ניתנה ביום 6 מרץ 2013

הרשמת השופטת אביטל רימון-קפלן

1. לפני בקשת המבקשים 1 ו-2 (להלן – המבקשים) להארכת המועד להגשת ערעורם על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב -יפו מיום 25.9.12 (השופטת נטע רות; תע"א 10688-09), עד למועד הגשתו בפועל.

המשיב מתנגד למבוקש, ולחלופין עותר לכך שככל שיוארך המועד כמבוקש, יחויבו המערערים להפקיד ערובה בסך של 110,000 ₪ להבטחת הוצאותיו בערעור, כתנאי להמשך ההליכים בערעור.

רקע כללי

2. כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, המבקשת 2 (להלן- בסט ריל) והמבקשת 3 (להלן- אקזיט) הינן החברות העוסקות בהשקעות ובשיווק נדל"ן בישראל ומחוץ לה ואילו המבקש 1 הינו בעל המניות היחיד בבסט ריל ובעל מחצית מהון המניות באקזיט ומשמש כמנהל בשתי החברות.

המשיב הועסק בתקופה הרלוונטית לתביעה על ידי בסט ריל, כאשר יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בשל פיטוריו של המשיב.

3. בבית הדין האזורי התבררה תביעה כספית שהגיש המשיב נגד המבקש ושתי החברות הנ"ל, לתשלום שכר עבודה, החזר הוצאות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו, לטענתו, בשל תקופת עבודתו וסיומה אצלם. כמו כן עתר המשיב להרים את מסך ההתאגדות בין החברות למערער ולהורות על חיובו באופן אישי, ביחד ולחוד, עם החברות.

בסט ריל הגישה תביעה שכנגד כלפי המשיב לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה בסך של 574,495 ₪. בין לבין מונה מפרק זמני לחברת אקזיט וההליכים כנגדה עוכבו.

4. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה ודחה את התביעה שכנגד במלואה.

בית הדין קבע כי בסט ריל הפרה כלפי המשיב הוראות המעוגנות בחוקי המגן אשר סנקציה פלילית בצדן, ובכלל אלה: אי מסירת תלוש שכר במטרה להימנע מתשלום המגיע למשיב, אי מתן הודעה למשיב על תחולתם וסיומם של יחסי העבודה באופן המשקף נאמנה את תקופת עבודתו וכן הצגת תיעוד כוזב ביחס למועד ולנסיבות הפסקת ההעסקה של המשיב, במטרה להימנע מתשלום מלוא זכויותיו הכספיות. כן נקבע כי לכל אלה המבקש היה אחראי ישירות בתוקף היותו בעל מניות יחיד בבסט ריל. עוד נקבע כי המבקש עירב בין נכסי החברות באופן שעשוי היה לפגוע במשיב בבואו לממש את זכויותיו.

כפועל יוצא מקביעות אלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי התקיימו התנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות כלפי המבקש ועל כן חייב את בסט ריל ואת המבקש – ביחד ולחוד- לשלם למשיב שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר, חלף הודעה מוקדמת וזכויות כספיות נוספות.

עם זאת התביעה שהגיש המשיב לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחתה מהטעם שהמשיב לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני בגין הפרתה של זכות השימוע וכי לא הצביע על טיעונים שהיו עשויים למנוע את הפיטורים.

5. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 25.9.12, בהעדר הצדדים. על פי הנתונים בתכנת מזכירות – נט, פסק הדין הומצא לעו"ד אורטל מור, ממשרד ב"כ המערער ביום 22.10.12.

ביום 18.11.12 הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור, אך זאת לבית הדין האזורי. מאוחר יותר, ביום 28.11.12 הוגשה הבקשה שבנדון להארכת מועד ביחד עם הודעת הערעור.

הבקשות וטענות הצדדים

6. בבקשתם להארכת המועד טענו המבקשים כי פסק הדין הומצא למשרד בא כוחם ביום 22.10.12, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 21.11.12. עוד טענו המבקשים כי לאור המצב הביטחוני וההסלמה באזור הדרום, ב"כ המערער, עו"ד רוית קרן גויסה בצו 8 ביום שישי, 16.11.12, ושבה לעבודתה במשרד רק ביום א' 25.11.12. על רקע האמור, ביום 18.11.12 הוגשה הבקשה להארכת מועד בטעות לבית הדין האזורי ולאחר מכן לבית דין זה.

בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשים, יש הצדקה להיעתר לבקשה וכן לקבל את כתב הערעור אשר הוגש בד בבד עם הבקשה.

7. מנגד, המשיב מתנגד לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור ולחילופין, עותר הוא לכך, שככל שבית הדין ייעתר לבקשה, יחויבו המבקשים בהפקדת ערובה בגובה הסכום הפסוק (סך של 110,000 ₪) לקופת בית הדין.

לטענת המשיב, הוא עצמו מסר את פסק הדין ישירות למערער במקום מגוריו ביום 18.10.12, כמופיע באישור הדואר הרשום המצורף לתגובה. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, יש לקבוע כי חל "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה" ועל כן פסק הדין הומצא למערער כדין כבר ביום 18.10.12.

עוד טען המשיב כי הבקשה להארכת מועד אשר הוגשה לבית דין זה ביום 28.11.12, הוגשה באיחור של 10 ימים מהמועד האחרון להגשת הערעור. לטענתו, אומנם הבקשה להארכת מועד הוגשה תחילה בטעות לבית הדין קמא, אולם אין המדובר באיחור של יום או יומיים, אלא של עשרה ימים לאחר תום המועד האחרון להגשת הערעור.

מוסיף המשיב וטוען כי אין בטענה שבשל "צו 8" שקיבלה אחת מעורכות הדין העובדת במשרד המייצג את המבקשים, כדי להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכה. בקשר לכך נטען כי לפי האתר הרשמי של משרד עוה"ד אייל שטרנברג ושות', מלבד עוה"ד רוית קרן שגויסה לפי דבריה בצו 8, עובדים במשרד שישה עורכי דין נוספים, ועל כן, טענה זו היא במהותה לכל היותר טענת "עומס בעבודה", שכן כאשר אחת מעוה"ד נאלצת להיעדר מן המשרד, המשמעות היא שנוצר עומס בעבודה על יתר עוה"ד במשרד. בפסיקה נקבע כי עומס בעבודת עוה"ד, אפילו כשהוא מייצג יחיד, אינה משום "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד.

כן נטען כי המערער מעולם לא היה מיוצג בבית הדין קמא על ידי עוה"ד קרן, אלא על ידי עו"ד אייל שטרנברג ועו"ד אורטל מור. לפיכך, כך לטענת המשיב, היתלות המבקשים בצו 8 שניתן לאחד מעורכי הדין במשרד, שעה שישנם עורכי דין נוספים, אין בה כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.

מכל מקום, לטענת המשיב, היה על עוה"ד שטרנברג להגיש תצהיר ולנמק מה מנע ממנו או משאר עורכי הדין במשרדו להגיש את הערעור במועד, דבר שלא נעשה.

המשיב מציין כי עיון בכתב הערעור מעלה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מבוסס על התשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. לפיכך, גם טענות בדבר סיכויי הערעור אינן מהוות טעם מיוחד המצדיק את קבלת הארכה להגשת ערעור.

לחילופין, עתר המשיב כאמור לכך שככל שבית הדין ייעתר לבקשה, הרי שמבוקש לעשות זאת בכפוף לחיוב המערער בהפקדת הסכום הפסוק בסך של 110,000 ₪ לקופת בית הדין ובחיוב המבקשים בתשלום הוצאות הבקשה שבנדון.

8. בתשובה לתגובת המשיב חזר בא כוח המבקשים על האמור בבקשה והוסיף כי הגם שפסק הדין הומצא לאשת המבקש 1 ביום 18.11.12, הרי שהואיל והמבקש 1 היה מיוצג על ידי עורך דין, היה צריך להמציא את פסק הדין למשרד בא כוחו ולא לביתו של המערער. עוד נטען כי ייצוג המבקשים נעשה תחילה על ידי עו"ד שלמה קהלני בא כוח החברה דאז, ומאחר שבין הצדדים התגלו מחלוקות, הועבר הייצוג בתביעה לבא כוח המבקשים הנוכחי וזאת אך בשלב טרום הסיכומים.

עוד נטען כי כתב הערעור הוגש ביום 28.11.12, היינו 8 ימים בלבד לאחר המועד בו היה על המבקשים להגישו, וזאת כאמור בשל נסיבות מיוחדות וחיצוניות, קרי הסלמה באזור הדרום ומבצע "עמוד ענן". לחילופין נטען כי, ככל שיוחלט שהמצב המיוחד בעורף אינו מהווה טעם מיוחד כשלעצמו להארכת מועד, הרי שלפי ההלכה הפסוקה לפיה הגשת הבקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, יש הצדקה להיעתר לבקשה. בקשר לכך נטען כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לבית הדין קמא בטעות שבתום לב על ידי מזכירות המשרד וברגע שנודע לב"כ המבקשים על הטעות, הבקשה נשלחה אל מזכירות בית דין זה.

כמו כן הובהר כי למרות שבאתר האינטרנט של משרד מופיע כי משרד ב"כ המבקשים מונה 6 עורכי דין, הרי שרק עו"ד קרן ועו"ד שטרנברג עוסקים בדיני עבודה. כן הובהר כי לאחר עזיבתה של עו"ד אורטל מור את משרד, הרי שהתיקים שטופלו על ידיה, עברו לטיפולה הבלעדי של עו"ד קרן.

מכל מקום, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, שכן בית הדין האזורי טעה במסקנותיו ובקביעותיו הן העובדתיות והן המשפטיות, כמפורט בהודעת הערעור שהגישו.

באשר לעתירה החלופית לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה נטען כי תקנות בית הדין לעבודה אינן מחייבות מערער בהפקדת ערובה עם הגשת ערעורו וזאת מפאת חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ועל מנת להבטיח כי דרכו של העובד ו/או המעסיק לא תיחסם בשל מצוקה כלכלית. לחילופין, מבוקש כי לפי תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, יפטור בית הדין את המבקש מהפקדת ערובה בסך של 110,000 ₪ וזאת לאור קשיים כלכליים בהם מצוי המבקש, לנוכח צו הפירוק שניתן כנגד אקזיט.

דיון והכרעה

9. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, ואבאר טעמי להלן.

10. בכל הנוגע למועד האחרון להגשת הערעור, הרי שכפי העולה מכלל החומר שהובא בפני, עו"ד אורטל מור ייצגה את המבקשים בהליך שהתקיים לפני בית הדין האזורי והיא היוותה כתובת להמצאת כתבי-בית-דין עבורם, זאת כאמור בתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), המבוססת על הכלל לפיו "שלוּחוֹ של אדם כמותו", אשר חלה על סדר הדין בבית הדין האזורי לעבודה מכח הוראת תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה). מהחומר שבתיק עולה כי לא הוגשה לבית הדין כל הודעה על הפסקת הייצוג על-ידי עו"ד מור כמתחייב מתקנה 437(א), ואף לא נמסרה הודעה על שינוי במען ההמצאה עבור המבקשים כמתחייב מתקנה 480. משכך, המצאת פסק הדין לידי עו"ד מור עבור המבקשים היא המצאה כדין וממנה יש למנות את התקופה להגשת ההליך.

בפסיקת בית המשפט העליון ובית דין זה, נקבע לא פעם כי כלל ההמצאה כדין הוא הכלל הנוהג והמחייב, וכי החריג לפיו המועד ייספר מרגע הידיעה על ההחלטה יחול רק במצבים חריגים וקיצוניים בהם הופרה באופן משמעותי חובת תום-הלב הדיונית [ראו: בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (פסה"ד מיום 13.11.2007); רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (פסה"ד מיום 8.7.2007)].

לפיכך, הואיל ופסק הדין הומצא לעו"ד מור ביום 22.10.12, הרי שהמועד האחרון להגשת ערעור, היה יום 21.11.12.

11. ובאשר להארכת המועד להגשת הערעור, הרי שתקנה 125 לתקנות, קובעת כי לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק בהתקיים "טעם מיוחד", כדלקמן:

 "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם, מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק:

"סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל, (פסה"ד מיום 21.12.2006)].

לאור זאת נקבע כי:

"כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב לעיל; ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה - קסט, פ"ד נה(2) 904, 908 (2001)].

ובאשר לשאלה מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות, הרי שלעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא" [ראו: עא"ח (ארצי) 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ (פסה"ד מיום 23.05.05)].

ודוק, כאשר צד להליך מודיע על כוונתו להגיש ערעור, בתוך המועד להגשת הערעור, נקבע ע"י בית המשפט העליון כי:

"הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיוון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההלכים [ראו: בש"א (עליון) 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי ואח', דינים עליון כרך נז 569 והאסמכאות שם].

בהסתמך על כך נפסק על ידי בית המשפט העליון בבש"א 3094/01 שמואל שמואלי נ' עתים- סוכנות החדשות הישראלית (החלטת הרשם אוקון מיום 8/5/01), כדלקמן:

"הכלל הוא ש"הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים" (בש"א 2108/99 - עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תקדין עליון בכרך 2000 (1), 487); בש"א 3553/95 ורדה ווהבה נ' שאלתיאל טסה; ע"א 3763/95 ד"ר סוזי פלורו נ' לאה ננס). כלל זה חל גם על בקשות להארכת מועד, המוגשות בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

התוצאה היא שהגשת הבקשה לארכה בטרם חלף מועד הזמן להגשת בקשת רשות הערעור, בקשה הנסמכת על רצון המבקש להיערך לדיון, מקימה טעם למתן אורכה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

12. ומן הכלל אל הפרט, כעולה מרישומי תיק בית הדין האזורי, הרי שכבר ביום 18.11.12 הוגשה בקשת המבקשים להארכת מועד לבית הדין האזורי לעבודה.

אכן, לא מדובר בהגשת הבקשה לערכאה הנכונה, אך מעצם הגשת הבקשה במועד זה, יש משום גילוי דעתם של המבקשים בתוך המועד להגשת הערעור כי בכוונתם לערער על פסק הדין ובכך נשללה מהמשיב התגבשותה של 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים'.

למעלה מן הצריך יצוין כי אפילו, היינו רואים את מועד המצאת פסק הדין למבקשים כיום 18.10.12, כטענת המשיב, הרי שה-17.11.12 היה יום שבת, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור נדחה ליום 18.11.12, כך שאף במקרה זה הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך המועד להגשת הערעור באופן השולל מהמשיב התגבשותה של 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים'.

13. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שעלה בידי המבקשים להצביע על "טעם מיוחד" להארכת המועד, ועל כן אני נעתרת לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל.

משזו מסקנתי, התייתר הצורך לדון בטענותיהם של המבקשים לעניין קיומם של טעמים מיוחדים נוספים.

14. עד כאן דיוני בבקשת המבקשים להארכת מועד להגשת הערעור, ובאשר לעתירתו של המשיב לחייב את המבקשים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, הרי שתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן-התקנות) אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב מערער או אף תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אך בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 [ראו: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391].

יחד עם זאת, נקבע כי יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע 251/03 דוד אילוז - מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' - נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004), כאשר אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.

כן נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער.

ודוק, חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער – שאינו משלם הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

אי לכך נקבע כי אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. כן נפסק כי בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין [ראו: בש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ נ' מוסא גהאלין, (החלטה מיום 28.11.08)].

15. עד כאן הכלל ומן הכלל לענייננו.

כאמור לעיל, אחד המקרים המצדיקים חיוב מערער בהפקדת ערובה, הוא המקרה בו המערער לא פרע את חיוב ההוצאות שהושת עליו בעבר.

בענייננו, לא ציינו המבקשים האם פרעו את סכום פסק הדין ולא כל שכן את חיוב ההוצאות בסך של 7,500 ₪, שהוטל עליהם ביחד ולחוד.

לא זו אף זו, המבקשים עתרו כאמור לפוטרם מהפקדת הערובה בשל כך שנקלעו לקשיים כלכליים, אך נמנעו מלפרוש תשתית עובדתית וראייתית מלאה בקשר לחוסר יכולתם הכלכלית, כך למשל לא פירטו אילו נכסים יש ברשותם, ולא ציינו מה מצבה של חברת בסט ריל שבה המבקש 1 הוא בעל מניות יחיד.

16. בנסיבות אלו של אי פירעון סכומי פסק הדין, מתעורר חשש ממשי לפיו המבקשים אף לא יפרעו את ההוצאות שיושתו עליהם, אם יושתו, בהתדיינות הנוספת בערכאה זו.

אי לכך באיזון בין זכות הגישה של המבקשים לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בהליך זה, ככל שיושתו על המבקשים – גוברת זכותו של המשיב, ועל כן שוכנעתי כי זה המקרה המצדיק לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

שאלה נפרדת היא מהו שיעור הערובה שיש לקבוע.

כמבואר לעיל, על סכום הערובה לשקף אך ורק את סכום ההוצאות בהן עשוי בית דין זה לחייב את המשיבה, אם יידחה הערעור, ולא את סכום פסק הדין שלא שולם או אף חלקו.

לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות המקרה שבנדון - אני קובעת כי ערובה בסך של 5,000 ₪, מהווה איזון ראוי בין זכויות הצדדים שבפני, ועל כן אני מחייבת את המבקשים ביחד ולחוד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור זה בסך של 5,000 ₪ (במזומן או בערבות בנקאית).

17. סוף דבר-

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל:

א. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מתקבלת והמועד להגשת הערעור מוארך עד למועד הגשת הודעת הערעור בפועל.

ב. עד ליום 21.3.13 על המבקשים להגיש למזכירות בית הדין את הודעת הערעור בחמישה עותקים ולשלם את האגרה הנדרשת.

ג. עתירת המשיב להפקדת ערובה מתקבלת ואני מחייבת את המבקשים ביחד ולחוד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור זה בסך של 5,000 ₪ (במזומן או בערבות בנקאית), אשר תופקד בבית הדין עד ליום 21.3.13.

ד. התיק יובא לעיוני ככל שלא תופקד הערובה כאמור לעיל, עד למועד הנ"ל. ודוק, ככל שלא תופקד הערובה עד למועד כאמור לעיל - ינהג בית הדין בערעור שהוגש, בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ה. לאור התוצאה בבקשות שבנדון - הוצאות הבקשות יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בערעור.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ג (6 מרץ 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.