רקע

1. התובע, בעליו של מבנה הבנוי על חלקה 38 בגוש 17483 בכפר עילוט (להלן: "המבנה").

הנתבעת 2 מנהלת רשת גנים השייכים לנתבעת 1 אשר הקימה והפעילה גני ילדים בכפר עילוט. לצורך כך, שכרה מספר מבנים בכפר עילוט ובהם את המבנה מושא ההליך.

1. בין הצדדים נחתמו הסכמים לשכירות המבנה החל משנת 1999 ועד ליום 30.6.07 לצורך הפעלת גני ילדים. דמי השכירות החודשיים על פי ההסכם האחרון שנחתם לשלוש השנים האחרונות, עמדו על 450$.

לטענת התובע, הנתבעות פינו את המבנה באיחור בן חודשיים, מבלי לשלם עבור דמי השכירות בחודשיים אלו וכן מבלי ששולם חשבון החשמל לששת החודשים האחרונים לשהותן במבנה. ועוד, בניגוד למוסכם, עזבו הנתבעות את המבנה, מבלי להשיב את מצבו ל מצב בו היה ערב תחילת תקופת השכירות ובכך גרמו לנזקים.

התביעה הוגשה על סכום כולל של 60,323 ₪.

1. הנתבעות טענו כי עזבו את המבנה כמתחייב, בתום תקופת החוזה, ביום 30.6.07. לטענתן, הותירו את המבנה במצב טוב, אך לפנים משורת הדין, לאור טענות התובע, ביקשו להיכנס אל המבנה ולבצע את התיקונים שהתבקשו, אולם התברר כי התובע כבר השכיר את המבנה לאדם אחר אשר עשה בו אף הוא שימוש כגן ילדים, כפי שהיה בעת ששהו בו הנתבעות. הנתבעות הכחישו בכתב ההגנה את הטענה לחוב בגין חשמל.

הנתבעות טענו שסעיף 17 המופיע בהסכם שהוצג על ידי התובע, זוייף וכי מעולם לא חתמו על כך.

ההליך

1. תיק זה הועבר לשמיעה בפניי לאחר שנשמע בפני מותב קודם.

כבר במועד קדם המשפט הראשון, הורה המותב הקודם לנתבעות להגיש חוות דעת מטעמן בשאלת עלויות השבת המצב לקדמותו.

בהמשך, קיים המותב הקודם דיון קדם משפט במהלכו שמע, בקצרה, את גרסאות התובע והנתבעת 2 ובתום הדיון הורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

1. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ניהלו הצדדים מו"מ ואף פנו להליך גישור, אשר לא צלח.
2. ראיות הצדדים נשמעו ביום 24.6.13 בפניי. הצדדים עתרו לארכות להגשת סיכומיהם ובסופו של יום, הוגשו סיכומי הנתבעות ביום 13.2.14.

דיון ומסקנות

1. המחלוקת בין הצדדים נסבה בשלושה נושאים עיקריים: מועד פינוי הנכס וכפועל יוצא התביעה לתשלום שני חודשי שכירות נוספים, חוב נטען בגין חשבון החשמל וסוגיית השבת המבנה למצבו ערב שכירותו על ידי הנתבעות.

מועד פינוי הנתבעות את המבנה

1. התובע טוען בתביעתו כי הנתבעות עזבו את המבנה רק ביום 28.8.07 ולא במועד תום החוזה 30.6.07.
2. טענה זו מוכחשת על ידי הנתבעת 2, אשר הצהירה כי המבנה פונה, כמתחייב, בתום החוזה, ביום 30.6.07 ולבקשת אחיו של התובע, גזבר המועצה, והמועצה, פינו הנתבעות רק את חפציהם האישיים והותירו את כל הריהוט והמשחקים במבנה, על מנת שישמש את העמותה אשר קיבלה את הזכות להפעיל את הגנים אחרי הנתבעות (להלן: "העמותה החדשה"). הנתבעת 2 הבהירה בתצהירה, כי התובע היה מורחק מביתו באותה תקופה ועל כן, מי שטיפל מולם בנושא פינוי המבנה, היה אחיו של התובע. הנתבעת אף הוסיפה וטענה כי המבנה הושכר, אכן, לאותה עמותה, אשר החלה להפעיל בו גן ילדים ביום 1.9.07. מפתח הגן אשר היה ברשות עוזרת הגננת נמסר, לבקשת אחיו של התובע, לראש המועצה.

אחיה של הנתבעת 2 הצהיר כי בחודש יולי 2007 פנתה אליו אחותו וביקשה את התערבותו, זאת לאחר שמסרה לו כי התובע צעק ואיים עליה, לאחר שעזבה את הגן בכפר עילוט.

1. טענות הצדדים ביחס למועד פינוי הנכס, סותרות.

חרף העובדה שטענות הנתבעת, כי פעלה בפינוי הנכס מול אחיו של התובע, לאחר שהתובע לא היה בכפר באותה תקופה בשל הרחקתו ממנו, הועלו כבר בתצהירה, לא טרח התובע לזמן את אחיו להתייחס לעניין. את אי-הבאת אחיו לעדות, חרף מעורבותו הנטענת בסכסוך מושא תיק זה, יש לפרש לחובת התובע.

התובע ביקש להסתמך על מועד עריכת חוזה המכר של תכולת הגן, מן הנתבעות לעמותה החדשה, סוף חודש אוגוסט 2007, לתמיכה בטענתו שאז ורק אז פינו הנתבעות את המבנה. לכך השיבה הנתבעת כי ההסכמות היו חודשים קודם לכן וייתכן שההסכם עצמו נחתם בעיתוי מאוחר זה (פרוטוקול, עמ' 23, ש' 14). היא הבהירה כי מיד בתום שנת הלימודים, ב- 30.6.07, עזבו את המבנה.

עיון בדברי התובע במהלך קדם משפט בפני המותב הקודם, מלמד כי התובע מסר אז, ביום 12.7.10, "אני לא זוכר מתי הנתבעת עזבה את המושכר. אני לא הייתי שם, נכון שהייתי מורחק אך לא באותה תקופה שהנתבעת עזבה את המושכר" (עמ' 5 ש' 16-17).

יתרה מזאת, בהמשך דבריו, אומר התובע "נכון שביום 1.7.09 (צריך להיות – 1.7.07 – ר.ג.מ.) נכנס מישהו אחר אך הנתבעת מכרה את הציוד שהיה שם ל"קבלן החדש" ואני לא ראיתי שהיא קיבלה כסף מהקבלן החדש אך אנ ייודע זאת מהמועצה כי הם ביקשו ממני מפתח ואין לי מפתח. לא אמרו לי שהנתבעת מכרה את הציוד אלא אמרו לי שמישהו חדש אמור להיכנס ביום 1.9" (עמ' 6 ש' 1-4).

כלומר, באותה עת, הסמוכה יותר למועד האירועים הרלוונטיים, בתחילה, לא זכר התובע את מועד פינוי המבנה ובהמשך, אישר כי מפעיל הגן החדש נכנס כבר ב- 1.7 – טענה הסותרת את טענתו לפינוי מאוחר מצד הנתבעות.

ועוד, אישר התובע כי בידי ראש המועצה נמצא מפתח המבנה ובכך, יש כדי לאשר את טענת הנתבעת 2 כי מסרה את מפתח המבנה, בהתאם להוראת אחיו של התובע, לראש המועצה.

אני מוצאת כי אין בידי התובע כל ראיה שיש בה כדי להביא להעדפת גרסתו בדבר מועד פינוי הנכס. טענת הנתבעת כי רכישת הציוד על ידי העמותה החדשה מספר חודשים קודם לכן מתיישבת גם ההגיון, שהרי לא סביר שרק ימים ספורים קודם לפתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך, נרכש ציוד לגן ילדים, כך גם מתקבל על הדעת כי אם אין כל צורך בהיערכות לשנה נוספת, אין לנתבעות כל סיבה להישאר במבנה לאחר תום שנת הלימודים.

במצב הראיות המתואר, המסקנה היא כי התובע לא הוכיח טענתו לאיחור בפינוי המבנה. כפועל יוצא, דין תביעתו לתשלום עבור שני חודשי שכירות נוספים, להידחות.

חוב בגין חשמל

1. טוען התובע בכתב התביעה כי הנתבעות לא שילמו את חשבון החשמל בששת החודשים האחרונים עד לפינוי בסוף חודש אוגוסט 2007. לאור מסקנתי בפרק הקודם, מובהר כי חובתן של הנתבעות לתשלום עבור חשמל חלה רק עד למועד פינוי המבנה, 30.6.07.
2. התובע לא צירף כל מסמך שהוא שיש בו כדי להעיד על חוב לחברת החשמל.

בתביעתו, טען לחוב בסך 1,200 ₪ (סעיף 7), בתצהירו (סעיף 11) חזר על אותה הטענה, אולם לא צירף כל מסמך שיש בו כדי להבהיר את פשר החוב, המועדים בהם נוצר והמבנה אליו הוא מתייחס. בעדותו, אישר את ההתחשבנות שנעשתה בין הצדדים, נספח ו' לתצהיר הנתבעות, אך טען כי יש לו בביתו קבלה על תשלום לחברת החשמל שעליה מבוססת הדרישה כי הנתבעות ישלמו עבור שישה חודשים אחרונים בגן, סך של 1,200 ₪.

הנתבעת, מנגד, הכחישה את החוב בכתב ההגנה ואילו בתצהירה, מסרה פירוט אודות אופן תשלום חשבונות החשמל. לדבריה, נהגו הנתבעות לשלם עבור החשמל במישרין לתובע, כאשר בפעם האחרונה בה שולם עבור החשמל, היה זה בחודש ינואר 2007, כאשר נערכה התחשבנות בין הצדדים ושולם לתובע סך של 800 ₪ על חשבון חשמל. לטענת הנתבעת, על פי הערכתה המבוססת על השימוש בחשמל בשנה החולפת, עלות השימוש החודשית היא כ- 80 ₪ ולכן הסכום ששילמה בחודש ינואר 2007, כיסה את חוב העבר בסך 633 ₪ ואת התשלום עד סוף חודש פברואר 2007.

הנתבעת טענה כי לא הובאה בפניה אסמכתא כלשהי שיש בה כדי להעיד על חוב חשמל.

1. אכן, התובע לא צירף מסמך כלשהו לתמיכה בטענתו לחוב עבור חשמל, אך הנתבעת, כאמור, אישרה כי חשבון החשמל שולם עד תום חודש פברואר 2007 בלבד. אין חולק כי הנתבעות המשיכו להפעיל את הגן עד תום חודש יוני 2007 ומטבע הדברים, נעשה שימוש בחשמל בתקופה זו (עמ' 23 ש' 28-31, עמ' 24 ש' 1-3).

לאחר שבחנתי את הראיות המצויות בפניי בסוגיה זו, על יסוד טענת הנתבעת 2 ונספח ו' לתצהירה ובשים לב לחלוף הזמן מאז הוגשה התביעה ועד היום, אני מוצאת לחייב את הנתבעות לשלם סכום של 500 ₪ עבור חשבון החשמל לארבעת החודשים האחרונים לשהותן במבנה.

השבת המבנה למצבו ערב השכרתו לנתבעות

1. סוגייה זו היא עיקר התביעה.

לטענת התובע, בהסכם האחרון שנחתם בין הצדדים בכל הנוגע להשכרת המבנה, ביקש להגן על המבנה והוסיף סעיף הקובע, לדבריו, כך: "המשכיר מתחייב לתקן כל נזק הנובע מהכלים שלו או מעבודתו במבנה מבפנים ומבחוץ – ומתחייב או להחזיר המבנה לקדמותו ובמיוחד אמבטיה, מיקה מקלחת וכל שינוי אחר בתוך הבית של קירות ודלתות או לפצות בעל הבית" (סעיף 13 לסיכומי התובע).

הנתבעת הכחישה, תחילה, כי חתמה על אותה תוספת להסכם, שנכתב בכתב יד, והנוגעת להשבת המצב לקדמותו (סעיפים 5-6 לתצהיר הנתבעת 2). מעבר לכך, טענו הנתבעות כי אחרי שפינו את המבנה, נכנסה העמותה החדשה להפעיל בו גן והן אף התבקשו על ידי המועצה ועל ידי אחיו של התובע, גזבר המועצה, להותיר את הגן כמות שהוא (סעיפים 11, 13, 19). הנתבעות טענו כי באמצעות אחיה של הנתבעת 2, הציעו לתובע להשיב את המבנה למצבו קודם לחוזה, אולם הוא דחה את ההצעה ודרש על פיצוי כספי בלבד (סעיפים 20-21 לתצהיר הנתבעת 2).

1. מן הראיות שבאו לפניי עולה כי חרף טענת הנתבעות בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמן, ההסכם האחרון, אשר הוגש לבית המשפט במקור ת/1, ובו תוספת אותו סעיף הנוגע לחובה להשיב המצב לקדמותו, נחתם על ידי הנתבעות.

הדבר עולה לא רק בעדותו של מר סוהיל דיאב אשר שימש כמנהל פרויקטים בנתבעת 1, והעיד בהליך זה דווקא מטעם התובע, כי הוא שחתם על ההסכם ת/1 בשם הנתבעת 1 וכי היה מוסמך לעשות כן גם על ידי הנתבעת 2 (עמ' 17 ש' 30 עד עמ' 18 ש' 1, 5), אלא גם בעדותה של הנתבעת עצמה. עוד קודם להגשת תצהירה, העידה הנתבעת 2 בפני המותב הקודם, במסגרת ישיבת קדם משפט, ומסרה מפורשות "ליד התוספת זו לא חתימה שלי ואני מאשרת שזו חתימה של סוהיל דיאב שהוא מנהל פרויקטים באגודה אך לא שותף שלי" (עמ' 6 ש' 11-12). לאחר שנשמעה עדותו של מר סוהיל דיאב, חזרה בה הנתבעת 2 מטענתה בתצהירה, כי הנתבעות לא חתמו על סעיף 17 (עמ' 21 ש' 23-32).

המסקנה היא כי הנתבעות מחוייבות לתוכן ההסכם המסומן ת/1.

1. אין מחלוקת כי אותו סעיף שהוסף בכתב יד לחוזה השכירות ת/1, מחייב את הנתבעות להשיב את מצב המבנה לקדמותו, על חשבונן, או לחילופין, לפצות בכסף.

מר דיאב, אשר חתם על ההסכם בשם הנתבעות, שב והסביר כי המטרה היתה לוודא כי המבנה יושב למצבו ערב השכירות, כאשר יפנו אותו הנתבעות וזאת בעיקר בכל הנוגע לאמבטיה ולקרמיקה (עמ' 18 ש' 20-21, 29-30) והבהיר כי סעיף 17 שנוסף בכתב יד, בא לקבוע כי "השוכר מתחייב לתקן כל נזק שינבע והחזרת המבנה לקדמותו ובמיוחד אמבטיה וקרמיקה למלקחת וכל שינוי אחר בתוך הבית כמו קירות ודלתות, או לפצות אותו" (עמ' 19 ש' 1-2).

האם מקנה הסעיף לתובע את הזכות לבחור האם יתוקן המבנה ומצבו יוחזר להיות כשהיה ערב ההסכם עם הנתבעות או לחילופין אם יקבל פיצוי כספי?

לטענת התובע, רשאי הוא לדרוש אחת משתי האפשרויות מן הנתבעות והוא גילה דעתו כי דורש הוא פיצוי כספי בלבד.

מנגד, טוענות הנתבעות, כי אין התובע רשאי ליהנות גם מפירות ההשקעה, כאשר הוא ממשיך ומשכיר את המבנה כגן ילדים על יסוד ההתאמות במבנה שנעשו על חשבון הנתבעות, וגם לדרוש את עלות השבת המבנה לקדמותו.

עמדת הנתבעות מקובלת עלי, כפי שיובהר להלן.

1. התובע נהנה לאורך שנים רבות מעבודות התאמת המבנה לשמש כגן ילדים. בהתאם לעדויות שנשמעו, נדרשו שינויים שונים במבנה, על מנת שיותאם לדרישות משרד החינוך והמועצה ממבנה המיועד לשמש גן ילדים ועל מנת שיינתנו כל ההיתרים הדרושים להפעלת הגן באותו המבנה. כל השינויים הללו נעשו על ידי הנתבעות, על חשבונן, ולא על ידי התובע. כך הוסכם בין הצדדים. לאורך השנים, קיבל התובע דמי שכירות מן הנתבעות עבור המבנה המשמש כגן.

גם לאחר צאת הנתבעות מן המבנה, המשיך התובע והשכירו, מיד לאחר צאת הנתבעות ממנו, כגן ילדים, לעמותה החדשה, וזאת מבלי שנדרש להוצאה כספית כלשהי לשם הסבת המבנה לגן ילדים או לשם שיפוצו (עדות התובע, עמ' 15 ש' 19). מאז שנת 2007 ועד היום, כבר שבע שנים, המבנה עודנו מושכר כגן ילדים. כלומר, מקבלת אני את טענת הנתבעות כי כאשר עזבו את המבנה בתום שנת הלימודים, הותירו גן במצב ראוי להמשך עבודה. התובע נהנה מעבודות הסבת המבנה לגן, אשר בוצעו על ידי הנתבעות ועל חשבונן, לאור שנות שכירות המבנה על ידי הנתבעות, והוא ממשיך ונהנה מאותן עבודות גם כיום, כאשר מושכר המבנה לעמותה החדשה וממשיך ומשמש כגן.

שכר הדירה, מטבע הדברים, בגין מקום המשמש כעסק, הוא גבוה משכר הדירה עבור דירה המשמשת למגורים. לפי העדויות, אף זו של התובע, נבנו קירות במרפסות כך שהנכס הוגדל. ניתן רישוי ובוצעו התאמות לילדים – כיורים נמוכים ואסלות מתאימות וחשמל מותאם בגובה. ועוד, מדבריו של מר סוהיל דיאב, אשר העיד, כאמור, דווקא מטעמו של התובע, עולה כי המבנה, קודם לשיפוץ שביצעו בו הנתבעות, היה במצב של מחסן (עמ' 18 ש' 25).

משכך, יצא התובע נשכר לאורך השנים, וגם כיום, כאשר לא נדרש הוא לבצע עבודות התאמת המבנה על חשבונו, אלא הנתבעות הן אלו שהסבו את המבנה, על חשבונן, להיות גן.

1. התובע אישר כי אינו מעוניין בעבודות השבת המבנה למצבו הקודם, שכן המבנה מושכר עדיין כגן. כלומר, משנת 1999 ועד ימינו אנו, משך כ- 15 שנים, משמש המבנה שבבעלות התובע, כגן ילדים וזאת בעקבות אותן עבודות שבוצעו על ידי הנתבעות לצורך התאמתו לכך

התובע העיד כי עמד על קבלת פיצוי כספי בלבד. עדותו זו של התובע תומכת דווקא בעדות אחיה של הנתבעת 2, מר פארס שמוט, אשר מסר כי פנה אל התובע והציע לו לשפץ את המבנה, אך הלה סירב ועמד על קבלת פיצוי כספי בלבד. התובע הכחיש, אמנם, בעדותו כי הוצע לו על ידי אחי הנתבעת 2 לשפץ את הגן (עמ' 16, ש' 17-18) ואף טען התובע כי אחי הנתבעת 2 הבטיח שיגיע לדבר, אך לא בא (עמ' 16 ש' 24) אולם בהמשך, אישר כי אכן אחי הנתבעת 2 היה בביתו והציע לו לסיים את העניין (עמ' 17 ש' 6).

לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעות, כי הציעו לנתבע כי ישפצו את המבנה, אולם הוא סירב.

1. עיון בסעיף 17 וכן ביתר סעיפי ההסכם מוביל למסקנה כי מטרתו היא השבת המצב לקדמותו. ואם לא יושב לקדמותו, חובה על השוכר לפצות בכסף, על מנת שניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו. איני מקבלת את טענת התובע כי רשאי הוא, על יסוד ההסכם ת/1, לדרוש פיצוי כספי מבלי לאפשר לשוכר לתקן את הטעון תיקון. אין הסעיף מקנה לתובע זכות לתבוע פיצוי כספי כאשר השוכר מבקש לתקן על חשבונו את הנכס.

במצב דברים זה, על התובע היה לבחור בין שתיים – המשך השכרת המבנה כמות שהוא תוך ויתור על זכותו בהסכם להשיב המצב לקדמותו או לחילופין, מתן אפשרות לנתבעות להשיב המצב לקדמותו תוך ויתור על המשך השכרת המבנה כגן ילדים.

בין שתי אלו, בחר התובע באפשרות השניה.

במצב דברים זה, בו ממשיך התובע ליהנות משימוש בנכס למטרה שלשמה הוסב על ידי הנתבעות, הוא אינו יכול במקביל, לתבוע עלות השבת המבנה למצבו הקודם, שאחרת, יהיה בכך כדי להעשירו שלא כדין.

(ראה לעניין זה העקרון שהותווה בעא 827/76 גרשון ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב (1) 153).

כל סיטואציה של עשיית עושר, מורכבת משלושה יסודות, "התעשרות", "שלא כדין" ו"על חשבון הזולת", כך על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979.

(ע"א 760/77 בן עמי ואח' נ' בנק לאומי, פ"ד לג(3), 567). בנסיבות כאן, אם יזכה התובע גם לעלות הסבת הגן למצבו ערב תחילת הסכם השכירות עם הנתבעות, אך ימשיך ליהנות מדמי השכירות של המבנה, אשר הוסב לגן, יהיה בכך משום עשיית עושר ולא במשפט. התובע יתעשר, שלא כדין, על חשבונה של הנתבעת 1.

התובע אישר בעדותו בפניי כי המבנה מושכר כיום כגן ואין בכוונתו להחזיר את מצב המבנה לקדמותו כעת. יתרה מכך, הוא אפילו לא יכול היה לומר מתי מתכנן הוא בעתיד לבצע את השיפוץ ולהחזיר המבנה למצבו הקודם (עמ' 17 ש' 11-14).

1. מעבר לכך, התובע, בהתנהגות, נתן הסכמתו לכך שהנכס יוותר כמות שהוא ותיכנס אליו העמותה החדשה אשר תמשיך לנהל בו גן. גם אם לא התובע בעצמו נתן את הסכמתו אלא אחיו, אשר כלל לא הובא להעיד (והדבר עומד, כאמור, לחובת התובע) עדיין הסדרת התשלום האחרון וההסכמה עם אחיו של התובע בדבר סיום ההסכם מבלי שהועלתה כל דרישה להשבת המצב לקדמותו, מהווה הסכמה להותרת המצב כמות שהוא, תוך כניסתה של העמותה החדשה לגן מבלי שיוחזר המצב לקדמותו.
2. מאחר שהתובע לא איפשר לנתבעים להשיב המצב לקדמותו ובפועל, אף נהנה מן ההתאמות שביצעו הנתבעים למושכר וממשיך ונהנה מהן גם כיום, התוצאה היא כי דין תביעתו לפיצוי כספי עבור השבת המבנה למצבו בשנת 1999, להידחות.
3. התביעה מתקבלת אך ורק ככל שהיא נוגעת לחוב החשמל, בסך 500 ₪, נכון להיום.

סכום זה ישולם על ידי הנתבעת 1, היא החתומה על החוזה והיא שוכרת הנכס בתקופה הרלוונטית.

התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 2, נדחית, שכן לא היא שחתומה על הסכם השכירות מול התובע והתובע לא הניח כל יסוד לתביעתו לחייבה באופן אישי בתביעה זו.

בנסיבות, לאחר ששקלתי בדבר ולאור העובדה שהתביעה, כמעט כולה, נדחתה, איני מחייבת בהוצאות או בתשלום שכ"ט.

הנתבעות יישאו במחצית מאגרות בית המשפט אשר שולמו.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ‏‏ח' אדר ב תשע"ד, ‏10 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.