בפניי תביעה כספית.

התובעת השכירה בית לנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 2 לא שילמה סכומים כאלה או אחרים הנתבעים בכתב התביעה, כאשר יש לציין כי התובעת כימתה את הנזקים שנגרמו לה בסכום של 35,650 ₪, דהיינו סכום העולה על סמכותו של בימ"ש לתביעות קטנות ואולם, הגבילה את התביעה על סכום של 32,700 ₪.

ברור לחלוטין מתוך החומר שהוצג לי כי דין התביעה להתקבל.

השאלה היא, האם התביעה צריכה להתקבל כנגד שני הנתבעים או כנגד הנתבעת 2 בלבד, שהינה בתה של הנתבעת 1 ואשר היא זו שגרה בדירה.

אני מציין זאת בין השאר לאור העובדה, שעל פי האמור בכתב התביעה, מדובר בנתבעת 2 שנמצאת במוסד לגמילה ואשר ילדיה מטופלים אצל הנתבעת 1, דהיינו יכולתה של התובעת לגבות ממנה כספית מוטלת בספק.

בימ"ש פוסק אך ורק על פי חומר הראיות שבפניו ומידת התרשמותו.

ברור לחלוטין כי התובעת מבקשת להיפרע משתי הנתבעות ולטענתה, מי שלמעשה שילמה ומי שהיתה איתה בקשר היתה האמא, הנתבעת 1. אלא, שהחוזה חתום ע"י הנתבעת מס' 2 בלבד ולמעט שיק ביטחון אחד שנפרע, שניתן ע"י האם, בסך של 1,600 ₪, לא הוצגה כל ראייה מדוע עלי לחייב את הנתבעת מס' 1.

אני מבין שהתובעת מבקשת להיפרע משתי הנתבעות, אך היה עליה לציין בחוזה במפורש, כי הנתבעת 1 ערבה להתחייבות הנתבעת 2 או לחילופין ליצור מנגנון שמכוחו ניתן יהיה לחייב את הנתבעת מס' 1.

אשר על כן, אני מוחק את הנתבעת 1 ולא מחייב אותה בחיובים הכספיים.

התביעה מתקבלת כנגד הנתבעת 2 בלבד.

הנתבעת 2 תשלם לתובעת את סך התביעה בשיעור של 32,700 ₪.

סכום זה ישולם על ידה תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

יש לשלוח את המסמכים, שאני מסמן אותם – מ/1 ואשר הוגשו ע"י התובעת, והכוללים הפקדה של שיק, צילום שיק וחוזה לתובעת יחד עם פסה"ד.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ג, 04 יולי 2013, בהעדר הצדדים.