בפני בקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר הנאשם ביום 18/02/13.

בפסק דין זה הטלתי על הנאשם קנס בסך של 1000 ש"ח, פסילת רשיון נהיגה לחודשיים ופסילת רשיון נהיגה ל-4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים. בגין עבירה של נהיגה מעל המהירות המותרת בניגוד לסעיף 54א' לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

במסגרת הבקשה טען ב"כ המבקש, כי המבקש לא התייצב לדיון מאחר ולא קיבל את ההזמנה לדיון וככול הנראה המכתב נשלח לכתובת משובשת ולא מפורטת כדבעי.

בעניין העבירה המיוחסת לו, כפר המבקש בעבירה המיוחסת לו בכך שנהג ברכב באותו היום ובכך שהרכב שלו עבר את הצומת במהירות המיוחסת לו. בתצהיר אותו צירף לבקשה, הוסיף וציין המבקש כי לא הצליח לזהות את הרכב שבצילום. מה עוד, שהוא לא נהג ברכב באותו היום, אלא ישן בביתו בעוד הרכב חנה ליד הבית.

לאור האמור לעיל, מבקשת מבית המשפט לבטל את גזר הדין וליתן לה יומה בבית המשפט על מנת למסור את גרסתה.

ב"כ המשיבה, הביעה התנגדותה לבקשה, מהטעמים הבאים:

1. ההזמנה לדין נשלחה לכתובת המבקש אשר צויינה ביפוי כח, ואישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" לשם כך, המדובר באישור מסירה כדין.
2. המבקש, לא פירט את טענות ההגנה שלו למעט טענות עובדתיות חלופיות שאין מקומן בהליך זה.

לגופו של עניין :

באשר להזמנה לדין, העובדה כי ההזמנה נשלחה למבקש לכתובת המצויינת ביפוי כח ואישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" יש בה בכדי להצביע כי ההזמנה נשלחה כדין.

לגבי טענת המבקש לפיה, הרכב במועד העבירה לא היה ברשותו, אלא ברשות אחר. מצאתי שלא לקבל טענה זו לאור הסתירות בטענות המבקש. בתצהיר אותו צירף המבקש לבקשה, ציין כי מספר הרכב המצולם אכן רשום על שמו אולם לא הצליח לזהות את הרכב שבצילום שרכב שלו.

מה עוד שציין כי הרכב חנה בביתו במועד העבירה והוא ישן בביתו באותו המועד. כשבוע לאחר הגשת הבקשה, צירף המבקש תצהיר נוסף מטעם מר גנאח יוגב ,לפיו רכבו של המבקש היה ברשותו במועד ביצוע העבירה והוא זה שביצע את העבירה.

טענה זו נטענה מאוחר ולא הועלתה במסגרת הבקשה. הגם שקצת תמוה בעיני שהמבקש ישן בביתו והרכב חנה בחניה במועד העבירה בעוד חברו מצהיר שהוא זה שלמעשה נסע ברכב. ונשאלת השאלה – היתכן שהמבקש לא היה מודע כלל לכך שחברו נסע ברכבו או שמא הנ"ל נטל את הרכב ללא רשותו?. לאור זאת – סבור אני כי טענתו של המבקש חסרת שחר ואין מקום לקבלה.

בהקשר לעונש שהוטל על המבקש, לא הוכיח המבקש כי עלול להיגרם לו עיוות דין כתוצאה מאי ביטול פסק הדין ולא ציין כל סיבה מוצדקת אשר בגינה יש להיעתר לבקשתו.

משכך, לא עמד המבקש בקריטריונים הנדרשים לצורך ביטולו של פסק דין זה, ושוכנעתי כי הותרת פסק הדין על כנו, לא תגרום עיוות דין למבקש.

מנסיבות אלה, הבקשה נדחית.

תוכן החלטה זו יועבר לצדדים.

ניתנה היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.