ניתנה ביום 20 דצמבר 2012

השופט אילן איטח

1. לפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת הדס יהלום, כתוארה אז; ס"ע 2076-06-10) ובמסגרתה חוייב מר בן יוסף - התובע בהליך בבית הדין האזורי (להלן – בן יוסף), להפקיד בקופת בית הדין, כערובה להבטחת הוצאות המשפט של יהלומי א. שוורץ ובניו בע"מ – הנתבעת בהליך בבית הדין האזורי (להלן – שוורץ ישראל), סכום של 75,000 ₪.

בן יוסף הגיש בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד עצם החיוב בערובה וכנגד שיעורה (בר"ע 37840-11-12). שוורץ ישראל הגישה בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד גובה הערובה (בר"ע 51802-11-12).

הרקע לבקשות

1. בן יוסף הועסק על ידי שוורץ ישראל – חברה העוסקת בייצור, סחר ושיווק יהלומים בישראל וברחבי העולם, מחודש אפריל 1998 ועד לחודש יוני 2002. עבודתו של בן יוסף בוצעה בעיקרה בישראל, אך כללה גם שהייה בתקופות שונות בארה"ב. בשנת 2002 הקימה שוורץ ישראל את חברת Uri Schwartz and Son Diamond Ltd – חברה שמקום מושבה בעיר ניו-יורק (להלן – שוורץ ארה"ב), וזאת לצורך ניהול השיווק והסחר של יהלומים בארה"ב – בין יהלומים שהיא מקבלת משוורץ ישראל ובין יהלומים אחרים. שוורץ ארה"ב נשלטת על ידי שוורץ ישראל.
2. בחודש יולי 2002 מונה בן יוסף למנהל בפועל של שוורץ ארה"ב. לשם עבודתו זו עבר בן יוסף להתגורר עם משפחתו בארה"ב. אין חולק כי בתקופת העבודה בארה"ב קיבל בן יוסף משוורץ ארה"ב שכר, בארה"ב, ואף הופקו לו על ידי האחרונה תלושי שכר. במקביל קיבל בן יוסף, בישראל, שכר משוורץ ישראל שגם הפיקה לו תלושי שכר. לטענת שוורץ ישראל, בחודש מאי 2009 הפסיק תשלום השכר בישראל כחלק מתהליכי ייעול וצמצום.
3. לטענת שוורץ ישראל, בשלהי חודש אוגוסט 2009 התגלה לה שבן יוסף מעל באמונה וגרם לה, במעשי מרמה וזיוף, נזקים שהוערכו בשלב ההוא בחמישה מיליון ₪. לאחר גילוי המעשים כאמור פסקה עבודתו של בן יוסף. לטענת שוורץ ישראל, מגעים עם בן יוסף לסיום המחלוקת בפשרה עלו על שרטון ולפיכך היא נאלצה להגיש, כנגד בן יוסף, לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה ובקשה לעיקולים זמניים (א' 1982/090). בתובענההאמורה טענה שוורץ ישראל כי היהלומים שנגזלו על ידי בן יוסף היו בבעלותה, משאלה נמסרו לשוורץ ארה"ב בקונסיגנציה. במסגרת התובענה בבית המשפט המחוזי נטען כי בן יוסף היה עובד של שוורץ ישראל עד לפיטוריו בחודש מאי 2009 (ס' 7 לכתב התביעה). בן יוסף לא הגיש כתב הגנה ובהמשך, לאחר משא ומתן שהתנהל בארה"ב, הגיעו הצדדים ביום 2.11.09 להסכם פשרה (להלן – הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה התחייבו בן יוסף ורעייתו להעביר לשוורץ ישראל ולשוורץ ארה"ב נכסי נדל"ן שבבעלותם בישראל ובארה"ב, כמו כן התחייב בן יוסף לפרוע הלוואה שנטל בשם שוורץ ארה"ב מבנק אמריקאי (סיטי בנק) ואשר בפועל לא הגיעה לפי הנטען לשוורץ ארה"ב. במסגרת הסכם הפשרה חתם בן יוסף בארה"ב על כתב ויתור וסילוק (להלן – כתב הסילוק). ביום 8.3.10 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
4. ביום 2.6.10 הוגשה לבית הדין האזורי התובענה מושא הבקשות שלפני. במסגרתה נטען כי בן יוסף היה עובד שוורץ ישראל עד למועד פיטוריו בחודש ספטמבר 2009. לפיכך תבע זכויות שונות בסך של כ- 3 מיליון ₪ בגין סיום עבודתו (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין) ובגין תקופת העבודה (פדיון חופשה, דמי הבראה וזכויות לפי ההסכם הקיבוצי בענף היהלומים – פנסיה והשתלמות).
5. שוורץ ישראל התגוננה, בין היתר, בטענה כי בן יוסף היה עובד שוורץ ארה"ב למן חודש יולי 2002, וכי פורמאלית חדל להיות עובד שוורץ ישראל לכל המאוחר בחודש מאי 2009. כן טענה שוורץ ישראל טענות סף שונות ובכללן טענת פורום לא נאות, התיישנות, ומניעות נוכח כתב הסילוק. בית הדין האזורי דחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, בין היתר, משנדחתה טענת הפורום הלא נאות ומשנקבע כי כתב הסילוק אינו מצדיק את סילוק התביעה על הסף. לענין כתב הסילוק נקבע כי טרם קבלת החלטה בקשר למשמעותו המשפטית על בית הדין לשמוע ראיות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (16388-07-12) שנדחתה על ידי סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן, בהחלטה מיום 16.7.12.
6. בהמשך, ביקשה שוורץ ישראל לחייב את בן יוסף בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך, מהטעמים הבאים: בן יוסף מתגורר בארה"ב שאינה צד לאמנת האג (להלן – האמנה) ולכן גם לא חלות לגביו התקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד – 1954 (להלן – התקנות); לבן יוסף אין נכסים בישראל; לשוורץ ישראל יגרמו הוצאות המוערכות בכ- 200,000$ - 250,000$ לצורך ניהול הגנתה – בשים לב לעדים שתצטרך להביא מארה"ב. בן יוסף התנגד לבקשה וטען כי הבקשה חוסמת את זכות הגישה שלו לערכאות ואינה מוצדקת בשים לב לכך שהוא אזרח ישראל, וכן משום שאין טענה שהוא חסר יכולת כלכלית וכי לא יהיה קושי לגבות את ההוצאות שיפסקו נגדו, אם יפסקו, ככל שתדחה התביעה.

החלטת בית הדין האזורי

1. בית הדין האזורי דן בבקשה והגיע למסקנה כי מאחר ובן יוסף מתגורר דרך קבע בארה"ב שאינה צד לאמנה, יש לבחון את הבקשה בשים לב לפסיקת בית הדין הארצי בענין אבו נאסר^[1] אשר דנה בחיוב תושב זר בהפקדת ערובה, בין היתר, מקום בו לא חלה האמנה. לאחר שבחן את טענות הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי "לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי התביעה שהגיש התובע, לכל הפחות לזכויות סוציאליות, מופרכת על פניה". עוד קבע בית הדין האזורי את הקביעות הבאות:

א. התובענה הוגשה על סכום של 3 מיליון ₪ מתוכם כמיליון ₪ בגין פיטורים שלא כדין;

ב. ניהול התובענה יהיה "כרוך בהוצאות גבוהות מן הרגיל" מצד שוורץ ישראל "בין השאר לצורך הבאת עדים מחו"ל". בענין זה דחה בית הדין האזורי את טענת בן יוסף לפיה כל העדים הרלוונטיים מצויים בישראל, בנימוק שלא ניתן להגביל את שוורץ ישראל להבאתם של העדים שצויינו על ידי בן יוסף;

ג. לא נסתרה טענת שוורץ ישראל לפיה לבן יוסף אין כל רכוש בישראל;

לבסוף ציין בית הדין האזורי כי "בנסיבות העניין, במידה והתביעה תידחה עלולה הנתבעת למצוא עצמה במצב בו הוצאו על ידה הוצאות בשיעור ניכר לצורך ניהול ההליך, בגינן תתקשה להיפרע מאת התובע", וכי:

"אין לנהוג בעניינו של התובע בדומה לעניינם של תובעים שהינם עובדים זרים. לגבי אלה נקבע כי לאור נחיתותם ביחס למעסיקיהם ומעמדם הנחלש בישראל, נוהגים בתי הדין שלא לחייבם בהפקדת ערובה אך בשל היעדר נכסים בישראל, על מנת שלא לחסום את דרכם לשערי בית הדין. המקרה של התובע הוא שונה בתכלית".

1. לאור שיקולים אלה, ובשים לב לכך שבן יוסף שילם ללא כל קושי אגרה בסכום של למעלה מ- 27,000 ₪ הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא יהיה בחיובו של בן יוסף בהפקדת ערובה בסכום סביר כדי לחסום את דרכו לבית הדין. לפיכך, חייב בית הדין האזורי את בן יוסף להפקיד ערובה בסכום של 75,000 ₪. ביתה דין האזורי דחה את בקשת שוורץ ישראל לחייב את בן יוסף להפקיד ערובה בסכום של 250,000$.

טענות הצדדים

1. במסגרת בקשתו טען בן יוסף כי שגה בית הדין האזורי בעצם חיובו בהפקדת ערובה ובשיעור הגבוה אותו חוייב להפקיד. בתמצית טען בן יוסף כי הטלת ערובה אינה הכלל בבתי הדין לעבודה וכי התנאים שנקבעו בפסיקה להטלתה לא התקיימו, שכן אין מדובר בתובענה מופרכת; שוורץ ישראל לא הוכיחה כי יגרם לה נזק של ממש אם תדחה התביעה; לא ארע מקרה בו הושתו הוצאות על בן יוסף והוא לא פרע אותן. לענין זה טען בן יוסף כי ממילא לא נטענה כל טענה לגבי חוסר יכולתו הכלכלית. באשר לסכום, נטען כי מדובר בסכום עצום ולא מידתי ויש בו משום אפליה בין עובד שעליו חלה האמנה לבין עובד שלא חלה עליו האמנה.
2. מנגד טענה שוורץ ישראל כי בן יוסף כופה עליה ניהול תביעה בישראל וכי בנסיבות הענין מדובר בתביעה עם סיכויים קלושים. לטענתה בחודש מאי 2009 כאשר נותקו יחסי העבודה הפורמאליים בהסכמה לא עלתה מצידו של בן יוסף כל טענה כלפי שוורץ ישראל. עוד טענה שגם במסגרת המשא ומתן לעריכת הסכם הפשרה לא עלתה מצידו כל טענה כלפי שוורץ ישראל. נטען כי לצורך הוכחת נסיבות סיום העבודה שהביאו לחתימת הסכם הפשרה היא תאלץ להוציא הוצאות גבוהות ביותר וכן על מנת להוכיח את מעשי התרמית וההונאה שביצע בן יוסף. לטענתה, העובדה שבמסגרת הסכם הפשרה העבירו בן יוסף ורעייתו לשורץ ישראל נכסי נדל"ן בישראל ובארה"ב מדברת בעד עצמה. עוד הדגישה שוורץ ישראל כי ערכאה בארה"ב כבר פסקה שבן יוסף נטל לעצמו הלוואה, תוך התחזות לבעלים של שוורץ ארה"ב, וכי טענתו כאילו לא התכוון לחתום כערב אישית להלוואה נדחתה. לטענת שוורץ ישראל מעשי בן יוסף עד כה מקימים חזקה שככל שהוא יחויב בהוצאות משפט הוא יעשה הכל כדי להתחמק מתשלומם. לבסוף נטען כי הסכום אותו חויב בן יוסף להפקיד כערובה אינו עולה כדי 10% מסך ההוצאות הצפויות. שוורץ ישראל טענה כי סכום הערובה צריך להיקבע לפי ההוצאות הצפויות של הנתבע ולא בשים לב להוצאות שיתכן ויפסקו.
3. ביום 12.12.12 התקיים דיון בפני ובו השלימו הצדדים את טענותיהם.

הכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להדחות.
2. מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בה זכות ה"נעלה" מזכות יסוד^[2]. מנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס ככל שתדחה התביעה כנגדו. בהעדר הסדר ספציפי בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות על פיו, לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, נקבע בפסיקת בית הדין כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו^[3]. בפסק הדין האמור בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין פתחי אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
3. באשר לתובע שהוא תושב זר שהאמנה אינה חלה עליו, נקבע בענין פתחי אבו נאסר כי במערכת המשקלות והאיזונים, במיוחד כאשר אין לתובע נכסים בישראל, ניתן משקל גדול יותר לשיקול של יכולת הנתבע להפרע הוצאותיו וזאת מבלי לשלול את זכותו של תובע לתבוע ולקבל את יומו בבית הדין. בהתאם נקבע, מפי השופטת ארד – כתוארה אז, כי כאשר האמנה לא חלה על תושב זר "יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין".
4. בית הדין הארצי הוסיף וקבע בענין פתחי אבו נאסר שעל בית הדין לבחון "אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה"; וכי בעת קביעת שיעור הערובה על בית הדין לנהוג במידתיות הנדרשת תוך התחשבות ב"שיעור ההוצאות שנהוג להטיל בתובענות ממין זו שלפניו" וכן תוך עריכת איזון "בין זכויותיו של העובד לבין חומרת הנזק שייגרם למעסיק; ולאפשרות שמא החיוב בתשלום ערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית הדין ואת הזכויות שבדין".
5. בית הדין האזורי בחן בנסיבותיו של מקרה שלפני את מכלול השיקולים: הן בהיבט זכותו של בן יוסף להגיש את תביעתו ולקבל את יומו, את אופי תביעתו לזכויות סוציאליות, את העובדה כי אין בפי בן יוסף טענה כי עצם החיוב בערובה או בסכום שנקבע כדי לחסום את גישתו לבית הדין. נהפוך הוא – בן יוסף בחר להדגיש בטיעונו את חוסנו הכלכלי שיש בו כדי להפיג את חששה של שוורץ ישראל מפני יכולתה לגבות את הוצאותיה. מנגד בחן בית הדין את היבט זכותה של שוורץ ישראל להבטחת הוצאותיה. במסגרת האיזון שערך בית הדין האזורי נקבע אמנם כי התביעה אינה מופרכת על פניה. יחד עם זאת, ברי כי בית הדין האזורי היה ער לקשיים העומדים ביסוד התביעה ואליהם הוא התייחס גם בהחלטתו בבקשת שוורץ ישראל לסילוק על הסף – ובכלל זה, שאלת נפקותו של כתב הסילוק ושאלת הדין החל על חוזה העבודה. שתי שאלות אשר יש בהן כדי להשליך ישירות על רכיבי התביעה כולם.
6. בית הדין האזורי היה ער לכך שההלכה בענין פתחי אבו נאסר התייחסה בפסק דינה לעובדים זרים שהם, בדרך כלל ומטבע הדברים, עובדים מוחלשים וכי בן יוסף אינו עובד מהסוג שנדון שם. לענין זה יש ליתן את הדעת שאין מדובר במקרה זה במי שנאלץ לתבוע בישראל מאחר והוא חיפש את פרנסתו מחוץ לגבולות מדינת תושבותו, אלא במי שהעתיק את תושבותו אל מחוץ לגבולות ישראל גם לאחר תקופת העבודה.
7. עוד הביא בית הדין בחשבון את מאזן הנזקים ובכלל זה את העובדה כי ניהול התובענה בישראל והשאלות המתעוררות עשויות לגרור את שוורץ ישראל להוצאות גבוהות מן הרגיל. החשבון אותו ערכה שוורץ ישראל ובו הגיעה לסכום של 200,000$ - 250,000$ אינו מופרך. יחד עם זאת, בית הדין האזורי איזן נכונה וראה לנגד עיניו, עם כל הקושי להעריך בשלב זה של הדיון, את שיעור ההוצאות שיכול ויפסק אם תדחה התובענה של בן יוסף. זאת בשים לב לשיעור התביעה, לסוגן של הטענות וכיוצא באלה שיקולים. לענין זה יש לדחות את טענת שוורץ ישראל לפיה שיעור הערובה צריך להיגזר בעיקר מההוצאות הצפויות לנתבע. ערובה נועדה להבטיח את תשלום ההוצאות שיפסקו, אם יפסקו. לפיכך – המבחן המרכזי בענין זה הוא הערכתן המסתברת של ההוצאות שיפסקו – זאת כפי שכבר נפסק בענין פתחי אבו נאסר. יחד עם זאת, ברי כי בבחינת שיעור ההוצאות שיפסקו יש להביא בחשבון גם את ההוצאות שנדרש הנתבע להוציא לצורכי הגנתו. אולם זאת ביחד עם שיקולים נוספים ולא כשיקול עיקרי.
8. נוכח כל אלה לא מצאתי כל טעות בהחלטתו של בית הדין בעצם חיובו של בן יוסף בהפקדת ערובה. יש לזכור כי החלטה על חיוב בערובה היא החלטה מובהקת של ערכאה דיונית בה ערכאת ערעור לא תמהר להתערב.
9. באשר לשיעור הערובה שנפסקה, אכן על פני הדברים דומה כי מדובר בסכום שאינו מקובל בהליכים בבתי הדין לעבודה. יחד עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה נחה דעתי שאין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכה הדיונית בנוגע לסכום שנקבע. בית הדין האזורי עמד על כך שההליך הנוכחי יחייב את שוורץ ישראל להוצאות גבוהות מן הרגיל. מכאן שלא מן הנמנע כי שיעור ההוצאות שיפסק בסוף ההליך, אם תדחה התביעה, יהיה גבוה משיעור ההוצאות המקובל בבתי הדין לעבודה. בית הדין הביא בחשבון את טענותיו של בן יוסף אודות יכולותיו הכלכליות והגיע למסקנה כי אין בסכום שנקבע כדי להציב בפניו מחסום מפני הגישה לבית הדין. בשולי הדברים אציין כי בן יוסף לא הציע ערובה אחרת מזו שנקבעה על ידי בית הדין, אך יש להניח שככל שתעלה הצעה שכזו מצידו של בן יוסף, היא תיבחן לגופה.
10. סוף דבר – הבקשות נדחות. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ג (23 דצמבר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר – Saint Peter in Gallicantu, (2003). ↑

2. ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, 628 (1997); ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר - Saint Peter In Gallicantu, (2003); ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625 (2000). ↑

3. דב"ע (ארצי) נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). ↑