אקדמות מלין

1. התובעת, הגב' סמדר אלמקייס, ילידת 13.6.1973 עבדה, בתקופה הרלוונטית לתובענה, בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בבתי משפט שלום שונים במחוז חיפה. במהלך עבודתה, היא חלתה במחלת מקצוע בשם תסמונת התעלה הקרפלית ודלקת גידים בשתי כפות הידיים (להלן: "המחלה"). תביעתה דנא, היא לתשלום הפיצויים המגיעים לה, לטענתה, בשל המחלה.

2. צורות העסקתה של התובעת אצל הנתבעת, הן בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים והן בתפקיד עובדת מקצועית (תיקיון) וקבלת קהל, לא היו שגרתיות, כדלקמן:

א. בתקופה מיום 1.1.1994 ועד ליום 1.4.1994, הועסקה התובעת אצל הנתבעת בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בבית-משפט השלום בעכו, באמצעות חברת כוח אדם בשם גומא שירותי כוח אדם בע"מ (להלן: "גומא");

ב. בתקופה מיום 2.4.1994 ועד ליום 1.2.1996, הועסקה התובעת אצל הנתבעת בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בבית-משפט השלום בעכו, באמצעות צד שלישי 1, (להלן: "הצד השלישי"), חבר הון אנושי בע"מ, שגם היא חברת כוח אדם;

ג. בתקופה החל מיום 1.12.2000 ועד ליום 31.1.2000, הועסקה התובעת אצל הנתבעת בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בבית-משפט השלום בעכו, באמצעות חברת כוח אדם בשם איגמי חברת כוח אדם והשקעות בע"מ, (להלן: "חברת איגמי");

ד. בתקופה החל מיום 1.2.2002 ועד ליום 14.12.2003, הועסקה התובעת על-ידי הנתבעת, במעמד עובדת מדינה, בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים ניידת בבתי משפט שלום שונים במחוז חיפה (בתי משפט השלום בנהריה, בית-משפט השלום בקריות ובית משפט השלום בחיפה);

ה. בתקופה החל מיום 15.12.2003 ועד לסיום העסקתה, ביום 31.8.2004, ולאחר שוועדה רפואית מטעם הנתבעת מצאה, כי הנתבעת אינה כשירה עוד להמשיך בתפקידה כקלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים, הועסקה התובעת על-ידי הנתבעת בתפקיד פקידה מקצועית (תיקיון) וקבלת קהל.

ויודגש: בתקופה החל מיום 2.2.1996 ועד ליום 30.11.2000 לא עבדה התובעת אצל הנתבעת. בתקופה דנן, היא עבדה בעבודות מזדמנות אצל מעסיקים פרטיים.

3. בתקופת העסקתה אצל הנתבעת כעובדת מדינה, עבדה התובעת חמישה ימים בשבוע במשרה חלקית, כדלקמן:

4. התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הודעה על פגיעה בעבודה. המל"ל הכיר במחלה כ"מחלת מקצוע", כהגדרת מונח זה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ושילם לתובעת, כנפגעת עבודה, דמי פגיעה, בהתאם לתקופת אי-כושר מלא לעבודה בגין המחלה של 91 יום, החל מיום 28.1.2003 ועד ליום 28.4.2003. וכן, ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה (ביום 30.5.2004) לתובעת דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 9.75%, החל מיום 29.4.2003, בשל שיתוק חלקי של עצם Medianus בצורה קלה מאוד בשתי כפות הידיים, לפי סעיף 31(4)(א)(I) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), התשט"ז – 1956. (להלן: "תקנות המל"ל"). סכום גמלאות המל"ל ששולמו לתובעת (דמי פגיעה ונכות מעבודה), לאחר שערוך להיום, מגיע לסך של 36,242 ₪.

טענות התובעת

5. התובעת טוענת, כי עבודתה אצל הנתבעת ,בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים, חייבה אותה להפעיל באופן אינטנסיבי ומהיר את ידיה. הממונים עליה חייבו אותה להקליד את הפרוטוקולים של הדיונים המשפטיים באופן אינטנסיבי, מהיר ורצוף, "משך כ- שמונה שעות, כחמישה ימים בשבוע ובתוספת תורנויות בסופי שבוע" (סעיף 3 סיפא לכתב התביעה).

בנידון דידן, הנתבעת אחראית לגרימת המחלה, שהיא מחלת מקצוע, ולנזקי

התובעת.

אליבא דתובעת, במקרה דנן חלים הכללים של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") ו"דברים מסוכנים", לפי סעיף 38 לפקודה.

לחילופין, היא מבססת את עילת תביעתה על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה.

6. התובעת ממשיכה וטוענת, כי הנתבעת או עובדיה או שליחיה או מנהליה, התרשלו כלפיה ואף הפרו חובות חקוקות המוטלות עליהם כדין. רשלנותה של הנתבעת, במעשה או במחדל, התבטאה, בין השאר, במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. לא הנהיגה, במקום עבודתה של התובעת, שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיום שיטה כזו.

ב. הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת, פסולה ולא בטיחותית לבריאותם של העובדים, ובכללם התובעת.

ג. חדלה מלקיים פיקוח ובקרה נאותים ומספקים בכל עת על נוהלי והרגלי העבודה בכלל ועבודת התובעת בפרט.

ד. לא הזהירה את התובעת מפני הסכנות הכרוכות או הצפויות או הנובעות מביצוע עבודתה.

ה. הפרה את כללי העבודה ואף הפרה, במעשיה ובמחדליה, חובות אשר על-פי הדין נועדו להגנת התובעת.

ו. חדלה מלהציב במקום העבודה בכלל ובמקום עבודתה של התובעת בפרט שלטי אזהרה או הדרכה מתאימים ומובנים בדבר עצם ומקום קיומם של סכנות ומפגעי בטיחות, בדבר הוראות הבטיחות ובדבר השימוש בציוד מגן אישי.

ז. נמנעה מלספק לתובעת אמצעי מיגון כלשהם או ציוד מגן אישי לשם הגנה על איברי גופה, מפני הסכנות הכרוכות בביצוע עבודתה. לא סיפקה לתובעת כלים או אביזרים או עזרים לשם ביצוע עבודתה תוך כדי הרחקת הסכנה הטמונה בביצוע העבודה מאיברי גופה.

ח. לא נהגה כפי שמעביד סביר ואחראי היה נוהג או נמנע מלנהוג בנסיבות העניין.

7. התובעת טוענת לפיצויים במספר פרטי נזק והם:

נזק מיוחד

א. הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות - 200,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות - 10,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 100,000 ₪.

ד. הוצאות נסיעה וניידות - 100,000 ₪.

נזק כללי

ה. הפסד כושר השתכרות.

ו. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים.

ז. הוצאות רפואיות.

ח. הוצאות נסיעה וניידות.

ט. עזרת צד ג'.

י. נזק לא ממוני.

טענות הנתבעת

8. הנתבעת מכחישה, מנגד, את כל טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. אליבא דנתבעת, תנאי העסקתה של התובעת, כפי שתוארו על-ידה ,אינם משקפים את האמת לאמיתה ו- "פעמים רבות בעת הדיונים, מתקיים [צ"ל-מתקיימות] התדיינויות שלא לפרוטוקול בהן הקלדנית נחה ולא מבצעת עבודה בפועל, ומדובר עתים בדקות ארוכות, במהלך כל דיון. כמו-כן, קיימים דיונים בהם מבוצעות הקלטות בתיקים ארוכים וסבוכים, והתובעת בהיותה קלדנית קבועה של שופטים, הועסקה גם בתקופות בהם [צ"ל-בהן] נוהלו דיונים באמצעות הקלטות" (סעיף 8 סיפא לכתב ההגנה).

9. וכן, תנאי העסקתה של התובעת היו ידועים לכלל הגורמים בנתבעת, לרבות השופטים אשר באולמותיהם עבדה התובעת. לתובעת ניתנה הפסקה בין השעות 11:30-11:00. בתקופה בה היא עבדה מעבר לשעה 15:30, ניתנה לתובעת הפסקה נוספת בין השעות 14:00-13:30, והכל בהתאם להנחיותיו של מנהל בתי המשפט דאז, השופט דן ארבל. במקרים חריגים בהם לא התאפשר מתן הפסקות כאמור, ניתנו לקלדניות ובכללן התובעת, ככל הניתן, הפסקות בשעות אחרות במהלך יום העבודה. כמו-כן וככלל, קלדנית המקלידה פרוטוקול דיון הוכחות ממושך, מקבלת הפסקה ארוכה יותר, של מספר שעות, בהתאם להנחיה הקיימת אצל הנתבעת.

10. כמו-כן, בטרם כניסת הקלדניות למערך שירות המדינה, פותח על-ידי מחלקת ההדרכה של הנתבעת (להלן: "מחלקת ההדרכה") ובשיתוף פעולה עם הקלדניות המחוזיות, מערך הכשרה, אשר כלל סדנאות שונות, ובכללן סדנת ארגונומיה לעבודה בריאה ונכונה מול מחשב, אשר הועברה על-ידי פיזיותרפיסט ויועץ ארגונומי מטעם חברת "ergotime". עם כניסת הקלדניות למערך שירות המדינה ובין השנים 2003-2002, קיימה מחלקת ההדרכה כ- 35 מחזורים של ימי עיון ארציים לקלדניות שופטים. ימי העיון נועדו לכל הקלדניות אשר היו מעוניינות להשתתף בהם. יום עיון כלל סדנא בת 4 שעות, שבמסגרתה ניתנו למשתתפים הסברים, הדגמות ותרגילים לגבי עבודה בריאה ונכונה. ימי העיון נערכו בקבוצות קטנות .בקבוצות ,השתתפו קלדניות שופטים מכל רחבי הארץ. התובעת אף הוזמנה להשתתף בימי העיון.

11. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי במהלך העסקתה של התובעת כקלדנית שופטים ומפעיל אולם משפטים , היה קיים מערך של תקני רזרבה של כ- 10%, מעבר לתקן הנדרש לפי מספר שופטי בתי המשפט במדינה, והכל כדי לאפשר תחלופה במהלך ימי העבודה, מילוי מקום, סיוע לקלדניות בעת דיונים משפטיים ממושכים, ועל דרך הכלל, לא נדרשה קלדנית, כולל התובעת, לעבוד ללא הפסקות, שעות רבות. ככלל, לא הייתה בעיה כלשהי בהחלפת קלדנית לצורך יציאה להפסקה.

12. טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי היא לא התרשלה כלפי התובעת ולא גרמה למחלתה ולנזקיה הנתבעים. הנתבעת גם לא הפרה חובה חקוקה כלשהי המוטלת עליה. טענתה של התובעת, לעניין זה, היא סתמית וכללית. במקרה דנן, אין להחיל את הכללים של "הדבר מעיד על עצמו" או "דברים מסוכנים". התובעת נושאת בנטל ההוכחה, ועליה להוכיח את עילת תביעתה מראשיתה ועד סופה. וכן, חזקה על הנתבעת, כי היא פעלה כדין .

13. טענה נוספת אחרת בפי הנתבעת היא, כי היא סיפקה לתובעת מקום עבודה בטוח ותנאים נאותים לביצוע העבודה; התובעת קיבלה הדרכה והסברים מפורטים או מספיקים לצורך ביצוע העבודה. לחילופין, המדובר בעבודה פשוטה שאינה דורשת הדרכה או הסבר מפורטים ולתובעת היו הידע וההבנה לגבי מהות העבודה, הליכיה, הוראות הבטיחות וחובת אמצעי הזהירות; הנתבעת פעלה כדין, כראוי, במיומנות, בסבירות ובתום לב; היא מילאה את חובת הפיקוח המוטלת עליה מכוח הדין, בהתחשב בנסיבות העניין; אין קשר סיבתי בין התנהגותה, במעשה או במחדל, לבין גרימת מחלתה של התובעת והנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות. לבסוף, היא פעלה על-פי הדין וקיימה את כל הוראות הדין, כפי שהיו בכל מועד רלוונטי.

14. אלא בכך לא סגי. הנתבעת טוענת, כי התובעת גרמה, באשמה הבלעדי ,למחלה ולנזקיה הנתבעים. לחילופין, התובעת נושאת באשם תורם מכריע או תורם לגרימת המחלה והנזקים הנתבעים. לעניין זה, רשלנותה של התובעת התבטאה במעשים ובמחדלים, כדלקמן: לא נקטה באמצעי זהירות כנדרש; פעלה בניגוד להנחיות ולהוראות אשר קיבלה או בניגוד לניסיונה, להנחיות ולהוראות ביחס לביצוע עבודתה; לא דאגה לבטיחותה האישית כנדרש, או חשפה עצמה, מרצון, לסיכונים והתרשלה בשמירה על בטיחותה; נהגה ברשלנות במהלך ביצוע עבודתה; לא נהגה כפי שעובדת סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין; נמנעה מלציית להנחיות הנתבעת, וביצעה פעולות על-דעת עצמה ,באופן עצמאי ובניגוד להנחיות שניתנו לה; ולבסוף-התובעת לא שמרה על בריאותה כראוי.

15. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת, כי נזקיה של התובעת נובעים ממצבה הבריאותי הכולל או מנתוניה האישיים ואינם נובעים, במישרין או בעקיפין, מן המחלה; אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין הנזקים הנתבעים לבין המחלה; התובעת לא הקטינה את נזקיה; מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום או טובת הנאה שהתובעת קיבלה או שזכאית לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל.

ההודעה לצד השלישי

16. בהודה לצד השלישי, טוענת הנתבעת – שולחת ההודעה, כי ככל שהיא תחויב לשלם סכום כלשהו לתובעת במסגרת התביעה דנן, זכאית היא לסעד שיפוי או פיצוי או השתתפות מאת הצד השלישי, היות ונזקי התובעת, המוכחשים כשלעצמם, נגרמו בשל התנהגותו, במעשה או במחדל, של הצד השלישי שהיה ,במועדים הרלוונטיים לתובענה, מעבידה של התובעת.

17. וכן, טוענת הנתבעת/שולחת ההודעה, כי הצד השלישי הינו קבלן כוח אדם ועוסק באספקת שירותי כוח אדם. הוא התקשר עמה בחוזה קבלני, לפיו הוא התחייב לספק לה שירותי כוח אדם לצורך הקלדה והדפסת פרוטוקולים בבתי-המשפט. (להלן: "החוזה הקבלני"). הצד השלישי גרם למחלה ברשלנותו ,שהתבטאה במעשים ובמחדלים הבאים:

א. לא נקט באמצעי זהירות נאותים.

ב. לא קיים נוהלי עבודה ראויים או נוהלי בטיחות למניעת המחלה.

ג. קיים שיטת עבודה לקויה.

ד. לא הדריך כראוי את הנתבעת.

ה. לא העסיק עובדים מנוסים, מיומנים ומקצועיים.

ו. לא נהג כפי שמבצע עבודה סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

18. שולחת ההודעה מבססת את עילת ההודעה לצד ג', על דיני החוזים, הנזיקין והביטוח. לדידה, עילת ההודעה לצד השלישי נוצרה עם הגשת התביעה על-ידי התובעת, ועל כן טרם התיישנה.

טענות הצד השלישי

19. הצד השליש, מכחיש את טענותיה המהותיות של שולחת ההודעה שביסוד עילת ההודעה לצד השלישי, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצוי, ההשתתפות או השיפוי. לטענתו, עילת הליך ההודעה לצד השלישי התיישנה. מה עוד, אין יריבות בין שולחת ההודעה לצד השלישי. כתב ההודעה לצד שלישי לא מראה עילת תביעה כדין.

20. וכן, הצד השלישי מוסיף וטוען, כי שולחת ההודעה היא, למעשה, המעביד בפועל של התובעת .המחלה נגרמה, אם בכלל, באשמתה הבלעדית של שולחת ההודעה.

21. באשר לתביעה, מכחיש הצד השלישי את טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים, וזאת ככל שהדבר איננו סותר או עומד בניגוד לטענותיו בהודעה לצד השלישי.

22. טענה נוספת בפי הצד השלישי היא, כי המחלה ונזקיה של התובעת הנתבעים, המוכחשים כשלעצמם, נגרמו אחרי תקופת עבודתה של התובעת אצל הצד השלישי. התובעת עבדה אצל הצד השלישי למשך שנה ועשרה חודשים, וזאת במהלך השנים 1994 ועד 1996. מחלתה של התובעת נגרמה לאחר תקופת עבודתה בשירותי הצד השלישי, ואין קשר סיבתי בין עבודתה האמורה של התובעת לבין המחלה. לחילופין, חלקו באחריות למחלה ונזקי התובעת הנתבעים הינו מזערי מאוד.

ויודגש: האחריות לסדרי העבודה, נוהלי העבודה, השליטה והפיקוח על עבודתה של התובעת היו בשליטתה ובאחריותה הבלעדית של שולחת ההודעה.

מסכת הראיות

23. מטעם התביעה, העידו שתי עדות: התובעת וגב' עדי גבאי (להלן: "עדי"). שתיהן, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית (ת/3 ו- ת/4, והכל בהתאמה). וכן, הוגשו מטעם התביעה חמישה מוצגים נוספים: ת/1 – חוות-דעתו של ד"ר יאיר ליפשיץ, נשיא האגודה לארגונומיה; (להלן: "ד"ר ליפשיץ"); ת/2 – חשבונית מס; ת/5, הסכם קיבוצי מיוחד, מיום 28.12.2009; ת/6 – מסמכים רפואיים; ו- ת/7, טופס בל/250.

24. גב' איילת קביצל, מרכזת הדרכת קלדניות שופטים בבתי המשפט במחוז חיפה (להלן: "איילת") העידה מטעם ההגנה. היא הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית (נ/2). וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג נוסף - נ/1, חוברת מידע להורים על הגן שבהנהלת התובעת לשנת הלימודים תשע"ב.

25. בהודעה לצד שלישי, שולחת ההודעה הסתמכה על ראיותיה שהוגשו במסגרת התביעה. מטעם הצד השלישי, העידה הגב' מורן לוין, מנהלת משאבי אנוש אצל הצד השלישי. (להלן: "מורן"). היא הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית (ש/1).

דיון

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות

26. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה מגדיר את עוולת הרשלנות וקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

27. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983). (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק-הדין האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו)). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

28. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

שיקולי מדיניות

השוללים הטלת

אחריות*

"

נזק

קשר סיבתי

התרשלות

(אשם)

התנהגות היוצרת סיכון

או סיכונים צפויים ובלתי

סבירים

(הצפיות הטכנית)

עובדתי

משפטי

מבחן הסיכון-

בחינה בדיעבד

של התממשות

הסיכון

* שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013).

חובת הזהירות של המעביד לעובדיו

29. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב'(2), 405, 410 (1968)). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670) (2003). דין זהה נמצא ב- common law.

(ראו- J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6^th ed. London (1996), pp. 27-94; Charlesworth & percy, On Negligence, 9^th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley – The Modern Law of Negligence, 2^nd ed, Butterworths (1993), pp. 266-276

בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2), 209, 212-211 (1988), כי:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע."

(ראו גם – ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999)).

30. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו – ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1), 415, 420) (1988);

(Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.I

Goodyear Great Britain Ltd. V. Coxall [2002] EWCA Civ 1010).

31. המעביד חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963);

Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R (265)

32. אחריותו של כל אדם לדאוג לבטיחותם של כל מי שנמצאים ברשותו ככלל ואחריותו של המעביד לבטיחותו ולשלמות גופו של העובד, הוכרו, מימים ימימה, במשפט העברי. המקרא מצווה, כי: "תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא - תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח).

הנשר הגדול, הרמב"ם, פסק, כי: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות... וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה" (יד החזקה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא, הלכה ד). מעביד המעסיק את העובד בתנאים מסוכנים, גם בהסכמת העובד, עובר על האיסור החמור "ולפני עור לא תתן מכשול, ויראת מאלהיך אני יהוה" (ויקרא יט,יד). העור משול לעובד והעבודה המסוכנת משולה למכשול.

33. המדינה כמעביד, מעביד מיוחד היא. היא לא חברה עסקית, שתכליתה ותפקידה להשיא רווחיה. המדינה משל עצמה, אין ולא כלום. כול כולה לריבון-העם. בעידן הפוסט- מודרני, תכלית המדינה הליברלית שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה המהותית כצורת שלטון וממשל, אחת היא: להשיא את זכויות האדם והצדק החברתי. הבטחת זכויות האדם - כל אדם- במסגרת חברתית ומדינית איתנה, חיזוק הערבות ההדדית ושותפות הגורל וביסוס הצדק החברתי, הם הם הערובה לחברה האנושית. אין טעם ואין הצדקה בדין למלא את הקופה הציבורית, שעה שהקופה הפרטית של הפרט היא ריקה. במקומותינו, האדם ולא הממון הוא הערך העליון. הממון הוא האמצעי ולא התכלית. הממון הוא עבד. הוא עבד טוב, אך אדון רע מאוד הוא. במשטרי העבדות, ממון-אדון רע לאין שיעור מאדם-אדון. ממון-אדון מסובב את העולם, מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. שנינו במקרא, כי: "לא-תטה משפט לא-תכיר פנים ולא-תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים, טז, יט-כ).

המדינה כמעביד, נושאת בחובה משפטית ומוסרית לבטיחותו, בטחונו ושלמות גופו של העובד המועסק על-ידה.

34. למותר להוסיף ולציין, כי האדם הוא יצור חברתי קונטינגנטי, ועליו נגזר להזיע כדי להביא פרנסה לביתו. בעקבות החטא הקדמון, נגזר על האדם: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" (בראשית, ג, יט). ואיוב מורה לנו: "כי -אדם לעמל יולד" (איוב, ה, ז). העבודה היא זכות וחובה. היא ברכה ומסימני הכבוד של האדם. במשנה נאמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים, מט,ע"ב). אשריו וטוב לו לאדם הנהנה מיגיע כפיו. בספר תהילים נאמר: "שיר המעלות אשרי כל - ירא יהוה ההולך בדרכיו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים, קכח, א-ג). העבודה היא ברכה; הבטלה – אם כל חטאה.

המעביד, לא כל שכן המדינה כמעביד, חייב בכבודו ובחירותו של העובד – כל עובד, מבוגר או קטין, איש או אישה, עובד קבוע או זמני או ניסיוני, אזרח המדינה או זר, עובד בריא או בעל צרכים מיוחדים וכיוצא באלה.

עקרון יסוד זה נגזר, למעשה, מבריאתו של האדם בצלם אלהים. במקרא נאמר: "ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית, א, כז-כח). מקור אחד לכל בני האדם, והכל חייבים בכבוד הכול, הרי איוב אומר: "הלא-בבטן עשני עשהו ויכוננו ברחם אחד" (איוב, לא, טו).

במקומותינו, כבוד האדם הוא זכות חוקתית (סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב – 1992). (להלן: "חוק כבוד האדם וחירותו"). גם חופש העיסוק הוא זכות חוקתית בשיטת משפטנו (סעיף 3, לחוק יסוד: חופש העיסוק תשנ"ד – 1994) (להלן: "חוק חופש העיסוק") . מעביד המעסיק את העובד העסקה פוגענית, או בתנאים המסכנים את בטחונו, בטיחותו ושלמות גופו של העובד, גם בהסכמת העובד, מבזה את צלם אלהים שבאדם, ופוגע, שלא כדין, בחייו, בחירותו, בכבודו של העובד ובזכותו לחופש העיסוק. מעביד כזה פוגע בערכי היסוד של החברה האנושית, בה האדם (כל אדם) הוא הערך העליון.

הנידון דידן

התרשלות

35. אפתח ואומר, ללא כל היסוס, כי לאחר עיון בחומר הראיות ובכתבי הסיכומים של הצדדים והגם שמצאתי, בין השיטין, אי-דיוקים בעדותה של התובעת באשר לתנאי העסקתה אצל הנתבעת, ובשים לב לדין שלעניין (החרות וההלכתי), מסקנתי היא, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת וגרמה לה נזקי גוף. הנתבעת העסיקה את התובעת בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בתנאים לא נאותים ולא שמרה על בטיחותה, בטחונה ושלמות גופה. הנתבעת לא עמדה בחובתה הכפולה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה הלכה למעשה. במקרה דנן, היא הנהיגה שיטת עבודה שאינה בטוחה כל צרכה. היא לא נקטה בכל הצעדים הדרושים לשם מניעת סכנת גרימת המחלה ונזקי התובעת. היא העסיקה את התובעת בתקן כוח אדם חסר. טענתה של הנתבעת ,כי במקום עבודתה של התובעת היא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ודאגה לקיומה הלכה למעשה, אינה מתיישבת עם העובדה לפיה קלדניות השופטים ומפעילות אולמות משפטים עובדות תמיד בתקן חסר !

וכן, הנתבעת לא סיפקה לתובעת מקום עבודה בטוח ובטיחותי ותנאים נאותים לביצוע העבודה. חרף הנחיות מנהל בתי המשפט בדבר מתן הפסקות לקלדניות שופטים, התובעת לא קיבלה, בפועל ובאופן סדיר, הפסקות כדין ,והנתבעת לא דאגה לביצוע ההנחיות דנן הלכה למעשה. וכן, הנתבעת לא הדריכה, בפועל וכפי שצריך, את התובעת בעניין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים הצפויים לבה בעבודה. היא לא חזרה ולא ביצעה, מידי פעם ,את הדרכת התובעת לעניין דנן. היא לא מסרה לתובעת , במועד ובצורה מספקת, תמצית בכתב של המידע בדבר הסיכונים בעבודה בה היא מועסקת, או הקיימים בפעולת ההקלדה, עקב ביצוע תפקידה. לבסוף, הנתבעת לא סיפקה לתובעת כלי עבודה מתאימים, תקינים ותקניים, שיכלו למנוע את המחלה. במהלך העסקתה כקלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים, לא נזהרה הנתבע בכבודה של התובעת. הנתבעת לא מנעה ולא צמצמה כדין את הסיכונים הארגונומיים התעסוקתיים שבעבודה של התובעת.

36. התובעת, שנגזר עליה להתאמץ כדי להביא פרנסה לביתה ואף ביצעה את עבודתה אצל הנתבעת במסירות, במקצועיות, בנאמנות ולשביעות רצון הממונים עליה, העידה, בכתב ובעל-פה ובין השאר, כי הנתבעת העסיקה אותה בתפקיד קלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בתנאים קשים ביותר ולא בטיחותיים. היא עבדה בתנאי לחץ ועומס רב. הנתבעת לא נתנה לה הפסקות קבועות ומסודרות, ובלשונה: "היינו מתחילים את היום בשעה 08:30 ועד השעה 13:00-13:30, לא היו לנו הפסקות בכלל". (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 20). וכן: "7 שעות ביום לפני הכל לא הייתי בהפסקה, לא קמתי מהכיסא ועבדתי בקצב קטלני" (שם, ש' 25-24). הנתבעת לא הדריכה אותה בעניין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים הצפויים לה בעבודה, כולל הסיכונים שבהקלדה ממושכת. לא קיבלה אמצעים ארגונומיים מיוחדים, שיכלו למנוע את המחלה. היא נהגה לשים ספר טלפונים עב כרס כדי ליצור שיפוע למקלדת, ישבה על כיסא מזכירות מסתובב ופשוט, השתמשה במקלדת ועכבר פשוטים, לא קיבלה הדום לרגליים, ולעתים הייתה משתמשת בקרטון של נייר משרדי. (ת/3, סעיפים 8-4; עמ' 10, ש' 8; עמ' 11, ש' 32-20).

37. עדי העידה, לענייננו-שלנו, כי במהלך השנים 1991 עד 2008, היא עבדה כקלדנית שופטים בבתי משפט שונים במחוזות חיפה והצפון. בשנת 2001, היא הכירה את התובעת, והן עבדו כקלדניות שופטים בבית משפט השלום בקריות. כאשר הוקמה המחלקה לניתוב תיקים (להלן: "המנ"ת") בבית משפט השלום בקריות, קלדניות השופטים ביצעו גם את משימות המנ"ת, בנוסף להקלדת פרוטוקול הדיונים, ההחלטות השונות ופסקי-הדין. נוצר עומס בלתי נסבל בעבודה, בלשונה: "העומס מאז הכנסת המנ"ת היה ממש בלתי נסבל, לא היה אפילו זמן פנוי לאכול או לנוח בין הדיונים" (ת/4, סעיף 4). ככלל, קלדניות שופטים עבדו כ- 8 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. בנוסף, עבדו הקלדניות בתורנות שישי-שבת. הקלדניות לא קיבלו אביזרים ארגונומיים מיוחדים, למעט כרית למקלדת ולעכבר, שקיבלו רק בשנת 2001, עם הקמת בית משפט השלום בקריות. הן ישבו על כסאות לא תקינים. היה חוסר בהדומים. הן לא קיבלו מקלדות ארגונומיות. למעט הדרכה בודדת, שנערכה באזור המרכז בסמוך לאחר הקמת בית-משפט השלום בקריות, הן לא קיבלו מעולם הדרכה בנושא ארגונומיה. הקלדניות בבית משפט השלום בקריות עבדו באופן אינטנסיבי, ללא הפסקות קבועות ומסודרות. הקלדניות הטובות, עבדו קשה באולמות עמוסים וללא הפסקות מסודרות. העומס בעבודה היה אדיר מאוד. לא היה תקן קלדניות רזרבה מספיק, והחלפות קלדניות לא בוצעו כדין. היא נפגעה בעבודה ומנהלת הליך משפטי כנגד הנתבעת. (ת/4, סעיפים 11-2; עמ' 16, ש' 15; עמ' 17, ש' 23-20; עמ' 18, ש' 17-9, ש' 28-26).

38. ויודגש: עדויותיהן של התובעת ועדי ,לעניין תנאי העסקתה של התובעת אצל הנתבעת, היו ,על דרך העיקרון, סבירות ומהימנות. בעדויות אלה, לא מצאתי סתירות מהותיות והיורדות לשורשו של עניין. ההפך הוא הנכון. עדויות אלה מחזקות האחת את רעותה. וכן, מצאתי אישור, תימוכין ואף סיוע לעדויות אלה בעדותה של איילת ,שהיא כאמור עדת הגנה. איילת התחילה את עבודתה כקלדנית שופטים מן המניין בשנת 1993. בשנת 1996 היא קודמה בתפקיד ומונתה כאחראית קלדניות. החל מחודש אוגוסט 2003 ועד היום היא מכהנת כמרכזת הדרכת קלדניות שופטים במחוז חיפה. במהלך חקירתה שתי וערב, העידה איילת והודתה, כי:

"אין שופט במדינת ישראל שלא יודע כמה עבודת הקלדנית היא מאומצת ושוחקת והורסת את הגוף, הנושא של הקלדניות הוא קרוב ללבי. אני לא נגד סמדר. אני בעד כל הקלדניות באשר הן מכיוון שהייתי קלדנית בעצמי. כל מה שתיארה סמדר היו הרבה דברים שהזדהיתי איתה ויש דברים שלא הסכמתי איתה. בתור מפקחת שרואה את זה מידי יום, יש דברים שיש ימים מאוד קשים שעובדות משמונה בבוקר עד אחר הצהריים ללא הפסקות..."

(עמ' 8, ש' 27-22. ההדגשות שלי-ש.ס.).

בהמשך, הודתה איילת, כי עבודת הקלדנית שופטים היא עבודה מאומצת (שם, ש' 31-30).

39. וכן, העידה איילת, לעניין הצעדים שהיא נקטה, אם בכלל, בהיותה אחראית קלדניות, לשם מניעת סכנות לקלדניות במהלך עבודתן, כדלקמן:

"ש: בתור אחראית קלדניות היית אחראית על תנאי העבודה שלא יגרמו נזקים בריאותיים?

ת: ברור שלא. איך אפשר. כשאתה שואל אותי תפנה לאיזה תקופה. התשובה היא לא, לא ניתנו לי שום כלים בתור אחראית לבדוק לבריאותן ושיפור בריאותן של הקלדניות. הדבר היחיד שעשיתי בתור אחראית זה להתקשר לחברת כוח אדם ולציין שהכיסא לא בסדר, להשיג הדום לרגליים והתשובה שקיבלנו להשתמש בקופסא של ניירות או בחבילה של ניירות להגבהה. לא היו מסכים מתכוונים. כשעברנו להיות עובדות מדינה, המדינה הרימה את הכפפה, ברמה של חודשים, מיד הופץ שאלון בין השופטים ששאל אותם מי היא לדעתם קלדנית טובה ואיך אפשר לעזור לקלדניות להיות יותר טובות. חלק מתשובות השופטים לשפר את תנאי עבודתן של הקלדניות. בהנהלת בית המשפט יש אגף של קלדניות שעומדת בראשה גב' רבקה עובד שהיא הייתה הממונה הישירה על תחום האגרונומיה ועד היום והיא זו שיצרה איתנו קשר, איתי בתור מדריכה מחוזית ועם כל המדריכות ונתנה לנו הוראות ישירות, אנו מתכוונים לעשות איקס ואתם וואי, אנו קובעים ימי עיון ונקבע תכנים, הביאו לנו פיזיותרפיסט שיראה לנו איך לעבוד נכון. כל דבר שהיה ברמה שצריך להחליף את כל הכיסאות בהיכל, היה ישירות איתה והיא הגורם

היחיד המטפל בזה. היא עדיין מכהנת בתפקידה.

ש: השאלון שסיפרת לנו עליו שנשלח לשופטים, יש

לך אותו?

ת: יש לי אותו במשרד, לא צרפתי אותו לתצהיר.

ש: את יודעת באיזה תאריך הוא נשלח?

ת: בשנת 2002-2003. קראו לזה סקר שביעות רצון

שופטים.

ש: אמרת שלא את כאחראית קלדניות לעבודה

הבטוחה שלהם, אז מי כן?

ת: אף אחד".

(עמ' 9, ש' 22-2 . ההדגשה שלי- ש.ס).

40. לעניין ההפסקות בעבודת קלדניות השופטים, העידה איילת, כי:

"ש: זה נכון שבשנים האחרונות יצאו הנחיות לשופטים

לגבי העבודה של הקלדניות?

ת: ישנה הנחייה לאחר שהקלדניות עברו לעובדות מדינה, זה היה משנת 2004 והלאה. השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט, הוציא בקשה לשופטים לאשר שתי הפסקות לקלדנות. בתל אביב ההנחיה שלו מיושמת. בשאר המחוזות פחות מיושמת.

ש: זה יצא לראשונה בשנת 2004, הוא מדבר שם על

הפסקות קבועות בשעות קבועות?

ת: נכון. אחת הסיבות שהוא הוציא את ההנחיה זה

בגלל שהתקנים הרזרבה מתקופת כוח האדם היו

על כל 10 קלדניות בין 2-3 רזרבה. מאז שעברנו

לעובדות מדינה המספר הלך ונשחק. במחוז חיפה

על כל יחידה גדולה, יש קלדנית רזרבה אחת. פעם

היה אפשרי לתת יותר הפסקות ולא כיום שזה

כמעט בלתי אפשרי. הפסקות היום כמעט ולא

קיימות.

(עמ' 10, ש' 25-17 . ההדגשות שלי – ש.ס).

41. וכן, לעניין כלי העבודה שסופקו לקלדניות שופטים, העידה איילת, כי:

"...באנו והתיישבנו על ציוד קיים. כשהיינו צריכים החלפה של ציוד כלשהוא שלא היה תקין, התשובה שקיבלנו "זה מה יש". לא הייתה מודעות ולא היה את המענה שיש היום, שיש תחום אגרונומיה שנותן פתרון למתקני העזר שקיימים בשוק. קלדניות הם בעצם הגוף היחיד הראשון במערכת שקיבל את המתקן הזה, זה סוג מתקן שעולה 500 ₪ למתקן אחד, ונותן תמיכה לידיים ולשכמות. המתקן הוצע לכל קלדנית. לשאלת בית המשפט המתקן הזה לא נמצא אצל הקלדנית באולם זה.

ש: מתי סיפקתם את המתקן הזה לקלדניות?

ת: לפני שנה וחצי.

ש: ואת כל הציוד האגרונומי?

ת: משנת 2003. יש זרימה של ציוד אגרונומי ברמה שאם חסר את הפס ג'ל לידיים, יודעים שיש אצל אב הבית או אצל מדריכת הקלדניות ומי שצריך יבוא לקחת".

(עמ' 11, ש' 11-1 – ההדגשות שלי-ש.ס.)

איילת העידה והודתה, כי במהלך עבודתה, זומנה התובעת רק להדרכה יחידה שהתקיימה ביום 30.6.2003, אך התובעת לא הגיעה אליה. (עמ' 12, ש' 17-11).

וכן, היא לא מכירה, באופן אישי, את התובעת ולא מכירה תנאי עבודתה (שם, ש' 2-1, ש' 21).

לבסוף, העידה איילת והודתה, ברחל בתך הקטנה, והכל בסתירה לעדותה בכתב לעניין זה (נ/2, סעיף 7), כדלקמן:

ש: האם ניתן לומר שאתם תמיד עובדים בתקן חסר.

ת: נכון. היום שופט שמתמנה מגיע ללא שובל ניהולי, ללא תקן קלדנית וללא תקן מזכירה וללא עוזרת משפטית. מה שיוצא בפועל שמזכירה אחת מטפלת בשלושה שופטים. לוקחים קלדניות רזרביות ומשבצים אותן באולמות קבועים"

(עמ' 14, ש' 19-16 . ההדגשות שלי- ש.ס)

קשר סיבתי

42. אכן, על התובע להוכיח לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין התרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין" – "conditio sine qua non". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגברייה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747 (1972); ע"א 100/82 עציוני נ' עזקרי בע"מ, פ"ד מ(2) 133, 138 (1986)). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על ידי בית המשפט על פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 סיימון נ' משה פ"ד י"ז(1) 449, 465-460 (1961)). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג "הצפיות" (פרשת ועקנין , בעמ' 146), לפיו השאלה אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של התובע. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו – תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה.

43. במקרה דנן ,דומני שאין מחלוקת של ממש בין הצדדים, כי כתוצאה מהמחלה נגרם לתובעת נזק גוף. המחלוקת העיקרית נסובה סביב שאלת הקשר הסיבתי. משלי אני אומר , כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלות הנתבעת למחלה ולנזקי התובעת. ד"ר לורן גורליק, מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגית כף היד מטעם התובעת (להלן:" ד"ר גורליק") בדק את התובעת ונתן ( ביום 12.5.2006) חוות דעת בכתב. בחוות דעתו, קבע ד"ר גורליק, כי:

"מדובר בחולה בת 32 שנה, יד ימין דומיננטית, קלדנית בית-משפט במקצוע, אשר עבדה במשך כ- 8 שנים כקלדנית בבית מהשפט. טרם תחילת עבודה זאת אינה [צ"ל- לא ]סבלה מכאבים או הגבלה כלשהי בידיים. לאחר עבודה רציפה כ- 5 שנים כקלדנית החלה לסבול מכאבים, נפיחות והגבלה בתנועות בשתי הידיים. כאבים התגברו בהדרגה וגרמו להגבלה בתפקוד יום יומי ועד כדי הפסקת עבודתה כקלדנית. החולה עברה בירור מקיף אשר שלל מחלה ריאומטית. במכתב רפואי של ד"ר יצחק רוזנר הודגש כמדובר בדלקת מפושטת בגידים בגפיים עליונות שאין הסבר למקורה למרות שלא ניתן לשלול תרומת העבודה לעניין.

בהמשך החולה הייתה במעקב ובירור במסגרת קופ"ח לאומית ואובחנה כסובלת מתסמונת תעלה קרפלית דו-צדדית בצורה קלה מאוד. בהמשך, במעקב במרפאת כף יד בביה"ח רמב"ם אובחנה כסובלת מדלקת גידים מפושטת בשתי הידיים כולל בלשכה גבית ראשונה של שורש כף יד (מחלה על שם DE QUERVAIN)". (ת/3, נספח ב' –פרק דיון ומסקנות).

מסקנתו של ד"ר גורליק, כאמור בחוות דעתו, היא:

"בהתחשב בעובדות שטרם עבדותה כקלדנית בית-המשפט לא סבלה מדלקת בגידים בידיים, בירור ריאומטלוגי מקיף שלל מחלה ריאומטית, משך העבודה כקלדנית בית משפט יותר מ- 5 שנים והחמרת מצבה לסירוגין תוך כדי ביצוע עבודה דורשת להדפסה או תנועות חוזרות ונשנות בכפות הידיים ניתן לסכם כי קיים קשר סיבתי ברור בין מחלתה לבין תנאי עבודתה. יש לציין שדלקת גידים בכפות ידיים מוכרת במוסד לביטוח לאומי כמחלת מקצוע במיוחד אצל קלדניות בית משפט".

(ת/3, נספח ב' – פרק דיון ומסקנות).

44. ויודגש: ד"ר גורליק לא נחקר כלל על חוות דעתו בבית המשפט. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. ההפך הוא הנכון. בטופס הודעה על פגיעה למל"ל, (מיום 29.4.2013) (להלן: "טופס ההודעה") תיארה התובעת, בין השאר, את פרטי הפגיעה/המחלה, כדלקמן:

"בתקופה האחרונה ולאחר עבודה של 10 שנים בהקלדה, התחלתי להרגיש כאבים עזים בשורש כפות היד עם נפיחות באזור המרפקים, בהמשך ועם התגברות המאמץ והיות ההקלדה באופן שוטף התחלתי להרגיש נימול ואיבוד תחושה והגבלה בהן. תביעתי זו מוגשת לפי ההגדרה של מחלת מקצוע, לחילופין לפי תורת המיקרוטראומה ויודגש כי הרופאים קשרו בין ההקלדה בעבודה לבין המגבלות הנ"ל בידיים".

(ת/3, נספח א' . ההדגשה שלי ש.ס).

וכן, הנתבעת אישרה, את נכונות ההודעה, ובמקום המיועד ל"הצהרת המעביד", הצהירה הגב' סימונה פרנסיס, מנהלת תחום משכורות בהנהלת בתי המשפט, בשם הנתבעת 2, (להלן: "סימונה") כי "אני החתומה מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על- ידי הנפגע ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתי"

(ת/3, נספח א', עמ' 5).

45. וכן, במכתבה של סימונה למל"ל, מיום 24.3.2003, היא הצהירה, בשם הנתבעת – המעבידה של התובעת, כי "אנו החתומים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי הנפגע ועל ידינו בטופס התביעה [ההודעה-ש.ס.] הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו".

(ת/3, נספח א').

46. זאת ועוד, בחוות דעתו של ד"ר ליפשיץ, נקבע, בין השאר, כי:

"החל משנות השמונים של המאה ה- 20 קיימת הסכמה רחבה וגורפת בספרות המקצועית, כי המחלות המצטברות של הגפיים העליונים (CTD), הנן מחלות תעסוקתיות, וכי מחלות אלו נגרמו מחשיפה מתמשכת לאחד או יותר מששת גורמי הסיכון הארגונומיים. גורמים אלה נחשבים כבעלי הסבירות הגבוהה ביותר לגרום או לתרום להתפתחות חומרת מחלות ה- CTD. ששת גורמי הסיכון הארגונומיים העיקריים הם אלה:

1) תדירות ביצוע התנועה (כמות התנועות ומשך הזמן); 2) תנוחות חריגות של אחד ממפרקי היד (כתף, מרפק, שורש כף היד); 3) לחץ מכני על כלי הדם; 4) כמות הכוח המושקע בפעולה; 5) ויברציות; 6) חשיפה לטמפרטורות קיצוניות במיוחד.

...

....

הסימפטומים הנפוצים של CTD הם כאב, נפיחות, נימול ואיבוד תחושה באיבר הפגוע. התפתחות ההפרעות והסימפטומים עד להגדרתם כמחלות טראומה מצטברות הינה איטית".

(ת/1, עמ' 2. ההדגשות במקור-ש.ס.)

47. ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר ליפשיץ, לענייננו-שלנו, הם אלה:

"ניתן לראות בוודאות כי עבודת הקלדנות חושפת את העובדים לשלושה גורמי סיכון עיקריים (תדירות גבוהה במיוחד, תנוחות לא תקינות של שורש כף היד, ולחץ מכני).

חשוב לזכור כי המחלות המצטברות של שריר שלד נגרמות ע"י חשיפת העובד לגורמי הסיכון הארגונומיים לאורך זמן.

מתוך ניתוח המקרה הספציפי של הגב' סמדר אלמקייס, כקלדנית, ניתן לקבוע בהסתברות גבוהה, כי הפגיעה הרפואית שחלה בה, נגרמה כתוצאה מחשיפה מתמשכת, לגורמי הסיכון שצוינו לעיל (תדירות גבוהה במיוחד, תנוחות לא תקינות של שורש כף היד, ולחץ מכני).

מתוך האמור לעיל יש לראות בפגיעות הרפואיות של גב' סמדר אלמקייס בשורש כף היד, כפי שצוינו ואובחנו בחוות הדעת הרפואיות, כפגיעות תעסוקתיות, שמקורן בחשיפה מתמשכת של העובדת לגורמי הסיכון הארגונומיים התעסוקתיים.

חשוב לציין, כי במקרים רבים ניתן להקטין את ההסתברות למחלות שריר-שלד מצטברות ע"י פעולת התערבות בתכנון עמדת העבודה. למיטב הבנתי, במקרה דנן לא נעשתה כל פעולת התערבות שמטרתה הקטנת משך החשיפה ו/או צמצום מספר גורמי הסיכון.

(ת/1, עמ' 4, פרק-סיכום. ההדגשות במקור-ש.ס)

כמבואר, המומחים מטעם התובעת, ד"ר גורליק מזה וד"ר ליפשיץ מזה, לא נחקרו על חוות דעתם. הנתבעת ויתרה, מרצון, על חקירתם חקירת שתי וערב. אוסיף, כי חוות-הדעת דנן, הן סבירות ומהימנות בעיניי. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. בנסיבות אלה ולעניין שאלת הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנתבעת לבין המחלה ונזקי התובעת, אני מאמץ את חוות הדעת של ד"ר גורליק וד"ר ליפשיץ.

אשם תורם

48. אכן, עסקינן במחלת מקצוע, בה חלתה התובעת במהלך עבודתה אצל הנתבעת. בעניין זה, נוהג בית המשפט לדקדק עם המעביד בקשר לאחריותו לתאונת העבודה או למחלת המקצוע. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 603, 604-592 (1982) נפסק, כי:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

(וראו גם – ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, 81 (1984) השוו – Gila Valley G&N.RY. Co. v. Hall, 232 U.S, 94, 101-102 (1914)

49. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) נפסק, כי:

"רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

50. בחלוקת האחריות לתאונת עבודה/מחלת מקצוע בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה נפסק, כי:

"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן ייקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 199, 197 (1974); וראו- ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 588, 581 (1999)).

51. במכלול נסיבות המקרה דנן, אין לייחס לתובעת אשם תורם בגרימת המחלה. בדיקת המקרה הספציפי על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי הנתבעת גרמה, באשמה הבלעדי, למחלה. קלדנית סבירה לא הייתה נזהרת יותר מהתובעת. בהתנהגות הנתבעת דבק אשם משפטי ומוסרי, והיא נושאת באחריות לתאונה. היא אף הפרה חובות חקוקות של מעביד לקיום הבטיחות במקום עבודתה של התובעת. התובעת פעלה, לאורך כל הדרך, על פי הנחיות והוראות הממונים עליה במקום העבודה, והיא לא הפעילה שיקול דעת עצמאי באופן שיצר את הסיכון שגרם למחלתה.

שיעור הפיצויים

הנכות הרפואית והתפקודית – בעבר ובעתיד

52. התובעת ילידת 13.6.1973 ותושבת עכו, נשואה ואם לשלושה ילדים קטינים בגילאים 4, 12 ו-14 שנים. לאחר שחרורה משירות סדיר בצה"ל, היא עבדה, בתקופה החל מיום 2.4.1994 ועד ליום 1.2.1996, כקלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים בבית משפט השלום בעכו, אצל כב' השופט צמח, באמצעות חברת גומא, שהיא חברת כוח אדם. לאחר מכן ובמשך ארבע שנים לערך, היא עבדה, בעבודות שונות ומזדמנות, במגזר הפרטי. בתקופה החל מיום 1.2.2000 ועד ליום 31.1.2002, עבדה היא כקלדנית ומפעילת אולם משפטים בבית-משפט השלום בעכו, באמצעות חברת איגמי, שגם היא חברת כוח אדם. ביום 1.2.2002, נקלטה התובעת בשירות המדינה. תחילה, היא עבדה במקצועה כקלדנית ומפעילת אולם משפטים ולאחר מכן (החל מיום 15.12.2003) כפקידה מקצועית (תיקיון) וקבלת קהל.

53. ביום 31.8.2004, פיטרה הנתבעת את התובעת מעבודתה. לאחר פיטוריה מעבודתה אצל הנתבעת, חזרה התובעת למעגל העבודה רק בחודש יולי 2005, וזאת בשל מצבה הרפואי ואי-כשירותה לעבודה במקצועה כקלדנית. למשך חמש שנים לערך, החל מיום 1.7.2005 ועד ליום 1.7.2010, עבדה התובעת כמנהלת משרד אצל עורכי דין שונים. משכורתה החודשית הנומינלית (ברוטו) של התובעת בתקופה דנן, לפי תלושי השכר שהציגה , הייתה כדלקמן: יולי 2005 עד אוגוסט 2006 - 4,500 ש"ח לערך; ספטמבר 2006 עד מרץ 2007- 3,512 ₪ לערך; יולי 2007 עד דצמבר 2007 - 3,960 ₪ לערך; יוני 2008 עד יוני 2009 - 3,630 ₪ לערך (ת/3, נספח ט') ויודגש: התובעת ומשום מה לא הציגה לבית המשפט את כל תלושי השכר שקיבלה ממעבידיה השונים בתקופה האמורה.

54. בחודש ספטמבר 2010 ,שינתה התובעת את מקצועה, היא פתחה גן פרטי, בשם "גן דרדסים", הנמצא ברח' הרב לופס 11 בעכו (להלן: "הגן"). עם השנים, הגן גדל ונהפך לקומפלקס גנים יוקרתי. בגן שוהים ולומדים ילדים מגיל שלושה חודשים ועד גיל שלוש שנים. שעות הפתיחה הן: ימים א' – ה' משעה 07:00 ועד השעה 16:00, עם אופציה עד השעה 17:00; יום ו' משעה 07:30 ועד השעה 12:00. שנת הלימודים תשע"ג (2012 – 2013) בגן התחילה ביום 2.9.2012 והסתיימה ביום 8.8.2013. בגן יש שלוש קבוצות: תינוקיה - המחולקת לשתי קבוצות משנה: קבוצה 1 – כוללת תינוקות בגילאים שלושה עד שבעה חודשים, ומונה עשרה תינוקות; קבוצה 2 - כוללת תינוקות בגילאים שבעה עד ארבעה עשר חודשים, ומונה שמונה עשר תינוקות; פעוטים - כיתה המונה עשרים ילדים בין הגילאים חמישה עשר חודשים ועד עשרים וארבעה חודשים; ובוגרים - כיתה המונה עשרים וחמישה ילדים, בין הגילאים עשרים וארבעה חודשים ועד שלושים ושישה חודשים.

השכר החודשי לגן הוא כדלקמן: תינוקיה – 2,050 ₪ לחודש; פעוטים ובוגרים – 1,850 ₪ לחודש; עבור שהות עד השעה 16:00, או 1,400 ₪ עבור שהות עד השעה 12:30. (נ/1).

55. המל"ל קבע לתובעת, בגין המחלה, דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 9.75%, לפי סעיף 31(4)(א)(I) לתקנות המל"ל. הצדדים מסכימים לקביעה זו. (עמ' 9, ש' 22). אף דרגת הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה לתובעת על ידי המל"ל ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, מקובל עליי ואני מאמצה. אזכיר, כי המל"ל הכיר במחלה כמחלת מקצוע ושילם לתובעת, בין השאר, גמלת דמי פגיעה, בהתאם לתקופת אי כושר מאושרת, בשל המחלה, מיום 5.2.2003 ועד ליום 28.4.2003. (91 יום).

56. אכן, נשארה לתובעת נכות תפקודית בשל המחלה. נכותה הרפואית היציבה והמוסכמת ,בשיעור של 9.75%, אינה משקפת ,למעשה, את נכותה התפקודית. ככלל, לאחר מחלתה חזרה התובעת למעגל העבודה. בחודש ספטמבר 2010, היא שינתה את מקצועה. דהיום, היא הבעלים והמנהלת של הגן. היא הוכשרה כמנהלת גן פרטי. היא עובדת עצמאית .בעבודתה דהיום, היא מרוויחה פי כמה וכמה משכרה עובר מחלתה. בהקשר זה, אציין בהדגשה, כי התובעת נמנעה, במתכוון, מלהציג לבית המשפט את ספרי החשבונות של בית העסק המנוהל על-ידיה וכן את הצהרותיה השנתיות לשלטונות המס, והדבר אומר דרשני. (עמ' 15, ש' 23-22). בגן, היא מעסיקה תשע עובדות, והמדובר בעסק רווחי.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיה האישיות של התובעת, גילה הנוכחי, עברה, השכלתה, עבודתה, הכשרתה המקצועית, מעברה למקצוע חדש מתאים ומרוויח מאוד, מצב העבודה בשוק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, אומר, כי החל מחודש ספטמבר 2010 ואילך נכותה התפקודית של התובעת היא פחותה מנכותה הרפואית היציבה. קביעותיו של המל"ל באשר לנכותה הרפואית, הזמנית והיציבה, של התובעת והמוסכמת על הצדדים אף היא מקובלת עליי. בתקופה, החל מיום 5.2.2003 ועד ליום 31.8.2010, אומר, כי נכותה התפקודית של התובעת שקולה לנכותה הרפואית היציבה, בשיעור של 9.75%.

הפסד השתכרות בעבר

בסיס החישוב

57. לפי נתוני המל"ל ותלושי השכר של התובעת, (ת/3, נספחים ג' ו-ח') שכרה החודשי של התובעת, עובר לתאונה, היה סך של 4,159 ₪. לאחר שערוך להיום מגיע סכום זה לסך של 5,130 ₪. אכן, הוכיחה התובעת שינוי עתידי ודאי בשכרה. ביום 28.12.2009, התקשרו הנתבעת והסתדרות העובדים הכללית בהסכם קיבוצי מיוחד, בנוגע לשכרן ותנאי עבודתן של קלדניות השופטים ואחריות קלדניות בבתי המשפט ברחבי הארץ (ת/5). (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). בהסכם הקיבוצי נקבע, כי הוא יחול, החל מיום 1.12.2009, על קלדניות שופטים ורשמים ומפעילות אולמות משפטים המועסקות בשירות המדינה תוקפו עד ליום 31.12.2013. על פי ההסכם הקיבוצי, שכרה החודשי והממוצע של התובעת, לולא מחלתה ובשים לב למשרתה החלקית ולאחר שערוך להיום, מגיע, לסך של 6,500 ₪ ברוטו לחודש לערך.

58. לתקופה החל מיום 5.2.2003 ועד ליום 28.4.2003, בה התובעת הייתה באי-כושר מלא, הפסד השתכרותה של התובעת הוא כדלקמן:

5,130 ₪ X 100% X 91 יום = 15,561 ₪

30 יום

סכום זה נושא ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך של 21,205 ₪.

59. באשר לתקופה החל מיום 29.4.2003 ועד ליום 30.6.2005, הפסד השתכרותה של התובעת הוא כדלקמן: 5,130 ₪ X 9.75% X 26 ח' = 13,005 ₪. בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום, מגיע סכום זה לסך של 16,681 ₪.

60. אין כל אפשרות לערוך חשבון אקטוארי להפסד השתכרותה של התובעת בתקופה החל מיום 1.7.2005 ועד ליום 30.8.2010, משום שלא ניתן לקבוע במדויק את הפסד השתכרותה של התובעת. כאמור, התובעת חזרה למעגל העבודה ועבדה, בפועל, כמנהלת משרד אצל עורכי דין שונים. בתקופה מסוימת, לא היה לה חסרון כיס בשל מחלתה. בשנת 2008, נולד ילדה השלישי. בנסיבות אלה, קיימת אי-ודאות בקביעת הפסד השתכרותה במומה. הנכות הרפואית היציבה, אינה משקפת, בפועל, את אובדן כושר השתכרותה של התובעת להשתכר במקצוע בו היא מסוגלת לעבוד. על-כן יש לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בגין הפסד השתכרותה בתקופה האמורה. על-כן, אני פוסק לתובעת על דרך האומדן הכללי סך של 30,000 ₪, נכון להיום.

61. לתקופה החל מיום 1.9.2010 ועד היום, לא הוכח כדין, כי היה חסרון כיס לתובעת בשל מחלתה. התובעת חזרה למעגל העבודה בהצלחה רבה. היא שינתה את מקצועה. עברה הכשרה מקצועית והוסמכה כמנהלת גן פרטי. דהיום, היא הבעלים והמנהלת של הגן. היא מנהלת את בית העסק בהצלחה רבה. המדובר בבית עסק מוצלח ורווחי. שכרה של התובעת עלה פי כמה וכמה משכרה עובר למחלתה. התובעת בחרה, במתכוון, שלא להגיש לבית המשפט את ספרי החשבונות של בית העסק ואת הצהרותיה השנתיות לשלטונות המס, והדבר אומר דרשני. עדותה, כי בתקופה האמורה היה לה חסרון כיס, בעלמא היא ולא הוכחה כלל.

הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובעת, בפרט נזק זה, הם כל אלה:

21,205 ₪ + 16,681 ₪ + 30,000 ₪ = 67,886 ₪.

הפסד זכויות סוציאליות בעבר

62. על דרך האומדן הכללי אני פוסק לתובעת, בפרט נזק זה, סך של 4,340 ₪, נכון להיום.

הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד

63. גם בפרט נזק זה, אין כל אפשרות לערוך חשבון אקטוארי. קיימת אי-ודאות בקביעת כושר השתכרותה של התובעת בעתיד, במומה. הנכות הרפואית היציבה (9.75%) אינה משקפת, בפועל, את אובדן הכושר של התובעת להשתכר במומה. התובעת שינתה את מקצועה. דהיום ,היא הבעלים והמנהלת של הגן. שכרה החודשי עלה פי כמה וכמה משכרה עובר למחלתה. וכן, קיימת אי-ודאות לגבי אורך תקופת השתכרותה של התובעת. על כן, יש לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בגין הפסד השתכרותה בעתיד. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובעת ,בפרט נזק זה ועל דרך האומדן הכללי, סך של 55,000 ₪, נכון להיום.

נזק לא ממוני

64. בהתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, כאביה וסבלה של התובעת ובשים לב לסוג הנזק, תוצאותיו, תקופת ההחלמה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, נסיבותיה האישיות של התובעת וכיוצא באלה, אני פוסק לתובעת על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 40,000 ₪, נכון להיום.

שאר פרטי הנזק

65. התובעת לא הוכיחה כדין את שאר הנזקים הנתבעים ודין טענותיה ,לעניין זה, להידחות. לעניין הנזק מסוג עזרת צד ג', אומר, כי לא מונחת בפניי תשתית ראייתית דיה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרט זה. עדותה של התובעת לעניין זה, (עמ' 15, ש' 17-10) הייתה כללית ,סתמית ואינה מהימנה בעיניי. גם אם התובעת קיבלה עזרה סיעודית או אחרת מבני משפחתה בלא תשלום, לא הוכח בפניי, כי עזרה זו חרגה מהעזרה הסבירה, הרגילה, הטבעית, השוטפת והנהוגה במשפחה סבירה וממוצעת במדינה. קרובי משפחתה לא הפסידו דבר והתובעת לא שילמה להם דבר. היא גם לא זקוקה לעזרת צד ג' בעתיד. על כן, אין התובעת זכאית לפיצויים בגין פרט נזק זה.

66. באשר להוצאות רפואיות ונסיעה בעבר ובעתיד, אומר, כי חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק הבריאות). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים לתת לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, המחלה היא מחלת מקצוע והתובעת הגישה ,בזמנו, למל"ל תביעה לגמלאות . המל"ל הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 87 ו- 88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח – 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי (ס' 89(א) לחוק ביטוח לאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שיקבע על ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור מהמל"ל להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על פי הדין לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח פ"ד נ"ה (1), 817, 826-825 (2001)). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובעת והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והיא זכאית להן, מקופת החולים בה היא נרשמה והכל על פי הוראות חוק הבריאות, או שהיא זכאית להן מהמל"ל, בהיותה נפגעת בתאונת עבודה. על כן, אין התובעת זכאית לפיצוי בפרט נזק זה. (ראו – ע"א 7842/09 אזבארגה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ,מיום, 20.6.2011).

ניכויים – גמלאות המל"ל

67. כמבואר, המל"ל הכיר במחלה כמחלת מקצוע ושילם לתובעת גמלאות (דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה). סכום גמלאות המל"ל ,לאחר שערוך כדין להיום, מגיע לסך של 36,242 ₪. על פי הדין יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים שייפסק לתובעת.

סכום הפיצויים הכולל

68. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובעת, להיום, הם אלה:

א. הפסד השתכרות בעבר – 67,886 ₪.

ב. הפסד תנאים סוציאליים בעבר - 4,340 ₪.

ג. הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד – 55,000 ₪.

ד. נזק לא ממוני – 40,000 ₪ .

סה"כ - 167,226 ₪.

בניכוי גמלאות המל"ל – 36,242 ₪.

130,984 ₪.

ההודעה לצד השלישי

69. אפתח ואומר, כי הנתבעת/שולחת ההודעה לא הוכיחה כדין את עילת ההודעה לצד השלישי וטענותיה, לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן.

גם בתקופה בה עבדה התובעת כקלדנית ומפעילת אולם משפטים, באמצעות הצד השלישי (מאפריל 1994 ועד פברואר 1996) , הייתה הנתבעת/שולחת ההודעה המעביד של התובעת הלכה למעשה, הן לפי דיני העבודה והן לפי דיני הנזיקין.

אכן, נקודת המוצא היא, כי מדינת ישראל, כמעסיקה, רשאית לבצע עבודה באמצעות עובדים שסופקו לה, לשם ביצוע העבודה, על-ידי חברות כוח אדם/קבלני כוח אדם. היא רשאית למסור עבדוה למיקור חוץ (out sourcing), ולקבל לידיה את התוצרת המוגמרת, וזאת לשם מימוש מדיניות המשק התחרותי והפרטת השירותים הציבוריים.

יחד עם זאת, יש לזכור, כי המדינה אינה חברה עסקית שמטרתה אך להעשיר את קופתה. תפקיד המדינה הדמוקרטית-ליברלית – נאמן הציבור ותכלית מדיניותה הכלכלית אחת היא: להגן היטב על האדם וזכויות האדם, להשיא אושרו ועושרו של הפרט ולבסס צדק חברתי-אנושי. המדינה, כמעביד ומופקדת על החוק ושלטון החוק, הינה מעביד מיוחד ונושאת הן בחובה משפטית והן בחובה מוסרית מוגברת כלפי העובד. הדברים מקבלים משנה תוקף בהסדרי העסקה באמצעות חברות כוח אדם הנעשים על ידי שלושה צדדים: מקבל העבודה (המעביד בפועל), חברת כוח אדם והעובד- מבצע העבודה. עליה לקיים את חיוביה וחובותיה על פי חוקי העבודה המגינים ודיני הבטיחות בעבודה ולהקפיד על קלה כחמורה.

70. שאלת מעמד קלדניות שופטים ומפעילות אולמות משפטים בבתי המשפט במדינה וזיהוי המעביד לצורכי דיני העבודה, נידונה והוכרעה בע"ב (ת"א) 915583/99 חני אבני-כהן נ' מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט, מיום 29.7.2011 (להלן: "פרשת כהן"). בפרשת כהן, בית הדין האזרחי לעבודה – תל-אביב-יפו – (כב' השופטת ו. וירט-ליבנה) סמך את ידיו על הקווים המנחים (Guide Lines)/הקריטריונים שנקבעו בדב"ע נב/142-3 חסן עליא אלהרינאת נ' כפר רות, פ"ד"ע כה 535, 541 (להלן: "פרשת כפר רות") לזיהוי מעביד בצורות העסקה לא שגרתיות, במיוחד העסקה באמצעות חברת כוח אדם בה קיימים שלושה צדדים: העובד, המעסיק בפועל וקבלן כוח האדם, והגיע למסקנה, כי התובעת דשם, הגב' אבני-כהן, שעבדה במשך תקופה ממושכת כקלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים באמצעות חברות כוח אדם, הינה עובדת מדינה. (פרשת כהן, בעמ' 45).

71. אודה ולא אבוש, כי עובדות המקרה דנן דומות עד למאוד לעובדות המקרה שנידון בפרשת כהן. בהקשר זה, אציין, כי מורן העידה, בכתב ובעל-פה, לעניין משולש היחסים שהיה בין הצד השלישי, הנתבעת והעובדים שביצעו את העבודה עבור מזמין העבודה כדלקמן:

"באופן כללי הנני להצהיר כי חברתנו אין ולא הייתה לה שליטה על צורת ואופן עבודת העובד שנשלח מטעמה לעבוד אצל מבקשי העובדים וכי הפיקוח, השליטה, נוהלי העבודה, ההנחיות וההדרכות נעשות וניתנות על המעסיק באופן פיזי את העובד שנשלח מטעמנו וכי כך היה במקרה של הנתבעת בתיק זה ככל שעבדה כקלדנית בבתי המשפט אצל מדינת ישראל.

על-פי ייעוץ משפטי שקיבלתי, הרי שעל פי הפסיקה אשר קבעה את "מבחן השליטה", כמבחן על פיו יוכרעו יחסי עובד-מעביד, הרי שהתובעת למעשה הייתה עובדת של המדינה אשר לה הייתה את השליטה המלאה והבלעדית הן על אופי עבודת התובעת והן על .תנאי סביבת עבודתה"

(ש/1, סעיפים 5 ו- 6; עמ' 15, ש' 1).

72. אציין, עוד, כי עדותה של מורן, לעניין זה, הייתה סבירה ומהימנה. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. ההפך הוא הנכון. מצאתי אישור, תימוכין ואף סיוע לעדות זו גם בעדויותיהן של התובעת ועדי (עמ' 16, ש' 8-4; עמ' 17, ש' 27-26; עמ' 18, ש' 7-1; עמ' 19 ש' 5-1).

אלא בכך לא סגי – הנתבעת ומסיבות השמורות עמה, לא הגישה לבית המשפט את החוזה הקבלני שבכתב המסדיר את הזכויות והחובות של הצדדים, בכל הקשור להעסקת קלדניות שופטים ומפעילות אולמות משפטים, בתקופה הרלוונטית. מחדל זה, מחזק, למעשה, את גרסת הצד השלישי וראיותיו.

73. במקרה דנן, מסקנתי היא, כי הנתבעת/שולחת ההודעה היא המעביד של התובעת , הן לפי דיני העבודה והן לפי דיני הנזיקין, גם בתקופת העסקתה כקלדנית שופטים ומפעילת אולם משפטים באמצעות הצד השלישי, בתקופה החל מחודש אפריל 1994 ועד לחודש פברואר 1996. הנחת המוצא היא, כי העובד והמשתמש בעבודתו, הם הצדדים האמיתיים לחוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד החוקי והנכון, עליו נטל ההוכחה. במקרה דנן, הנתבעת/שולחת ההודעה לא עמדה בנטל ההוכחה.

74. כמו-כן, הוכח בפניי, באופן פוזיטיבי, כי הלכה למעשה הנתבעת היא המעביד. היא זו שקבעה את סדרי העבודה של התובעת ואופן ביצועה. היא קבעה את כישורי התובעת וסידורי עבודתה. היא קבעה את ההשתלמויות שיעברו העובדים, סידורי היציאה לחופשות והיקף המשימות ושעות העבודה של התובעת. היא זו שפיקחה על עבודת התובעת, וקבעה, למעשה, את שכרה. הצד השלישי שימש, למעשה, צינור לתשלום משכורתה של התובעת. התובעת המשיכה את עבודתה אצל הנתבעת/שולחת ההודעה באותם תנאים גם בנסיבות של חילופי מעבידים-חברות כוח אדם. התובעת והנתבעת/שולחת ההודעה ראו את היחסים שביניהם, כיחסי עובד-מעביד. התובעת ביצעה את עבודתה תוך השתלבות במפעלה של הנתבעת/שולחת ההודעה, ולנתבעת/שולחת ההודעה הייתה שליטה גמורה על הדרך שבה ביצעה התובעת את עבודתה כקלדנית שופטים ומפעילת אולמות משפטים. (ראו- ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748, 753 (1981).

75. אלא בכך לא סגי. הנתבעת/שולחת ההודעה לא הוכיחה כדין ,כי המחלה נגרמה או הוחמרה בתקופה בה היא העסיקה את התובעת באמצעות הצד השלישי, החל מחודש אפריל 1994 ועד לחודש פברואר 1996. אדגיש, כי עניין מועד גרימת המחלה או החמרתה הוא עניין שברפואה והיה על הנתבעת/שולחת ההודעה להגיש חוות דעת רפואית, לביסוס טענותיה לעניין זה. היא לא עשתה כן. מכל מקום אציין, כי על יסוד התיעוד הרפואי, מסמכי המל"ל וחוות הדעת של המומחים מטעם התובעת, ד"ר ליפשיץ מזה וד"ר גורליק מזה, הוכח בפניי כדבעי ובאופן פוזיטיבי, כי המחלה נגרמה לכל המוקדם, בשנת 2000, במהלך וכתוצאה מעבודתה של התובעת אצל הנתבעת/שולחת ההודעה. (חוות-דעתו של ד"ר גורליק – ת/3 נספח ב', בעמ' 2; ת/1, ההודעה – ת/3, נספח א'; פרוטוקולים של הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, ת/3 – נספחים ד'; התיעוד הרפואי, ת/3 – נספח יג'; מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית של משרד הבריאות והוועדה הרפואית של מיטבית - החברה לניהול קרנות פנסיה בע"מ; ת/3, נספח יד' – מכתבו של פרופ' שטהל, מיום 12.9.2003, ת/3, נספח י"ד).

לשלמות התמונה, אציין, כי התובעת אינה מומחית ברפואה ואין ביכולתה להעיד לעניין מועד גרימת המחלה או החמרתה.

התוצאה

76. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן:

א. סך של 130,984 ₪;

ב. וכן, הוצאות משפט (האגרה ששולמה ושכר טרחתו של ד"ר ליפשיץ-ת/2) ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, בסכום כולל של 43,000 ₪.

ג. הסכומים הפסוקים ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעת, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ההודעה לצד השלישי

ד. ההודעה לצד השלישי נדחית בזה, ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ד, 16 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.