כללי

1. בעלי הדין תושבי היישוב עוספיה אשר על הר הכרמל ומעורים בנעשה בו וביישוב הסמוך דלית-אל-כרמל (שני היישובים ייקראו יחדיו להלן: יישובי הכרמל). התובע, לצד עיסוקיו בתחום התרבות והחברה, מנהל יחד עם רעייתו עסק משפחתי. הנתבעים בעלים ומוציאים לאור של מקומון המתפרסם מידי יום ראשון ביישובי הכרמל.

2. במועד הרלוונטי לתובענה פורסמה במקומון כתבה על אודות פעולותיו של התובע 1 (להלן: זהאר). תוכן הכתבה נגע לכלל עיסוקיו של זהאר – כתיבה, פוליטיקה מקומית וגם העסק המשפחתי.

3. התובענה דנן נסבה סביב השאלה אם תוכן הכתבה מהווה פרסום לשון הרע, ואם כן, אם עומדת לזכותם של הנתבעים הגנה מן ההגנות המנויות בסעיפים 13 – 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). אם ייקבע שהנתבעים אחראים לפרסום לשון הרע, אזי יהיה מקום לבחון את סוגיית הפיצוי.

רוב העובדות הצריכות להכרעה אינן שנויות במחלוקת.

ההליך בבית המשפט

4. ביום 28.10.08 הגישו התובעים כתב תביעה לתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. בכתב התביעה זהות הנתבעת 2 היה שונה מהנתבעת 2 הנוכחית. ביום 3.2.09, לאחר התראה לפני מחיקת התובענה מחמת חוסר מעש, הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין נגד הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה.

5. ביום 9.2.09 נתנה רשמת בית המשפט פסק דין על פי צד אחד, שלפיו חויבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 120,000 ₪.

ביום 25.11.09 הגישו הנתבעים המקוריים בקשה לביטול פסק הדין, וביום 23.12.09 הוגשה בקשה מוסכמת לביטולו ובלבד שהנתבע 1 (להלן: מנסור) ישלם הוצאות בסכום מוסכם. כן הסכימו הצדדים כי יוגש כתב תביעה מתוקן, כך שבמקום הנתבעת 2 המקורית תבוא הנתבעת 2 הנוכחית.

5. ביום 24.12.09 קיבלה הבקשה המוסכמת תוקף של החלטה. ביום 14.1.10 הוגש כתב תביעה מתוקן, שמלבד זהות הנתבעת 2 זהה לכתב התביעה המקורי.

6. ביום 15.4.10 הגישו התובעים בקשה נוספת למתן פסק דין עקב אי-הגשת כתב הגנה במועד. אף כי רשמת בית המשפט נתנה ארכה נוספת להגשת כתב הגנה עד סוף חודש אפריל, רק ביום 2.5.10 הגישו הנתבעים את כתב הגנתם. הפעם הגישו התובעים בקשה להוציא את כתב ההגנה מתיק בית המשפט עקב אי-תשלום ההוצאות שנפסקו. הבקשה נמחקה לאחר שהנתבעים הודיעו כי ביום 26.4.10 נשלח שיק לבא כוח התובעים לתשלום ההוצאות.

7. בישיבת קדם משפט שהתקיימה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית עמדו הנתבעים על ניהול ההליך 'כהלכתו', ולכן נקבעה ישיבה לשמיעת ראיות הצדדים ליום 6.12.11. אף כי הדיון נקבע בנוכחות בא כוחם, לא התייצבו הנתבעים או מי מטעמם, ועל כן ניתן פסק דין נגדם במעמד צד אחד.

8. ביום 8.1.12 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. פסק הדין בוטל כפוף לתשלום הוצאות שנפסקו לטובת התובעים ולטובת אוצר המדינה. לאחר בקשות מבקשות שונות לבטל את החיוב בהוצאות או להפחיתן או למתן ארכה לתשלום זומנו בעלי הדין ובאי כוחם בניסיון להביאם לידי הסדר ברם הנתבעים סירבו לכל הסדר שהוצע. לפיכך ניתנה ארכה אחרונה לתשלום ההוצאות, והפעם שולמו במועדן. עם תשלום ההוצאות נקבע מועד חדש לשמיעת ראיות הצדדים, ודיון זה התקיים.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

9. זהאר, תושב עוספיה העוסק בכתיבה ספרותית ועיתונאית וגם פעיל חברתי, מנהל יחד עם רעייתו, התובעת 2 (להלן: סמירה), עסק משפחתי בשם 'בית קליה הכרמל' המצוי בעוספיה (להלן: בית העסק).

10. הנתבעים בעלים, מנהלים ומוציאים לאור של המקומון 'אח'ר כבר' (להלן: המקומון) המתפרסם מידי יום ראשון ביישובי הכרמל. בכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעים עובדה זו (ראה סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 5 לכתב ההגנה). לפיכך בנוגע למעמד הנתבעים במקומון והאחריות הנובעת ממנו לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, אין פלוגתה במחלוקת. במועד הרלוונטי לתובענה היה מנסור הרוח החיה מאחורי המקומון, והלכה למעשה מילא את רוב התפקידים הניהוליים בו.

11. זהאר, שעסק כאמור גם בכתיבה עיתונאית, פרסם מידי שבוע מאמרים וכתבות במקומון, ועשה-כן עד שנת 2008. אין חולק כי זהאר לא קיבל תמורה בעד כתביו, והצדדים חלוקים בשאלה אם כך סוכם מלכתחילה או שמא מנסור לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות כלפיו. לשאלה זו כמו גם מה היה מעמדו של זהאר במקומון – חבר מערכת ומספר שתיים של מנסור או כותב מן השורה – או אם זהאר כתב לפי הזמנת המקומון או ביוזמתו הוא, אינן רלוונטיות לצורך ההכרעה בתובענה ואיני רואה צורך להידרש לשאלות אלה.

12. ביום 20.5.07 בגיליון מספר 45 פורסמה במקומון כתבה תחת הכותרת 'אינני משוררת' ובחתימת 'אזרחית הכרמל' בזו הלשון:

'אינני משוררת, גם לא סופרת כמוך יא דוד האדי, אך אני בחורה ששונאת [התנהגות] של אדם האוהב [דבר] לעצמו ושונא [אותו הדבר] אצל הזולת. אתה לדוגמה מבקר את מי שקונה בשוק מאחר שלא דואג לאיכות [המוצר] ובמיוחד לנוכח טענתך כי הסחורה מזיקה בהיותה חשופה. מדוע לא דיברת על המחיר שלה? במיוחד בתקופת החג! ואתה הרי יודע טוב יותר מכולם שהתקופה זו יקרה [מעמיסה הוצאות] ומי אמר שעצם העובדה שיש שוקולדים בשוק הופך אותם ללא בריאים? או בגלל שהפסדת אלפי שקלים באותה התקופה אתה מוציא את זעמך על הסחורה שמצויה בשוק. אמנם זה דבר טבעי ומובן מאליו שתגן על האינטרסים שלך ועל מקור פרנסתך, אולם ברצוני להזכיר לך מהיכן אתה מביא את הסחורה? הרי ראיתי אותך במו עיני באותה העיר (שכם) יא דוד האדי מביא משם שוקולדים וממתקים, מה שמוזר בעניין שגם היא [הסחורה] היתה חשופה, או שהחלפת העטיפה משפרת את האיכות והופכת [את הסחורה] לבריאה יותר?

זה זמן אני עוקבת אחר כתבותיך ומאמריך הסטיריים, ותוהה האומנם אתה לועג לבעלי השלטון והפוליטיקאים? אז למה השתלבת בפוליטיקה ומדוע התמודדת בה? ולמה הגשת מועמדות לחברות בעירייה? במדינה שאתה טוען שהיא מקפחת או שמא 'מה שמותר לחוסיין אסור למשה', המשפט הזה הנו ציטוט מספרך! אני פונה אליך בבקשה למצוא לך חוף מבטחים, ושהביקורת שלך תהיה במקומה, שהרי אינך יכול להרשות לעצמך לדבר על משהו שאין לך, ישנן מספר דוגמאות: 'לא רוצה להרחיב' ותשאיר את הכתבות שלך בגדר הסביר, והפתגם אומר 'הלשון שלך זה כמו הסוס שלך, אם תדאג לו ידאג לך ואם תבגוד בו...[= הישמר בלשונך]. לסיכום אני מבקשת מאלוהים בשמי ובשם כלל הציבור (ברשותם כמובן), אלוהיי תן להם את אשר מייחלים לי, כי אנו בתקופה שזקוקים לאיחולים האלה.'

להלן: הכתבה.

13. הכותבת, שחפצה בעילום שם, הגיבה לכתבה שפִרסם זהאר ובה הביע דעה נגד רכישת דברי מתיקה בשווקים. עולה מהתגובה (וכן מהפרסום באתר אינטרנט 'פורטל הכרמל') כי לטענת זהאר הסוחרים בשוק מציעים שוקולדים ודברי מתיקה אחרים כשאלה אינם עטופים, ומכאן בתנאי תברואה ירודים.

14. מתוכן הפרסום באתר 'פורטל הכרמל', שלנתבעים אין קשר אליו, עולה כי לאחר פרסום הכתבה נודע שמה של 'אזרחית הכרמל' ברבים, וכך התברר כי הכותבת היא אריג' כיוף (להלן: אריג'), קרובת משפחה של סמירה. כעולה מהפרסום באתר, מנהלי האתר פנו לאריג' ולסמירה לשם קבלת תגובתן.

מפי סמירה פורסמה תגובה בזו הלשון: 'אנו מסתפקים בדברי עורך העיתון מר אחסאן מנסור אשר בא לבקרנו והבטיח כי יפרסם התנצלות בעיתונו על הכתבה שנכתבה ופגעה בבעלי ובעבודתנו. אנו לא רואים צורך להגיב לדברי הבחורה אריג' אשר רצתה להתפרסם על חשבון כותב ומשורר ידוע כמו בעלי ואנו לא ניתן לה הזדמנות שתתפרסם על חשבוננו.'

אריג' לא זומנה לעדות וסמירה הכחישה כי שוחחה עם מי מטעם האתר, כך שתוכן הפרסום הוא בגדר עדות מפי שמועה, שערכו הראייתי אינו רב.

15. בגיליון המקומון מיום 27.5.07, שבוע לאחר פרסום הכתבה, פורסמה 'התנצלות והבהרה' בזו הלשון, תחת הכותרת 'דברי העורך'

'קורא יקר, מי שעובד – טועה. אין איש שאינו טועה. אנחנו מודים בטעותנו שפרסמנו בטעות בגיליון הקודם כתבה המאשימה את העמית האדי זהאר וכתבתה זו התבססה על מידע לא נכון ואין בה אובייקטיביות מינימלית והוכח לנו בראיות חד-משמעיות לאחר התייעצות עם מספר עורכי דין שהיא כוללת פגיעה בשם הטוב ולא היינו צריכים למהר ולפרסם אותה. אנחנו מודים לו [לזהאר] שסלח לנו וּויתר על זכותו המשפטית. אנו מבינים היטב שישנם אנשים שאוהבים מה שהעמית האדי כותב, ואפילו יש מי שרואה בו דובר בשמם במיוחד ומה שכותב בשל אהבתו לאנשים ודאגתו לאינטרס הכללי. בד בבד זכותו של מי שלא מוצא חן בעינו מה שכותב המשורר לשאת דברי ביקורת אך בנימוס. ובאמת אמרנו לכותב שלנו [לזהאר] בהיותו ממשפחת העיתון שיש כתבה נגדו והוא אמר לפרסם בלי שהוא ידע את תוכנה ובלי שקרא אותה לפני כן וסברנו שהיא נכנסת במסגרת השיח המנומס, המכובד, אבל התברר לנו מאוחר יותר שהכתבה מתבססת על מידע מוטעה ולא נכון ויש בה פגיעה בשמו הטוב ובמקור פרנסתו [של זהאר] ואנו מבהירים שלא התכוונו [לפגוע בו]. החיפזון הוא מן השטן. אנו חוזרים ומודים לו [לזהאר] ומתחייבים שלא נחזור על אותה טעות.'

להלן: ההתנצלות.

16. כאמור, עד שנת 2008 המשיך זהאר לשתף פעולה עם המקומון ולפרסם בו מאמרים שונים.

כתבי הטענות

17. בכתב התביעה מגוללים התובעים את העובדות ומוסיפים כי האמור בכתבה על אודות טיב הסחורה המוצעת למכירה בבית עסקם כמו גם הטענה, ולפיה הם מחליפים כביכול את עטיפות השוקולדים והממתקים כדי להסוות את מקורם וכדי להציגם כאילו היו עטופים מלכתחילה הם בבחינת לשון הרע. וזה החלק הרלוונטי בכתבה -

אמנם זה דבר טבעי ומובן מאליו שתגן על האינטרסים שלך ועל מקור פרנסתך, אולם ברצוני להזכיר לך מהיכן אתה מביא את הסחורה? הרי ראיתי אותך במו עיני באותה עיר (שכם) יא דוד האדי מביא משם שוקולדים וממתקים, מה שמוזר בעניין שגם היא [הסחורה] היתה חשופה, או שהחלפת העטיפה משפרת את האיכות והופכת אותה [את הסחורה] לבריאה יותר?

להלן: החלק הפוגע.

18. התובעים גם הוסיפו כי פרסום הכתבה פוגע בשמם הטוב, ביוקרתם ובמשלח ידם, נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פוגע באוטונומיה שלהם ומעיד על רשלנות מצד הנתבעים, שפרסמו פרסום כוזב בלא שנקטו אמצעים סבירים כדי לוודא שתוכנו אמת, אם לאו.

עוד טענו התובעים כי הפרסום גרם לירידה משמעותית בהכנסות בית העסק עד כדי כך שהגיעו לסף פשיטת רגל, ממנה ניצלו הודות למימוש חסכונות, שנועדו לשמש אותם לעת זקנה.

19. התובעים העריכו את נזקיהם בסך 80,000 ₪. נוסף לכך תבעו פיצוי עונשי בסך 120,000 ₪, כך שסכום התביעה מסתכם בסך 200,000 ₪. לחלופין תבעו פיצוי סטטוטורי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

20. בכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעים את דבר הפרסום. לטענתם באותה עת שימש זהאר חבר מערכת המקומון, וטרם פרסום הכתבה פנה אליו מנסור וביקש את תגובתו. הלה ציין כי אינו חפץ להגיב ולא זו בלבד שאישר את פרסום הכתבה כמות שהיא, אלא שטען כי הוא – זהאר – חסיד חופש הביטוי ומתן הזדמנות שווה לכתוב את אשר בלבו של אדם.

21. עוד הוסיפו הנתבעים בכתב ההגנה כי כעבור ימים אחדים הביא זהאר מאמר התנצלות בשם מערכת המקומון וביקש לפרסמו, ומנסור נתן את ברכתו. ואמנם, ביום 27.5.07 בגיליון הראשון שיצא לאור לאחר פרסום הכתבה, פורסמה ההתנצלות. לטענת הנתבעים, די בה כדי לדחות את התובענה.

עוד הוסיפו הנתבעים כי לדעתם אין בכתבה לשון הרע, וממילא אין בתוכנה כדי לפגוע בפרנסת התובעים. זאת ועוד, לאחר פרסום ההתנצלות המשיך זהאר לשתף פעולה עם המקומון, ובגיליון מספר 93 שיצא לאור ביום 21.4.08 והיה הגיליון האחרון שבו כתב זהאר, הודה הלה על ההזדמנות שניתנה לו לכתוב 'ככל שעולה על רוחי על אף חילוקי הדעות לעתים קרובות'. לאחר עזיבתו את מערכת המקומון שררו ביניהם יחסים טובים והמקומון סיקר לפי המקובל את פעילות זהאר, שכיהן אז במועצת העיר הכרמל.

האם הפרסום נעשה על דעת התובע

22. כאמור, לגרסת מנסור פנה לזהאר לפני פרסום הכתבה, ציין בפניו כי הגיעה כתבה הנוגעת לו אישית '..שמן הראוי שיגיב עליה, כפי שנהוג ומקובל, אך תובע 1 השיב לי כי אינו חפץ במתן תגובה "ושיכתבו מה שהם רוצים"...' וכחבר המערכת אישר את הפרסום '..תוך כדי שהוא מציג משנתו לחופש הביטוי' (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית). גרסת מנסור היא אפוא שזהאר ידע על הכתבה ונתן אור ירוק לפרסומה כמות שהיא ובלא שדרש להגיב עליה.

23. בחקירתו הנגדית הוסיף מנסור כי למחרת יום הפרסום פנה אליו אביו וביקש 'שיתפוס' את זהאר כי 'הוא כועס'. הוא ניגש אפוא לבית העסק של התובעים ופגש אותם והם '..הראו לי את הכתבה ואמרתי מה אתה רוצה זה אריג' ואמרתי לו אבל אתמול היית בעיתון. שאלו אותי מי כתב ואמרתי אריג' ואמרתי לו אבל אתמול דיברנו על זה והוא אמר לא חשבתי על זה. אמרתי לו שיגיד מה הוא רוצה שנעשה נעשה ובזה נגמר הסיפור' (עמוד 17 שורות 25 ואילך).

24. בניגוד למצופה, זהאר לא נשאל בחקירה הנגדית על גרסת מנסור, ולכן אין לתת לגרסתו של האחרון ערך רב. לא זו אף זו, מעדות מנסור לא נאמר כי הראה לזהאר את הכתבה וביקש את תגובתו, אלא שציין בפניו שיש כתבה הנוגעת לו אישית וראוי שיגיב עליה, הא ותו לא.

25. אפילו ביקש מנסור את תגובת זהאר, הרי שגם לשיטתו לא אמר לו כי הכותבת לא חסכה את שבט לשונה גם בנושא הנוגע לעסקיו הפרטיים, לא ניסה לבדוק את אמיתות דבריה ולא ביקש את תגובת זהאר לחלק הפוגע של הכתבה.

26. ראוי לזכור שבכתיבתו נהג זהאר להציג את משנתו הפוליטית, כך שאמירה בדבר חופש הביטוי - ככל שנאמרה - מוסברת על רקע זה. יתרה מכך, מעדות מנסור לפניי, ולפיה בעת ביקור בביתם הגיבו התובעים בתדהמה על הכתבה, מילותיו של זהאר 'לא חשבתי על זה' – ככל שנאמרו - ודרישתו לפרסם התנצלות מתיישבים עם המסקנה שלפני פרסומה לא הציג לו מנסור את הכתבה ולא יידע אותו על אודות תוכנה.

27. תוכן ההתנצלות מאשש אף הוא את מסקנותיי דלעיל.

28. אני קובעת אפוא שהכתבה פורסמה ללא ידיעת זהאר, למצער ללא ידיעתו את דבר קיומו של החלק הפוגע, וממילא ללא הסכמתו.

האם הכתבה היא בגדר לשון הרע

29. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

'לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;'

30. מושכלות ראשונים כי הבחינה אם ביטוי משפיל, פוגע או מבזה נעשית על יסוד אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר. הכללים לבחינה זו הותוו בהלכה הפסוקה:

'על-פי המבחנים שהותוו בעניין שוקן (עמ' 568), ינותח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע, בארבעה שלבים, כאשר בשלב הראשון תבורר המשמעות העולה מן הביטוי, בהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר. ומכאן, שיש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, פרק 9 עמ' 109-110).  בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ובהתאם לתכלית החוק לעניין איזונים חוקתיים. בהנחה שעברנו את השלב השני, יש לברר, בשלב השלישי, האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב האחרון, אם נקבעה חבות, אזי יבחנו הפיצויים. בהתאם למבחנים אלו, נעבור לבחון את הטענות בערעורים לעניין ארבעת הכתבות.'

בע"א 7380/06, 8637/06 חוטר-ישי נ' גילת ואח' (לא פורסם) [2011] והפסיקה המאוזכרת שם.

31. השלב הראשון - בחינת האמור בחלק הפוגע של הכתבה לפי אמות המידה של האדם הסביר מביא למסקנה שבביטוי משפיל, פוגע ומבזה עסקינן – אף כי לפי עדות זהאר, ייחוס מקור השוקולדים ודברי מתיקה אחרים הנמכרים בבית עסקו לעיר שכם, מתפרש בעיני הבריות כדבר שלילי ומעיד על איכות ירודה, לא ראיתי להסתמך רק על אמירתו זו לצורך קביעת ממצא. ואולם, הפרסום כלל לא רק אמירה ולפיה מקור המוצרים הללו בעיר שכם, אלא שהם נמכרים בבית העסק של התובעים בתנאי תברואה בלתי נאותים, קרי בדיוק בתנאים שנגדם יצא חוצץ זהאר בכתבתו שלו ('אולם ברצוני להזכיר לך מהיכן אתה מביא את הסחורה? הרי ראיתי אותך במו עיני באותה עיר (שכם) יא דוד האדי מביא משם שוקולדים וממתקים, מה שמוזר בעניין שגם היא [הסחורה] היתה חשופה..').

לא זו אף זו בחלק הפוגע של הכתבה נרמז רמז עבה, שלפיו עושים התובעים מעשה רמיה ומחליפים את העטיפות וכך מציגים מצג שווא כאילו מקור מרכולתם אחר (לא העיר שכם) ואיכותה טובה יותר מזו הנמכרת בשווקים ('או שהחלפת העטיפה משפרת את האיכות והופכת אותה [את הסחורה] לבריאה יותר?).

ביטויים מעין אלה לפי אמת מידה אובייקטיבית פוגעים באמינות התובעים, מבזים אותם ואף עושים אותם מטרה ללעג מפני הבריות.

32. השלב השני – הביטויים האמורים הם בגדר לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ומהווים 'פרסום' בכתב לפי ההגדרה שבסעיף 2 לחוק. עוד ראוי לציין כי בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע נושאים באחריות אזרחית ופלילית לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת, בין היתר, העורך ומי שהחליט בפועל על הפרסום. נוסף לאלה נושא באחריות אזרחית גם האחראי לאמצעי התקשורת. אחראי לאמצעי התקשורת בעיתון הוא המוציא לאור.

כאמור לעיל, אין חולק בנוגע למעמדם של שני הנתבעים, ומכאן אחריותם לפרסום לשון הרע. ואולם, היות שבתצהירי עדות ראשית של שני הנתבעים ובעדותם לפניי טענו כי מלבד רישום המקומון משיקולי מס על שמה של הנתבעת 2, אין לה כל קשר אליו ייאמר כי אין בטענה זו כדי לפטרה מחבות. אמנם נכון, מחומר הראיות עולה כי מנסור שימש עורך והיה המחליט בפועל מה יפורסם במקומון, ובמקרה דנן הוא שהחליט על פרסום הכתבה נושא התובענה. עם זאת הנתבעת 2 נושאת באחריות הן בהיות המוציאה לאור של המקומון והן מכוח אחריותה למעשיו ולמחדליו של מנסור, שהיה שלוחהּ.

33. בנוגע לשלבים הראשון והשני ראוי לשוב ולציין כי תוכן ההתנצלות מביא לאותה מסקנה.

34. השלב השלישי – האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13 – 15 לחוק. בעניין זה ייאמר כי הנתבעים לא העלו בכתב ההגנה טענה, ולפיה חוסים תחת אחת ההגנות המנויות בחוק, ובסיכומיהם טענו כי חוסים תחת ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – אמת בפרסום.

הגנת אמת בפרסום

35. הטענה החלופית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם היא כי יש אמת בפרסום. אין לקבל טענה זו. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

'במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.'

36. הנטל להוכיח הגנה זו, על כל מרכיביה, מוטל על כתפי הנתבע. במקרה דנן לא זו בלבד שכאמור לא טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי תוכן החלק הפוגע בכתבה אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי, אלא שלא הביאו ראיה כלשהי להוכחת הגנה זו. נהפוך הוא. תוכן ההתנצלות תומך במסקנה שהנתבעים ידעו כי הכתבה היוותה פרסום לשון הרע.

37. לא זו אף זו, מגרסת מנסור אף עולה כי היה מודע לבעייתיות הפרסום (שאם לא כן לא היה מבקש את תגובת זהאר, כטענתו) וחרף זאת לא עשה מאומה כדי לברר אם יש אמת בפרסום.

38. הנתבעים לא הניחו תשתית עובדתית כלל לביסוס אמיתות טענתם, ולפיה מוצרים הנמכרים בבית העסק של התובעים מקורם בעיר שכם וכי התובעים החליפו את עטיפתם כדי להסוות עובדה זו ולהציג את מרכולתם כדבר נקי ומוחזק בתנאי תברואה נאותים. היות שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם אין חשיבות לעובדה שהתובעים לא הביאו ראיות נוספות מלבד עדותם, כגון חשבוניות מס או תעודות משלוח, לסתור את טענת 'אמת דיברתי'.

39. אני קובעת אפוא כי הנתבעים אינם חוסים תחת הגנת אמת בפרסום.

הגנות נוספות

40. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי חוסים תחת הגנה נוספת מההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. לפיכך מעבר לדרוש יצוין כי ההגנות המנויות בסעיף 13 לחוק אינן רלוונטיות למקרה דנן, וכי גם אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, הרי שכדי ליהנות מהגנה לפי סעיף 15 היה על הנתבעים להוכיח כי 'עשה[ו] את הפרסום בתום לב'.

41. סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

מיום 14.8.1967

תיקון מס' 1

ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין לציבור ענין ציבורי, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

מיום 14.8.1967

תיקון מס' 1

ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך עתון או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה בעתון.

מיום 4.4.1984

תיקון מס' 3

ס"ח תשמ"ד מס' 1115 מיום 4.4.1984 עמ' 128 (ה"ח 1660)

'חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.'

כאמור, הנתבעים לא הוכיחו כי היה אמת בפרסום ומגרסת הנתבע עצמו עולה כי לפני הפרסום (או לאחריו) לא נקט אמצעי כלשהו כדי להיווכח אם אמת הוא או לא.

מעדות מנסור עולה כי לא נקט אמצעים כדי לבדוק אם הפרסום אמת. וכך העיד בעמוד 17 שורות 10 - 14 'ש. האם בעקבות קריאת הכתבה עשית איזה שהוא ניסיון לברר אם מדובר בטענות אמיתיות או לא. ת. כשקראתי את הכתבה לא ראיתי לשון הרע, לא ראיתי דברים חריגים עד כדי כך. ...'.

ובהמשך 'ש. האם יש לך ראיה שהתובעים רכשו שוקולדים מהשטחים. ת. לא ש. האם הוצגה לפניך ראיה שהתובעים החליפו עטיפות של שוקולדים שמכרו בחנות שלהם. ת. לא. אם על כל כתבה הייתי צריך לאסוף ראיות לבתי משפט לא הייתי מוציא עיתון.' (עמ' 19 שורות 5 – 10).

42. יתרה מכך, הנתבעים פרסמו את ההתנצלות בגיליון שיצא לאור שבוע לאחר פרסום הכתבה. בתוכן התנצלות, ולעניין זה אין נפקא מינה מי יזם אותה – זהאר או מנסור - יש הודאה מפורשת כי הפרסום אינו אמת.

43. על יסוד האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעים נושאים באחריות לפרסום לשון הרע כלפי התובעים וכי עליהם לפצותם בגין הנזק שנגרם להם בעטיו של הפרסום.

ויתור על הגשת תביעה לפיצויים

44. לצד ההודאה בדבר היות הפרסום לשון הרע עולה מההתנצלות שבעקבותיה ויתר זהאר על פיצוי ('אנחנו מודים לו [לזהאר] שסלח לנו וּויתר על זכותו המשפטית.'). כידוע ויתור ומחילה על זכות תביעה יכולים לשמש הגנה מפני תובענה, ומהטוען אותה נדרשת רמת הוכחה נכבדה למדיי.

ראה בסוגיה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נד(5) 433, 446 [2003].

45. מהאמור בהתנצלות עולה לכאורה ויתור או מחילה מצדו של זהאר. ואולם לא זו בלבד שהנתבעים לא טענו בכתב הגנתם טענת ויתור על זכות התביעה מצד התובעים (הטענה היא כי די בהתנצלות כדי לדחות את התובענה), אלא שגם בתצהירי עדות ראשית או בחקירת התובעים לא הוזכרה טענה זו.

על כך יש להוסיף כי בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הם חוסים תחת הגנת 'אמת בפרסום', וטענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הודאה בפרסום לשון הרע וויתור על זכות התביעה מצד התובעים.

למותר לציין כי בתרגום החלקי של כתב ההתנצלות שהובא בכתבי טענות הנתבעים לא תורגם החלק הנוגע לוויתור על זכות התביעה. אמנם נכון, בא כוח התובעים התחייב להגיש יחד עם סיכומיו תרגום לעברית של כל המסמכים שהוגשו בערבית ברם אי-קיום התחייבותו זו אינה יכולה להיות לו לרועץ ככל שמדובר בטענת הגנה שהיה על הנתבעים להעלות, ובחרו מטעמיהם הם שלא לעשות-כן.

המסקנה היא שהנתבעים ויתרו על טענת הוויתור, ולמצער לא הוכיחו אותה.

הפיצוי

46. התובעים תבעו פיצוי בסך 200,000 ₪ ולחלופין את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

לטענתם, לא זו בלבד שעקב הפרסום הפכו מושא ללעג ולקלס מצד תושבי יישובי הכרמל, אלא שהפרסום גרם לכך שקונים רבים הדירו רגליהם מבית העסק של התובעים וכתוצאה מכך, חלה ירידה חדה בהכנסותיהם והגיעו כמעט למצב של חדלות פירעון.

47. הטענה בדבר פגיעה כספית בעסק לא הוכחה. בעניין זה הסתפקו התובעים בעדותם בלבד והגשת דוחות רווח והפסד לשנים 2007 - 2009. אין די בדוחות אלה כדי להוכיח את מצב העסק, לא כל שכן על הסיבות לכך.

אישור משיכת כספים מקופת תגמולים אינו יכול לסייע אף הוא, שכן תאריך משיכת הכספים קודמת למועד פרסום הכתבה, כך שנסתר קיומו של קשר סיבתי בין משיכת הכספים לבין הפרסום.

גם מכתבו של הבעלים של המושכר בו מתנהל בית עסקם של התובעים אינו יכול לסייע להם. לא זו בלבד שזו עדות מפי השמועה, שערכה הראייתי אינו רב, אלא שמלבד העובדה ששטח המושכר צומצם משני חדרים לחדר אחד אין ללמוד מאומה על הסיבות שהניעו את הצדדים לחוזה לעשות-כן.

48. על כך ניתן להוסיף כי התובעים, מסיבותיהם הם, בחרו שלא לזמן למתן עדות את רואה החשבון של העסק, שיכול היה להסביר אם חלה ירידה בהכנסות לאחר הפרסום ומה היקף הירידה. כן בחרו שלא לזמן לעדות מי מתושבי יישובי הכרמל שנהגו לקנות דברי מתיקה בחנות התובעים וחדלו לעשות-כן עקב הפרסום. לעדויות מעין אלה חשיבות שהרי שבוע לאחר פרסום הכתבה פורסמה ההתנצלות, אשר סביר להניח שהשפיעה על דעת התושבים.

התובעים אף לא הוכיחו כי נקטו צעדים כדי לעמוד בחובתם להקטין את הנזק.

49. התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען, ולכן אינם זכאים לפיצוי בסך 200,000 ₪ (מה גם שלטענתם הנזק הממשי הסתכם בסך 80,000 ₪ והסך של 120,000 ₪ נתבע כפיצוי עונשי, וממילא לא הובאו ראיות המצדיקות לפסוק פיצוי מעין זה).

50. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, שלא יעלה על 50,000 ₪ (סכום שיש לשערך על בסיס מדד ספטמבר 1998). אם לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, ניתן בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק לפסוק פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק.

51. במקרה דנן אין התובעים טוענים כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע. נהפוך הוא. לטענתם התנהגות הנתבעים מעידה על רשלנות מצדם. התובעים זכאים אפוא לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.

52. בסעיף 19, הדן בנסיבות המקלות שעל בית המשפט להביא בחשבון בעת גזירת דינו של נאשם או פסיקת פיצויים נגד נתבע בגין לשון הרע, נקבע לאמור:

'(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים.'

אין חולק כי מנסור התנצל בגין פרסום הכתבה, ועשה-כן בגיליון שהתפרסם שבוע לאחר מכן. בהתנצלות הודה מנסור כי יש בכתבה לשון הרע וחזר בו מהדברים שיוחסו בה לזהאר. אף כי בעדותו לפניי ניסה מנסור להמעיט מחלקו בפרסום ההתנצלות (ושב ואמר כי הוא 'אישר' את הפרסום ולא יזם אותו) בעת קביעת סכום הפיצוי תובא בחשבון ההתנצלות.

סוף דבר

53. בשים לב לנסיבות הפרסום ולהתנצלות הנתבעים, הגעתי למסקנה כי סך 25,000 ₪ מהווה פיצוי הולם.

54. הנתבעים ישלמו אפוא לתובעים ביחד ולחוד את הסך של 25,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה הוא בנוסף להוצאות שנפסקו בעבר.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים.