השאלה שלפנינו

מה דינו של נהג אשר הגיש בקשה להישפט על עבירה מסוג ברירת משפט ובטרם קבלת ההזמנה לדין שילם את הקנס וזאת בעקבות הודעה שגויה ומטעה בנוסחה שנשלחה אליו מהמרכז לפניות נהגים.

מבוא

1. ביום 26/07/12, קיבל המבקש הודעת תשלום קנס בגין עבירה מסוג ברירת משפט, בכך שלא ציית לתמרור 501, המוצב במקום, בכך שנכנס לדרך בה מותרת הנסיעה לכלי רכב האמורים בתמרור, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.
2. המבקש השתמש בזכות הנתונה לו לפי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ") והודיע כי ברצונו להישפט על העבירה.
3. בעקבות זאת, ביום 19/09/12, שלח המרכז לפניות נהגים הודעה למבקש (להלן: "ההודעה"), לפיה:

"1. הרינו לאשר קבלת מכתב פנייתך.

2. פנייתך תועבר להחלטת תובע בהתאם להוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב- 1982, ואנו נודיעך החלטתו.

3. בדו"ח מסוג הודעת תשלום קנס, על פי חוק, עצם הגשת פניה אינה מאריכה את המועד הקבוע בחוק לתשלום הקנס, אם לא ישולם הקנס במועד, תיווסף על הקנס תוספת פיגור בשיעורים האמורים בחוק.

.......".

1. בהתאם להודעה הנ"ל שילם המבקש את הקנס בטרם חלף המועד האחרון לתשלום. זאת עשה המבקש בסמוך למועד בו קיבל את ההזמנה למשפט שנקבע ליום 24/12/12.
2. המבקש התייצב לתחילת משפטו אולם, ב"כ המאשימה טענה כי עקב תשלום הקנס אין לבית המשפט עוד סמכות לדון בתיק שכן מששולם הקנס אזי מדובר בגזר דין חלוט.
3. לטענת המבקש, לא ניתן לזקוף תשלום הקנס כהודיה באשמה מבחינתו מאחר והתשלום בוצע בעקבות ההודעה שקיבל, לפיה ניתן להבין כי הגשת הבקשה להישפט אינה מאריכה את המועד לתשלום הקנס. על כן, טוען המבקש כי שילם את הקנס על מנת להימנע מתוספת פיגורים מבלי שהתקיימו היסודות הנדרשים של רצון חופשי והבנת משמעות ותוצאות ההודיה. לטענתו, ההודעה שקיבל הינה מטעה עד כדי כך שיש בה כדי לפסול את ההודיה, שכן היא לא ניתנה מרצון טוב וחופשי ותוך הבנת המשמעויות, אלא רק כדי למנוע את תוספת הפיגורים בגין הדו"ח.

דיון

1. סעיף 229(ח) לחסד"פ קובע, כי:

"שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".

לאמור, מששולם הקנס על ידי הנאשם, רואים אותו כמי שהודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו.

1. משמעות הבקשה שלפניי היא לאפשר למבקש לחזור בו מההודאה שניתנה על ידו באמצעות תשלום הקנס בהתאם לסעיף 229(ח) לחסד"פ.
2. מלשון סעיף 229(ח1) ניתן ללמוד כי במקרים מסוימים אכן ניתן לבטל הודעת תשלום קנס גם לאחר ששולמה-

"בוטלה הודעת תשלום קנס לאחר שהקנס שולם, יוחזר סכום הקנס ששולם".

1. בית המשפט העליון קבע בנוגע לחידוש הליכים לאחר תשלום קנס כי "על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה" (ראה: רעפ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01/05/07).
2. בעפ"ת 31774-10-10 יעקובוב נ' מ"י (מיום 10/12/10) המערער שילם את הקנס אך פנה מיד בבקשה להישפט במועד הקבוע בחוק. המערער ובא כוחו לא התייצבו לדיון משום שלא קיבלו זימון לטענתם, ולכן נידון המערער בהעדרו. בית המשפט קבע כי אמנם המערער שילם את הקנס אך ביקש במועד להישפט בגין דו"ח ברירת המשפט ומכאן שהיה צריך לזמנו.
3. במ"ח 2032/12 סלימאן נ' מ"י (פורסם בנבו, 13/01/13), שולם הקנס ולאחר חלוף כשבע שנים, הוגשה בקשה להישפט, וזאת לאחר שנודע למבקש כי בגין העבירה נצברו לחובתו נקודות אשר הובילו במצטבר עם נקודות אחרות לפסילת רישיונו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה בקובעו כי אין הבקשה מצדיקה להתיר למבקש לחזור מהודייתו שכן הוא לא טען לקיומו של פסול כלשהו בהתייחס לרצונו החופשי עת שילם את הקנס שהושת עליו.

בענייננו שונה הדבר, שכן הגעתי למסקנה כי היה פסול ברצונו החופשי של המבקש עת שילם את הקנס, שכן הודעת המרכז לפניות נהגים כללה נוסח שגוי ומטעה שבשלו פנה הנאשם ושילם את הקנס על אף שלא הייתה בכוונתו להודות בביצוע העבירה שכן הגיש קודם לכן בקשה להישפט והמתין לקבלת ההזמנה לדיון.

1. סעיף 153 (א) לחסד"פ, קובע:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

1. הסמכות להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו אכן קיימת לאור לשון סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי אולם היתר זה יינתן אך ורק בנסיבות ובמקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נמצא כי התקיים פסול בהודיה, כתוצאה מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה או כאשר זו הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (ראה: מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מ"י (פורסם בנבו, 25/11/08)).
2. אין מחלוקת, כי המבקש ביקש במועד הקבוע בחוק להישפט בגין הדו"ח ומספר ימים לפני שנשלחה אליו ההזמנה לדין, נשלחה אליו הודעת הרשות אשר מלשונה עולה כי עליו לשלם את הקנס שכן " עצם הגשת פניה אינה מאריכה את המועד הקבוע בחוק לתשלום הקנס, אם לא ישולם הקנס במועד, תיווסף על הקנס תוספת פיגור בשיעורים האמורים בחוק". משנוכח המבקש כי מועד הדיון נקבע לאחר חלוף המועד האחרון לתשלום הדו"ח, אזי כאזרח שומר חוק הוא שילם את הקנס. מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לגילוי האמת. אמנם, תשלום הקנס מבטא הודאה בעובדות והופך את הרשעת המבקש לחלוטה. ברם, המבקש סיפק הסבר לסיבה בגינה שילם את הדו"ח והשתכנעתי כי עשה כן כתוצאה מהנוסח השגוי והמטעה של ההודעה.
3. אני מקבל גרסת המבקש כי שילם את הקנס רק מאחר ורצה להימנע מתוספת הפיגור, וכי לא היה בכך בכדי להודות בביצוע העבירה. המבקש סבר לתומו כי עליו לשלם את הקנס וכי אם לא יעשה כן הקנס יצבור תוספת פיגור וזאת על אף הגשת בקשתו להישפט. אין לצפות מאזרח שאינו בקי ברזי המשפט לדעת כי הודעתה זו של הרשות מטעה וכי מדובר בהודעה הנשלחת כדבר שבשגרה למבקשים ביטול הדו"ח, להבדיל מהגשת בקשה להישפט, וכי באם יפעל על פי הנחיותיה אזי תיחסם דרכו לקבל את יומו בבית המשפט.
4. לאמור, אמנם המבקש שילם את הקנס ברם, לא הייתה כוונתו להודות בביצוע העבירה שהרי הגיש בקשה להישפט ואף המתין לדיון שנקבע בעניינו.
5. בנוסף לכך למבקש טענות באשר לאישום , כך למשל שכתב האישום אינו מגלה עבירה. בהתאם לכתב האישום העבירה בוצעה בצומת רחובות חלחול אגריפס בירושלים. לטענת הנאשם, בצומת הנ"ל אין איסור כניסה כנטען אלא רק לנתיב שלאחר הצומת. המבקש טוען כי טרם סימן לו השוטר לעצור הוא היה בדרכו לפניה ימינה בנתיב המותר כחוק. לטענתו, מותר לו על פי חוק לפנות ימינה ולכן המעבר בצומת, לצורך פניה ימינה, אינה מגלה עבירה.

לסיכום

1. אשר על כן, אני מקבל את הבקשה, מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייה וקובע את הדיון להקראה בפניי ליום 25.04.13 שעה 08:30.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.