו ניתן לה בטעות "ללא כוונה לקדם את ענייניו במינהל".

השאלה, אם כן, הינה האם ניתן לקבוע, על פי הנתונים שהובאו לפניי, כי ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, באופן שלא יהיה יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

אם הכוונה בפגיעה חמורה בשיקום, הינה פגיעה תעסוקתית, הרי שיש לבחון מהו אותו נזק לו טוען הנאשם, שעלול להיגרם לו אם יורשע.

עיון בהסכם הזיכיון עם חברת דלתא, ככל שהוא עדיין עומד בתוקפו, כפי שציינתי לעיל, מעלה כי על מנת שחברת דלתא תוכל לעשות שימוש בזכותה לבטל את ההסכם, על ההרשעה להיות בעבירה שיש עמה קלון.

מאחר שהמאשימה לא ביקשה לקבוע כי מדובר בעבירה עם קלון, אפשרות זו לא עלתה לדיון והתוצאה היא שאין קביעה שיפוטית שהעבירה בה עסקינן נגועה בקלון.

יתרה מכך, ורק לצורך השלמת התמונה, גם אם היה נקבע שמדובר בעבירה עם קלון, עדיין היה מסור לחברת דלתא שיקול הדעת שלא להפסיק את ההתקשרות עם הנאשם, שכן על פי החוזה אין מדובר בסנקציה מחייבת, והיא נתונה לשיקול דעתה.

לחילופי חילופין, גם אם היה בהרשעה כדי לפגוע בהסכם הזיכיון של הנאשם עם חברת דלתא, לא הוכח כי היה בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה בתעסוקתו של הנאשם, כשמטיעוניו ומטיעוני בא כוחו עלה שהוא בעל רשת חנויות "תפוז", ובבעלותו גם שתי חנויות של רשת "רנואר".

1. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שעניינו של הנאשם אינו עומד בשני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב, משכך אינו נכנס לגדר החריגים שנקבעו בפסיקה לכלל ההרשעה ואני דוחה את בקשתו להימנע מהרשעתו.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.