גזר דין

1. כתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט ביום 17.4.2012 ייחס לנאשמים עבודות בניה ושימוש ללא היתר בניה, כדלקמן (בהשמטת מספרי חלקות):

עבירות המיוחסות לנאשם 1 –

1(א). בשנת 2005 ו/או בסמוך לכך, הצבת קרוואן על מקלט ב-שפ"פ על ידי הנאשם 1 בהיקף של כ-36 מ"ר;

1(ב). בשנת 2005 ו/או בסמוך לכך, הצבת דוודי שמש על ידי הנאשם 1 על קונסטרוקציית ברזל בגודל של כ-6 מ"ר;

1(ג). בשנת 2005 ו/או בסמוך לכך, בניית חדר חשמל על ידי הנאשם 1 בגודל של כ-4 מ"ר;

1(ד). בחודש 6.2008 או בסמוך לכך, בניית סככה מקירות פח וקונסטרוקציית ברזל הכוללת חלונות, ויציקת רצפת בטון בגודל של כ-330 מ"ר;

1(ה). אי-ביצוע הריסת מחסן חקלאי בהיקף של 68 מ"ר שנכללה בתנאי היתר בניה מיום 13.6.2004;

1(ז). בשנת 2007 ו/או בסמוך לכך, ביצוע משטח אספלט בגודל של כ-200 מ"ר המשמש את בית הקירור והאריזה;

עבירות המיוחסות לנאשם 2 –

1(ח). בשנת 2007 ו/או בסמוך לכך, ביצוע חפיר בעומק משתנה של 1מ' עד 2מ' עומק, בגודל של כ-600 מ"ר, בקרקע שייעודה למגורים ולמבני משק, החורג למגרש 32 על ידי שני הנאשמים;

1(ט). בשנת 2007 ו/או בסמוך לכך, בניית תוספת לסככה לבית אריזה בהיתר בגודל של כ-239 מ"ר, בקרקע שייעודה למגורים ולמבני משק, החורג למגרש 32 על ידי שני הנאשמים;

2. כתב האישום המתוקן הוגש בעקבות הסדר טיעון שהוגש בדיון ביום 1.11.2011. בהסדר הטיעון נקבע כי הנאשם 1 יורשע באישומים 1(א) עד (ג), וכן באישום 1(ה), אך הוסכם כי נכון ליום חתימת ההסדר בוצעה ההריסה המפורטת באותו רכיב. עוד נקבע בהסדר כי הנאשם 2 יורשע באישום 1(ז) וכי שני הנאשמים יורשעו באישום 1(ח) ו-(ט).

3. בענין אישום 1(ד) קבעו הצדדים בהסדר הטיעון כדלקמן:

"5. ביחס לאישום המפורט בסעיף 1ד מסכימים הצדדים כדלקמן:

• 1. הנאשם 1 יורשע בביצוע עבירת בניה ללא היתר ביחס לבניה המפורטת בסעיף 1ד לכתב האישום.
  2. הנאשם 1 יורשע בביצוע עבירה של שימוש ללא היתר בניה המפורטת בסעיף 1ד, אולם הכרעה ביחס לתקופת [כך] בה נעשה השימוש ללא היתר, תינתן במסגרת גזר הדין ולאחר שתיבחן טענת הנאשמים בדבר קיומו של היתר כדין ביום 21.12.2009.
  3. כתב האישום יתוקן באופן שהנאשם יזוכה מהעבירה של שימוש חורג בתחום דרך".

4. ביום 3.4.2012 הרשיע כבוד השופט א' גולדקורן את הנאשמים על-פי הודאותיהם בכתב האישום המתוקן. התיק עבר לטיפולו של מותב זה בשלהי שנת 2013.

שאלת קיום היתר בניה בקשר לאישום 1(ד)

5. ככלל, המקום לנקוב במועדים שבהם מיוחסות לנאשם עבירות הוא בכתב האישום ("פרטים בדבר 'מקום' האירוע נושא האישום ו'זמן' התרחשותו, הינם פרטים חיוניים..." (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום א' 916 (מהדורה מעודכנת, 2009)), והמקום לקביעות עובדתיות בענין מועד ביצוע העבירות הוא בהכרעת הדין. עבירת השימוש היא עבירה נמשכת, ובכגון דא, אם עולה מנוסח כתב האישום כי המאשימה מתכוונת להעמיד את הנאשם לדין על ביצוע מתמשך, די בציון מועד תחילת הביצוע, ועצם הגשת כתב האישום אינה מנתקת את רציפותה של העבירה הנמשכת (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (23.6.2011)). אלא שבענייננו גם לא הוגדרה בהכרעת הדין תקופת השימוש שבגינה יורשע הנאשם 1 בגין אישום 1(ד); כאמור, הנאשם המיוצג והמאשימה הסכימו במסגרת הסדר הטיעון להותיר את תקופת השימוש במבנה שבאישום 1(ד) להכרעה במסגרת הטיעונים לעונש, וזאת כנגזרת משאלת קיום היתר בניה בקשר לאותו רכיב החל מיום 21.12.2009.

דרך נוספת שבה ניתן, אולי, לראות את ההסכמה לדחות את ההכרעה בענין היתר הבניה לשלב גזירת הדין בענייננו היא, שהצדדים הסכימו על עצם ביצוע עבירת השימוש שלא כדין בענין אישום 1(ד), ואילו המאשימה מבקשת להוכיח נסיבות לחומרה, קרי – ביצוע לתקופה ארוכה יותר, אשר המשיכה לאחר 21.12.2009. בענין הבאת ראיות לנסיבות מחמירות, שאינן חלק מהגדרת העבירה, בשלב הטיעונים לעונש, קבע בית המשפט העליון ב-רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' טאלב נואורה, פס' 12 (25.11.2007):

"... אף שככלל ראוי שעיקר המסכת הראייתית תתברר בשלב שלפני הכרעת הדין, הרי שהקשיים שהוצגו... לצד השיקולים השונים הבאים לידי ביטוי בסוגיה זו, מובילים למסקנה כי יש להותיר לערכאה הדיונית גמישות להכריע בעניין זה גם בצורה אחרת. אין לקבוע לכן כלל גורף לפיו יש להוכיח בשלב בירור האשמה את התקיימותן של נסיבות מחמירות שאפפו את ביצוע העבירה, [ש]נטענו בכתב האישום, אך אינן חלק מהגדרת העבירה. מכאן, כי בהתאם לשיקול-דעתו של בית המשפט היושב בדין ותוך שמירה מקסימאלית על זכויותיו של הנאשם ומניעת הפתעתו, יש לאפשר לתביעה – במקרים המתאימים – להביא ראיות לנסיבות מעין אלו גם בשלב הטיעונים לעונש".

ראו גם יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום ב' 1620 (מהדורה מעודכנת, 2009). במסגרת הבניית הענישה בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נקבע בסעיף 40י(ג) לחוק כי בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר. ההפניה בסעיף זה ל"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה" היא לסעיף 40ט לחוק העונשין. כצפוי, סעיף 40ט אינו מתייחס לאותן נסיבות הקשורות בביצוע העבירה אשר ייקבעו, ככלל, בהכרעת הדין, לרבות מועדי ביצוע העבירה; אולם, נוכח הסכמת הצדדים בענייננו לדחות את שאלת ביצוע העבירה לאחר 21.12.2009 לשלב גזירת הדין, ניתן לראות את שאלת משך ביצוע העבירה, כפי שנקבע ב-תו"ב (רמ') 47071-10-10 מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014)), כנופלת לגדר סעיף 40ט(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין: קרי - הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה והנזק שנגרם מביצוע העבירה.

העדר היתר בניה: יסוד שלילי

6. נטל השכנוע בשאלת השימוש ללא היתר בניה כדין רובץ, כאמור, על כתפי המאשימה. העדר היתר בניה – הוא יסוד שלילי. גם בענין יסוד שלילי רובץ נטל השכנוע על כתפי המאשימה, אך בענין נטל הראיה, די ברמת הוכחה מזערית על מנת להעביר את נטל הראיה לידי הנאשם, ודי לענין זה באי-הצבעה על היתר בניה או בהעדר טענה של הנאשם שקיים היתר בניה כדי להעביר את נטל הראיה לכתפי הנאשם (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1706-1708 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009); תו"ב (צפת) 13642-09-08 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' תוויאור, פס' 26 (18.6.2014) ואסמכתאות שם).

7. בעניין שאלת קיום היתר הבניה בקשר לאישום 1(ד) לכתב האישום המתוקן בענייננו – לא עבר נטל הראיה לכתפי הנאשם. המאשימה עצמה הגישה העתק "טופס 3" חתום הנחזה להיות חלק מהיתר בניה (ת/1). המאשימה טענה כי ת/1 אינו מהווה היתר בניה שכן, על-פי התקנות, היתר בניה אינו אך "טופס 3" אלא גם נספחי חובה, לרבות תשריט ממנו ניתן ללמוד מה בדיוק הותר בהיתר הבניה. לאחר השתלשלות ארוכה שאין צורך לפרטה כאן, הצהירה באת כוח המאשימה כי למעט "טופס 3" שהוגש, היא מוותרת על ראיות לעונש ועל עדים לעונש. רוצה לומר: המאשימה, אשר בעצמה הגישה מה שנחזה כחלק מהיתר בניה, לא הגישה ראיות כלשהן לענין העדר היתר בניה (פרוטוקול 20.12.2014, ע' 29). כאמור, די בכך שנאשם אינו מצביע על היתר בניה או אינו טוען שיש היתר בניה כדי שנטל הראיה בענין היסוד השלילי יעבור לכתפי הנאשם; דא עקא, הנאשם 1 בענייננו כן טען כי קיים היתר בניה. הגם שנטל הראיה לא עבר לידי הנאשם 1, הנאשם 1 מצביע על ת/1 כראיה לכך שיש גם יש היתר בניה. ועוד: הצדדים הסכימו בדיון הטיעונים לעונש כי ביום 9.12.2009 הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה מרום גליל בקשה לקבלת היתר לגיטימציה לסככה חקלאית (שם, ע' 30).

8. צודקת באת כוח המאשימה כי "טופס 3" לבדו אינו בגדר היתר בניה שלם: "להיתר יצורף עותק מכל נספח לבקשה, חתום בידי יושב ראש הועדה המקומית או המהנדס, ועתקי הנספחים כאמור יהוו חלק בלתי נפרד ממנו" (תקנה 18(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970). אלא שלאור חזקת התקינות של המעשה המינהלי, יש מקום להניח כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מרום הגליל לא היתה מנפיקה "טופס 3" חתום מבלי שהתקיימו נספחי החובה הנזכרים. כך או אחרת, לאור ה"טופס 3", בנוסף להסכמת הצדדים כי הוגשה בקשה לקבלת היתר לפני המועד המופיע ב"טופס 3" כמועד נתינת ההיתר (21.12.2009) וויתורה של המאשימה על עדויות או ראיות אחרות לעונש, אני קובע כי המאשימה לא הסירה ספק סביר שמא ה"טופס 3" הוא חלק מהיתר בניה אשר ניתן כדין.

משמעות היתר הבניה

9. דבר אחד הוא שאלת קיום היתר בניה; דבר אחר הוא משמעות היתר הבניה בקשר לאישום 1(ד). המאשימה – לא טענה כי היתר הבניה אינו חל על המקרקעין מושא אישום 1(ד). טענתה היתה אחרת – ש"טופס 3" הוא למתן לגיטימציה ל"סככה חקלאית ולול", ואילו אישום 1(ד) אין עניינו "סככה חקלאית ולול", אלא – "סככה מקירות פח וקונסטרוקציית ברזל הכולל[ת] חלונות, ויציקת רצפת בטון בגודל של 330 מ"ר...". מאחר ואישום 1(ד) עניינו "סככה"; מאחר ואישום זה אינו מגדיר שהסככה אינה חקלאית; ומאחר והמאשימה לא הביאה כל ראיה להוכחה שהסככה החקלאית הנזכרת "בטופס 3" היא סככה שונה מהסככה באישום 1(ד), אני קובע כי המאשימה לא הסירה כל ספק סביר שמא ה"סככה" באישום 1(ד) היא "הסככה החקלאית" שבטופס 3.

10. סיכום נושא היתר הבניה הוא כדלקמן: נטל השכנוע רבץ על כתפי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי לא היה בידי הנאשם 1 היתר בניה לבנייה שבאישום 1(ד) לכתב האישום המתוקן מיום 21.12.2009 ואילך, אלא שהיא לא הסירה ספק סביר בענין זה. על כן אני קובע כי עבירת השימוש באישום 1(ד) נמשך מחודש יוני 2008 ועד ליום 21.12.2009.

סיכום העבירות שבגינן הורשעו הנאשמים

11. לאור כל האמור, סיכום העבירות בגינן הורשעו הנאשמים הוא כדלקמן:

א. הנאשם 1 הורשע בכך שהחל משנת 2005 לערך בנה והשתמש שלא כדין בקרוואן בהיקף כ-36 מ"ר בשפ"פ, בדוודי שמש על קונסטרוקצייה בהיקף של כ-6 מ"ר ובחדר חשמל בהיקף של כ-4 מ"ר;בכך שמחודש 6.2008 עד יום 21.12.2009 בנה והשתמש שלא כדין בסככה בהיקף של כ-330 מ"ר; ובכך שהחל משנת 2004 ועד 1.11.2011 נמנע מלבצע הריסת מחסן חקלאי בהיקף של 68 מ"ר שנכללה בתנאי בהיתר בניה.

מדובר (בנוסף לעצם הבניה) בשימוש בבניה שלא כדין,

החל משנת 2005, בהיקף כולל של כ-114 מ"ר (שהשימוש ב-68 מ"ר מהם הסתיים ביום 1.11.2011);

ובתקופה בין 6.2008 ועד 21.12.2009 בהיקף כולל של כ-444 מ"ר (שכ-200 מ"ר מהם הם משטח אספלט).

ב. הנאשם 2 הורשע בכך שבתקופה החל משנת 2007 לערך, ביצע והשתמש במשטח אספלט בגודל של כ-200 מ"ר, המשמש את בית הקירור והאריזה.

ג. שני הנאשמים הורשעו בכך שבשנת 2007 לערך ביצעו ולאחר מכן השתמשו שלא כדין בחפיר בהיקף של כ-600 מ"ר וכן בנו ולאחר מכן השתמשו שלא כדין בתוספת לסככה בהיקף של כ-239 מ"ר החורג למגרש שייעודו למגורים ומבני משק. מדובר בהיקף כולל של כ-839 מ"ר.

12. כאן המקום לציין כי רק לגבי רכיב אחד בכתב האישום המתוקן צוין כי המבנה "משמש את בית הקירור והאריזה", וכתב האישום לא ייחס לנאשמים שימוש מסחרי (ובשלב הטיעונים לעונש, כאמור, המאשימה ממילא ויתרה על הגשת ראיות כלשהן (למעט "טופס 3" אשר נדון לעיל)).

גזירת הדין

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה משמעותית בערך החברתי הנפגע: כל אחד מהנאשמים בנה והשתמש שלא כדין במשך שנים ברכיבי בניה בהיקפים של מאות מטרים רבועים.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו גזר דינו של כבוד השופט ה' אבו שחאדה ב-תו"ב (רמ') 47071-10-10 מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014)) (להלן: ענין צוקרמן).

בעיני, בגזר דין הנזכר, פסע השופט אבו שחאדה צעד משמעותי לכיוון בחינה שיטתית של גזירת העונש בעבירות תכנון ובניה. השופט אבו שחאדה הציע כי מתחם העונש ייקבע בהתאם לשני פרמטריים עיקריים: מידת האשם (סעיף 40ט(א) לחוק העונשין) ומידת הנזק (סעיף 40ט(א)(1) ו-(2) לחוק זה), כפי שזו מתבטאת במטרים מרובעים (ראו שם פסקאות 24-51; נהיר כי מידת הנזק אינה אך נגזרת של היקף השטח).

לענין מידת האשם, הפנה השופט אבו שחאדה לפרמטרים שנקבעו פסיקה לצורך הבחנה בין דרגות האשם בביצוע עבירה של "בניה שלא כדין" או "שימוש חורג שלא כדין": הרווח שהנאשם הפיק בפועל מהבניה ומהשימוש החורג; אורך התקופה שבה הבניה שלא כדין עמדה על תילה, או תקופת השימוש החורג; הריסת הבניה הבלתי חוקית או הפסקת השימוש החורג בטרם מתן גזר הדין; והפרת צווים שיפוטיים (שם, פס' 32). בענייננו, מדובר לדעתי, במונחים של השופט אבו שחאדה, בדרגת אשם בינונית, שכן אין ענייננו בהפרת צווים שיפוטיים או בשימוש מסחרי שהוכח; אך מצד שני מדובר בתקופות שימוש הנמדדות בשנים, כאשר אין בפי הנאשמים (למעט בקשר לרכיב שהוסכם כי נהרס) טענה כי הם הרסו אותם רכיבים שאין להם היום היתר בניה – שהם רוב רובו של שטח הבניה מושא כתב האישום המתוקן.

עיון בפסיקה מעלה מדיניות ענישה כדקלמן:

א. בענין צוקרמן נקבע כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף של 101 מ"ר עד 500 מ"ר ודרגת אשם נמוכה, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 9,000 - 50,000 ₪.

ב. ב-ע"פ (מרכז) 2190-09-07 בואהרון נ' מדינת ישראל (16.3.2008) נדחה ערעור של נאשמים עליהם הוטלו קנסות בסך 100,000 ₪ כל אחד (וכן התחייבות וצו הריסה) בגין תוספות בנייה בשטח כולל של כ-1,289 מ"ר. מדובר היה בתוספות בניה לעסק (מרכול).

ג. חעמ (חד') 192-08 עיריית חדרה נ' ברא"ז (9.5.2013): בגזר דין בגין בנייה שלא כדין של שטח אחסון בגודל 10 מ"ר; בניית מבנה עץ למגורים בהיקף של 90 מ"ר; קונסטרוקציית ברזל בגודל 600 מ"ר ומכולה בגודל 10 מ"ר, בקרקע חקלאית בלתי מתוכננת, נקבע כי מדיניות הענישה בדבר קנס נעה בין 100,000 – 200,000 ₪.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – בניה היא מעשה מתוכנן.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – ראו פירוט לעיל – רוב הבניה והשימוש שבגינו הורשע הנאשם 2 בוצע יחד עם הנאשם 1.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – ראו לעיל בענין פגיעה בערך המוגן והיקף הבניה.

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – ראו לעיל בענין פגיעה בערך המוגן והיקף הבניה.

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – אין נתונים.

6. יכולתו של הנאשם להבין – הנאשמים לא טענו לענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – הנאשמים לא טענו לענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – הנאשמים לא טענו לענין זה.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו לענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – הצדדים לא טענו לענין זה; כפי שהדגיש הסנגור, למרות טענת המאשימה כי ה"טופס 3" לא מהווה היתר כדין, לא נטען כי הנאשמים הביאו להנפקתו בדרכי מרמה.

12. מצבם הכלכלי של הנאשמים (לענין קנס): הנאשמים לא טענו לענין זה.

ה. מתחם העונש ההולם:

לאור כל האמור, אני קובע כי רכיב הקנס במתחם הענישה בגין עבירות הנאשם 1 – בניית כ-1283 מ"ר שלא כדין, כאשר רוב היקף בניה זה היה בשימוש במשך כ-5 שנים, כאשר כ-330 מ"ר ממנה קיבלו היתר בדיעבד, כאשר כמחצית ממנה הוא חפיר (כ-600 מ"ר) וכאשר למעט רכיב אחד בהיתר ורכיב אחד שנהרס, לא נהרסה הבניה – קרי, בדרגת אשם בינונית – נע בין 40,000 ₪ ל-120,000 ₪.

אני קובע כי רכיב הקנס במתחם הענישה בגין עבירות הנאשם 2 – בנייה שלא כדין בהיקף של כ-1039 מ"ר ושימוש בה במשך כ-5 שנים, כאשר לא נהרסה הבניה, אשר חורגת (בהיקפים שלא צוינו או הוכחו) אל תוך מגרש שאינו תואם את ייעוד הבניה – קרי, בדרגת אשם בינונית – כאשר הרוב המכריע של הבניה הוא חפיר ומשטח אספלט (בהיקף כ-800 מ"ר), נע בין 30,000 ל-60,000 ש"ח

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – אין נתונים.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – אין נתונים.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמים נטלו אחריות על המעשים, בכך שהודו (ונדחו טענות המאשימה בענין שאלת העדר היתר בניה, שלגביה עמדו על ניהול ההליך).

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – עיון בטיעוני הנאשמים לעונש מעלה כי הם הסכימו לצו הריסה, אך זאת אך לגבי חלק מהרכיבים שלא קיבלו היתר בניה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשמים שיתפו פעולה וחסכו משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודו (ונדחו טענות המאשימה בענין שאלת העדר היתר בניה, שלגביה עמדו על ניהול ההליך).

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשם 2 הוא בן 87.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – אין נתונים.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה –מעשים נטענים משנת 2005, כתב אישום בשנת 2008, הרשעה על סמך הסדר טיעון בשנת 2012.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור אני משית על הנאשמים עונשים כדלקמן:

הנאשם 1

1. בהתחשב בין היתר בכך שרוב שטח הבניה בגינו הורשע נאשם 1 משותף לו ולנאשם 1, קנס בסך 80,000 ₪, או 180 ימי מאסר תחתיו.

2. חתימה על התחייבות בסך 100,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום הנאשם תוך 7 ימים – ייאסר במשך 100 יום.

הנאשם 2

3. בהתחשב בין היתר בכך שרוב שטח הבניה בגינו הורשע נאשם 2 משותף לו ולנאשם 1, קנס בסך 35,000 ₪. מפאת גילו של הנאשם 2 אינני קובע מאסר תחת הקנס.

4. חתימה על התחייבות בסך 100,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום הנאשם תוך 7 ימים – ייאסר במשך 100 יום.

5. מוצא בזה צו איסור שימוש האוסר על הנאשמים להשתמש, או להביא לידי שימוש באמצעות אחר, ברכיבי כתב האישום המתוקן, למעט רכיב 1(ד). צו איסור השימוש נכנס לתוקף מייד עם מתן גזר דין זה.

6. מוצא בזה צו הריסה המורה לכל אחד מהנאשמים להרוס את כל הרכיבים מושא כתב האישום, למעט רכיב 1(ד). הצו ייכנס לתוקפו בעוד 12 חודשים או עם הפרת צו איסור השימוש, לפי המוקדם. למרות האמור לעיל בסעיף זה, לגבי רכיב שעבורו מחזיק מי מהנאשמים בהיתר בניה כדין, צו ההריסה לא ייכנס לתוקף.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ב כסלו התשע"ה (4 בדצמבר 2014), במעמד הנוכחים.