בפניי עתירת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערבון כספי להבטחת הוצאות הנתבעת בתיק זה.

התביעה העיקרית מתייחסת לפיצוי כספי בסך כ – 1.3 מיליון ₪, עקב גרימת נזקים למקרקעין של התובע, על ידי הנתבעת.

לאחר הגשת הבקשה וכן הגשת תגובה בכתב, וכן לאחר שהתקיים היום קדם משפט במעמד ב"כ הצדדים, אני מחליט לדחות את הבקשה.

על פי תקנה 519 לתקנות סד"א מוסמך בית המשפט לחייב תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אך הכלל הינו שאין להפקיד ערבון כספי, אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 2442/98 מיוחס, עורך דין, נ' רוזן, עורך דין, פד"י נג' 3 (145)). קיימים מקרים שבהם בית המשפט עושה שימוש בסמכות זו, בעיקר כאשר מדובר בתובע שהוא תושב חוץ, או תובע שלא מציין את מענו בתביעתו ואין אלה המקרים הרלוונטיים לענייננו. מקרה נוסף שעומד גם בתכליתה של תקנה 519 הנ"ל הינו מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. יחד עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי התביעות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פד"י מז' 3 846).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכתבי הטענות, אינני סבור כי סיכויי התביעה הינם קלושים ואף אפסיים, כטענתו של ב"כ הנתבעת, בסעיף 6 לבקשתו. מסיבה זו, נחה דעתי לדחות את הבקשה.

אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תעביר החלטה זו אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' כסלו תשע"ג, 04 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.