הרשאי היועץ המשפטי לממשלה להסמיך תובע משטרתי להגיש כתב אישום בעבירה שלפי חלוקת הסמכויות הקבועה בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982, נתונה לטיפולה הבלעדי של הפרקליטות?

1. ביום 04.12.12 הגישה משטרת ישראל, באמצעות תובע משטרתי מיחידת לה"ב 433, כתב אישום המייחס לנאשם שלושה אישומים, עיקריים בו, של שימוש פחזני בגז לפי סעיף 338 (א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לצד עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית.

2. התיק החל מתברר בפני כאשר הנאשם אינו עצור, וישיבת ההוכחות הראשונה בתיק נקבעה ליום 25.06.13; המשך שמיעת ההוכחות נקבע ליום 09.07.13. ביום 09.07.13 נדחתה ישיבת ההוכחות - מפאת עומס רב באותו יום - ליום 01.10.13 ולישיבה נוספת ביום 22.10.13.

דא עקא, שבמהלך חודש אוגוסט שנה זו נעצר הנאשם עד לתום ההליכים, ובהתאם לכך קיבלתי את בקשת ההגנה להקדים את מועד המשך שמיעת הראיות, וקבעתי מועד כאמור ליום 08.09.13.

אותה הבקשה להקדמת מועד הדיון, כללה גם טענה מקדמית מצד ההגנה, לפיה התבקש בית המשפט לבטל את האישומים לפי סעיף 338 (א)(3) לחוק העונשין, עקב הכללתם בכתב האישום בחוסר סמכות של התובעת, תובעת משטרתית, להבדיל מפרקליט/ה. מכאן, השאלה המונחת להכרעה בפני בית המשפט היום, כאמור בכותרת החלטה זו.

3. בישיבת 08.09.13 הודיעה התביעה כי הטענה המקדמית דלעיל הועלתה זה מכבר בפני בית משפט זה, בפני חברי, כב' השופט צחי עוזיאל, אשר אמור היה להכריע בה תוך זמן קצר, ועל כן, בין היתר, וגם על מנת שלא לשחת עוד זמן שנועד לשמיעת עדים שכבר הגיעו לבית המשפט, החלטתי להמשיך בשמיעת העדים, ולהניח את סוגיית הסמכות להכרעה בזמן מאוחר יותר.

4. ואמנם, ארבעה ימים מאוחר יותר, ביום 12.09.13, ניתנה החלטת כב' השופט עוזיאל במסגרת ת"פ 1496-12-12, בעניין מדינת ישראל נ' יגאל ראובן (להלן: "ראובן"), במסגרתה קיבל בית המשפט את עמדת התביעה, לפיה רשאי גם רשאי היועץ המשפטי לממשלה להסמיך תובע משטרתי להגיש כתב אישום בעבירות ה"שייכות" לטיפול בלעדי של פרקליט, בהתאם לסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

5. ביום 01.10.13 המשיכה להתברר פרשת התביעה, כאשר בראשית הדיון העליתי קושיות מסוימות באוזני הצדדים ביחס לפלוגתא האמורה, ובסופו של יום הוחלט, בין היתר, לאפשר לצדדים להשלים טיעונם ביחס לסוגיית הסמכות דנא, וכך עשו הצדדים, בכתב.

6. לאחר ששמעתי וקראתי את טיעוני הצדדים, עיינתי לעומק בהחלטת חברי, כב' השופט עוזיאל, בפרשת ראובן, עליה נשענת התביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין הוא עם ההגנה, וכי היועץ המשפטי לממשלה לא היה רשאי, בכל הכבוד, להסמיך תובע משטרתי להגיש כתב אישום בעבירה לפי סעיף 338 (א)(3) לחוק העונשין, כמבואר וכמפורט להלן.

7. אסביר: סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, תחת הכותרת "העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי" את חלוקת הטיפול בתיקים הפליליים בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית, והכל לאורו של חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 - הוראת שעה), התשע"א - 2010 (להלן: "תיקון 62").

מטרת תיקון 62 הייתה לקבוע חלוקה ברורה ביחס לשאלה איזה תיק (במובן של איזו עבירה, כמובן) יטופל על ידי התביעה המשטרתית, ואיזה תיק יטופל על ידי הפרקליטות.

סעיף 60 מחלק איפוא את המלאכה בין שני הגופים הנכבדים, כאשר אין מחלוקת כי עבירת שימוש פחזני באש או בחומר דליק, לפי סעיף 338 (א)(3) לחוק העונשין, הוא מנת חלקה הבלעדי של הפרקליטות.

כיצד אפוא הגיע תיק זה, שעיקרו בירור ביצוע עבירות של שימוש פחזני באש ובחומר דליק, כאמור לעיל, לטיפולה של יחידת לה"ב, באמצעות תובע משטרתי?

לשיטת התביעה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בכל זאת, להסמיך תובע משטרתי, חרף החלוקה הברורה והחד משמעית דלעיל, לטפל ולהגיש כתב אישום בעבירה דנא, כאשר התביעה מצביעה על מקור הסמכות האמורה, הנטועה לדידה בהוראת סעיף 60 (ט) לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף 60(ט) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, בלשון ברורה וחד משמעית, כך:

"הוראות סעיף זה לא יחולו על תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב), שאינו שוטר" (ההדגשה אינה במקור - ש.ב).

סעיף 12 (א)(1)(ב) לחוק סדר דין הפלילי קובע:

"(א) ואלה התובעים:

(1) היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, ואלה הם:

...

(ב) מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות תובע, דרך כלל, לסוג של משפטים, לבתי משפט מסויימים או למשפט מסויים;"

8. הנה כי כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי פרשנות לשונית פשוטה של הוראת סעיף 60(ט) לחוק סדר הדין הפלילי (יחד עם ההפניה לסעיף 12 הנ"ל), פוסל, מני וביה, הסמכת תובע משטרתי לטפל בתיק שהוראת סעיף 60 רישא הקצתה לטיפולה של הפרקליטות.

יצוין, כי אף כב' השופט עוזיאל, אשר קבע כאמור בפרשת ראובן כי היועץ המשפטי לממשלה כן רשאי היה להסמיך תובע משטרתי להגיש כתב אישום כאמור, ציין בהחלטתו כי -

"...דומה כי הוספת צמד המילים "שאינו שוטר" בסיפה של סעיף 60(ט) גוררת אחריה פרשנות לשונית המתיישבת עם עמדת ההגנה לפיה כאמור חלוקת התיקים בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית, שנקבעה במסגרת סעיף 60, היא דווקנית ולא תחול רק על תובעים אחרים שמינה היועץ המשפטי לממשלה, שאינם שוטרים (כגון אלה שהוסמכו לטפל בענינים לפי חוק התכנון והבנייה, איכות הסביבה, עובדים זרים וכיו"ב)..." (שם, בעמוד 3, פסקה 6 להחלטה בעניין ראובן; ההדגשות במקור).

9. כב' השופט עוזיאל מצא, עם זאת, כי מדובר ב"דקדוקי ניסוח", ולשיטתו - שנתמכה בפרשנות כל תיקון 62 לחוק, תזכיר החוק, דברי ההסבר להצעת החוק ופרוטוקול דיוני וועדת חוקה, חוק ומשפט - הפרשנות התכליתית של החוק מביאה למסקנה שונה מזו הנובעת מן הפרשנות הלשונית (ראו שם, פסקה 7 להחלטתו, ואילך).

10. השקפתי שונה מזו של חברי, כב' השופט עוזיאל.

אדרבא, התהום הפעורה בין גישותינו השונות היא כזו, שלצורך העניין אני מוכן להניח, כפי העולה מהניתוח של חברי, כי המחוקק אכן התכוון שלא להצר צעדיו או לגרוע מסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, להסמיך תובע משטרתי "להיות תובע, דרך כלל, לסוג של משפטים", כאמור בסעיף 12 (א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי.

אלא, שאני סבור כי יש גבול ליצירה השיפוטית, וכאשר המחוקק מוציא תחת ידו חוק שלשונו חדה וברורה, והוא קובע כי עניין מסוים לא ניתן לביצוע, אין בית המשפט רשאי לקבוע כי הדבר כן ניתן לביצוע.

אם קבע המחוקק, ברחל בתך הקטנה, כי אין להסמיך שוטר - תובע להגיש כתב אישום בעבירה פלונית, בית המשפט אינו יכול או רשאי לקבוע את ההפך הגמור, תוך הסתמכות על משאלת ליבו של המחוקק, כפי העולה לכאורה מכלים פרשניים משניים.

לדעתי, היזקקות לדברי כנסת, תזכיר חוק והצעת חוק, היא יפה וראויה היכן שלשון החוק מציבה חלופות פרשניות בנות קיימא. אולם, כאשר הלשון היא חדה ונוקשה, ואין היא יכולה להתגמש, ולסבול או לייצר שתי חלופות פרשניות אפשריות, אזי מה לי ומי לי מה נכתב בתזכיר החוק, מה אמרו מציעיו בוועדה, וכיוצא באלה עניינים פרשניים שאין מקום להיזקק להם, בנסיבות העניין, לדעתי.

11. יפה לענייננו דווקא קביעתו של כב' השופט ברק (כתוארו אז), אשר הבהיר כי - "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש" [ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד ל"ו (3), 701, 715 (1982)], ובפסיקה מאוחרת קבע כי כל משמעות משפטית ששופט נותן ללשון החקיקה צריכה להיות מעוגנת, מסתמא, בלשון החוק.

כך גם הפרופ' מרדכי קרמניצר והגברת ליאת לבנון, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, במאמרם "בית המשפט כמסייע לדבר חקיקה – על הסיוע לדבר עבירה ועל הפרשנות בפלילים" מחקרי משפט י"ז 403, 408-409 (2002):

"מוסכם על הכל כי בפירוש הדין הפלילי, אל לו לשופט לחרוג מן המשמעות המקובלת של לשון החוק... לפי שיטת הפרשנות הראויה, לדעתנו, בכל הקשור לפירוש הדין הפלילי, במקרה כזה יש לתת עדיפות לכלי הפרשני השקוף יותר לאזרח, כל עוד הוא גם הכלי המקל עמו... אך אם, כמו במקרה של דין הסיוע, לשון החוק החרוטה עלי ספר קובעת הוראה ברורה, שחריגתה מן הדין הרצוי מובנת למשפטן בלבד (ואף שנויה במחלוקת בין המשפטנים), תועדף הפרשנות הדבקה בלשון החוק; תבוכר המשמעות שלא נדרשים מיליונים כדי לכבשה ולהעלותה ממילות החוק כפרשנות "אפשרית" למילותיו, זו שיבין האזרח. בידי האזרח אין מצויים דיוני הוועדות וועדות המשנה, אלא רק ספר החוקים לעיין בו ולהסתמך עליו כאינדיקציה לכוונת המחוקק".

(ההדגשות לעיל ובהמשך ההחלטה אינן במקור; ש.ב.).

ראו גם את מאמרם הנוסף, המשותף של השניים הללו, הפרופ' קרמניצר והגברת לבנון "עד היכן תתרחב עוד עבירת השוחד" עלי משפט א' 369, 379 (2001):

"...מן הראוי לשקול את השפעתה של פרשנות שהיא מנותקת מלשון החוק ובלתי מובנת לאזרח, על אמון הציבור במשפט הפלילי ובבתי המשפט".

12. הסיבות להעדפתה של הפרשנות המילולית, הפשוטה והברורה, הנהירה לכל קורא, על פני הפרשנות התכליתית - הן מן המפורסמות; יחד עם זאת, מצאתי כי את הדברים היטיב לחדד ולהטעים הפרופ' רונן פרי מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, במסגרת מאמרו גבולות היצירה השיפוטית, בעקבות רע"פ 2524/01 סרדיוק נ' התצ"ר, משפט וממשל ט, עמ' 541-578 (2006), כדלקמן:

"כמה טעמים עומדים ביסודה של הנאמנות ללשון בכלל, וללשון לפי מובנה הטבעי והרגיל בפרט. הטעם הראשון הוא טעם פורמאלי הנוגע במשמעותו של המושג 'פרשנות', והפועל 'לפרש' הוא פועל יוצא שיש לו אובייקט מוגדר: הטקסט. הפרשן מנסה לברר מהי המשמעות של הטקסט, להסביר את הכתוב. אם למשמעות שאדם מייחס לטקסט אין אחיזה בטקסט, פעולתו אינה יכולה להתקרא 'פרשנות'. זוהי יצירה של טקסט חדש. התבנית 'פרשנות של טקסט בניגוד ללשון' היא לפיכך אוקסימורון שאין לו זכות קיום בעולם המעשה. ומן הכלל אל הפרט: כאשר בית משפט מייחס לחוק משמעות שאינה מתיישבת עם לשונו, הוא אינו מפרש את החוק, אלא יוצר דין חדש אשר מחליף או מתקן את אותו חוק. כמו כן, ככל שבית המשפט מייחס ללשון משמעות רחוקה יותר ממשמעותה הרגילה והטבעית כן גדל החשש מפני חציית גבול הפרשנות אל ממלכת החקיקה...

שנית, פרשנות בניגוד ללשון החוק אינה מתיישבת עם עקרון הפרדת הרשויות... תפקידם המרכזי של בתי המשפט הוא הכרעה בסכסוכים, ואילו המדיניות צריכה להיקבע על ידי הרשות המחוקקת... בלשונו של השופט חיים כהן: 'השופט מפרש ומבצע את החוק כפי שהוא מוצאו (lex lata), לא כפי שהוא היה רוצה לחוקקו (lex ferenda)'. פרשנות חוק בניגוד ללשון היא בגדר יצירת חוק חדש, ועל כן יש בה משום הסגת גבולו של המחוקק...

שלישית, פרשנות בניגוד ללשון אינה מתיישבת עם עקרון עליונות הפרלמנט... החברים ברשות המחוקקת, להבדיל מן השופטים, נבחרים על ידי הציבור ואחראים כלפיו, ואם הם אינם ממלאים את שליחותם נאמנה, הציבור יכול להחליפם... כמו כן, מכיוון שלשון החוק מיועדת לשדר מסר נורמטיבי לציבור, והיות שיוצר החוק מעוניין מסתמא שהמסר ייקלט אצל נמעניו כדבעי, יש להניח ש'המחוקק מדבר בלשון בני אדם'. לכן, לפחות ברוב המכריע של המקרים, ההכרעה הרובנית מתבטאת במשמעות הטבעית והרגילה של לשון החוק, ועקרון עליונות הפרלמנט מחייב את בתי המשפט לייחס לחוק את אותה משמעות...

רביעית, פרשנות בניגוד ללשון עלולה לערער את הוודאות המשפטית. המילה החקוקה במשמעותה הרגילה מעניקה לחוק את וודאותו: הקורא את מילות החוק מבין אותן בהתאם למשמעותן הרגילה, ופועל על פי הבנה זו...

חמישית, כאשר השופט מפרש את החוק בניגוד ללשונו, הוא יוצר, הלכה למעשה, דין בעל תחולה רטרואקטיבית, לפחות ככל שמדובר בהחלתו על נסיבות המקרה שבו נדרשת הפרשנות. קביעת נורמה בעלת תחולה רטרואקטיבית מנוגדת לעקרון שלטון החוק במובנו המהותי...".

(כאמור, ההדגשות אינן במקור, וראוי לציין כי הפסיקה הנזכרת בסעיף 11 להחלטה זו - אף היא שאובה מן המאמר המצוטט לעיל - ש.ב.).

13. אני סבור, כי הטעמים המצוטטים לעיל, מי פחות מי יותר, יפים בהחלט גם לענייננו.

העובדה כי מדובר לכאורה "אך ורק" בשאלת חלוקת סמכויות, ולכאורה מדובר בענין "פנימי", בין גופי התביעה השונים, אינה מעלה או מורידה כהוא זה, בעיניי. אחת היא לי: את החוק יש לקיים, כפשוטו וכלשונו, וברי שראש וראשונה לעשות כן ולקיימו תהא המדינה עצמה, קל וחומר - היועץ המשפטי לממשלה.

14. עוד מספר נקודות טרם סיום.

ראשית, אני בהחלט מסכים עם חברי, כב' השופט עוזיאל, כי הוראת סעיף 34 כא לחוק העונשין, המדברת בהעדפת פרשנות המקלה עם הנאשם - אינה רלוונטית כלל לענייננו (שם, בסיפא להחלטה בענין ראובן).

ברם, בעוד שחברי הגיעה למסקנה כי כך הם פני הדברים הואיל וקיימת רק פרשנות תכליתית אחת (ועל כן לא עולה כלל שאלת קיומם של "פירושים סבירים אחדים לפי תכליתו" של הדין) , אני מוצא, כאמור, כי לשון החוק מציבה מכשול בלתי עביר, שאינו מאפשר הגעה לפרשנות אותה הציעה חברי, ואין לנו אלא פרשנות אפשרית אחת, מילולית, זו המאפשרת ליועץ המשפטי להסמיך לתיקים מסויימים, וגו', רק מי "שאינו שוטר".

מעבר לכך, ועוד לענין נקודה זו, אני בהחלט מסכים עם חברי, כי הן שורות התביעה והן שורות הפרקליטות - מלאות בתובעים מיומנים, ישרים ומקצועיים, ואינך יכול לומר או להניח, כי טיפול על ידי פרקליט דווקא, או תובע משטרתי, "עדיף" להגנה פלונית, או מקל על נאשם אלמוני.

15. נקודה שניה: הגם שעמדתי נשענת על ההנחה לפיה המחוקק, במסגרת דיוניו בוועדת חוק, חוקה ומשפט, אכן התכוון, לפחות לכאורה, לפרשנות אליה נושאת התביעה עיניה היום, בכל זאת "חטאתי" בהצצה לפרוטוקול דיוניה.

והנה, מעבר לכך שיו"ר הועדה הבהיר כי שאלת זהותו של החותם על כתב האישום, בראי סמכותו - "לא יכולה להיות טעות קטנה" (עמ' 61 לפרו' 266, ישיבת 10.11.10), ועוד קודם לכן אמר כי בהחלט יש בדעתו דווקא להגביל את את שיקול דעת היועץ המשפטי בכגון דא (שם, עמ' 23), הרי שאנשי הסנגוריה מצאו גם להעיר, כי ענין חלוקת הסמכויות אינו ענין טכני, כלל ועיקר. אדרבא, לטענתם, יש בו כדי להשפיע גם על זכויות הנאשמים, אם מבחינת שימוע, ערר וזהות המחליט בו וכיו"ב עניינים (שם, בעמ' 62); אין בדעתי להכריע או להעמיק בדבר, נוכח גישתי הפרשנית - העקרונית, אולם בכל זאת, גם זו היא נקודה למחשבה.

16. ואחרון: המלומד פרופ' פרי, עמד במאמרו הנ"ל, על מקרים מסוימים, בהם בתי המשפט יהיו מוכנים לסטות מן הפרשנות ה"רגילה" של הלשון, במידה כזו המציבה את ה"פרשנות"^[1] סמוך לגבולות הסיבולת שלה, או אף מעבר להם.

פרופ' פרי מונה סיטואציות אפשריות: כאשר קיימות ראיות פוזיטיביות ברורות לכך שהלשון אינה משקפת את כוונת המחוקק, עד כדי הנחה כי המחוקק נהג ברישול או לקה בחוסר תשומת לב; כאשר התוצאה המתקבלת היא אבסורדית; כאשר התוצאה תוביל לפגיעה בלתי חוקתית בזכות יסוד; כאשר לשון החוק מובילה לתוצאה הסותרת את תקנת הציבור (שם, עמ' 562-568).

כל אלה, לא רק שאינם רלוונטיים לענייננו, לדעתי, אלא שבכל מקרה, סבורני כי מקומם ומקורם המסורתי והראוי - הוא לא אצל ספסל המדינה, או המאשימה.

רוצה לומר, כי המקרים דלעיל, בהם שומה על בית המשפט - באופן נדיר וחריג - לפרש חוק הסותר חזיתית את לשונו שלו, צריכים לנבוע משוועתם של אלה הניצבים בהליך המשפטי אל מול המדינה.

ודוק: המדינה יכולה, וצריכה, ביתר קלות, לפנות ולתקן המעוות בחוק, או למצער - לספוג תוצאות שלא צפה המחוקק, מה שאינך יכול לומר או להניח לפתחו של נאשם, או אפילו "סתם" אזרח.

17. הנה כי כן, על פי הדין - לא היה היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך את תובעי לה"ב להגיש כתבי אישום בסעיפי חוק שסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי ייחדם לתובעי הפרקליטות.

18. מה נפקות הקביעה דלעיל? בענין אחר, דומה, שבא לפני בית משפט השלום ברמלה אך לאחרונה, במסגרת ת"פ 14367-06-13 בענין מדינת ישראל נ' אסף שריג [פורסם במאגרי המשפט], קבע כבוד השופט אבו שחאדה, בהתבסס על הוראת ס' 149 לחוק סדר הדין הפלילי ועל רע"פ 10/97 חג'בי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים], שאם התקבלה טענה מקדמית כגון דא – אזי "רשאי בית משפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום".

אף הוראת ס' 60 (ו) לחוק סדר הדין הפלילי מלמדת כי טיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או תובע משטרתי שלא על פי החלוקה שנקבעה ברישא לאותו סעיף – אין בו, כשלעצמו, כדי לפסול הליך פלילי.

מכאן, כאשר כתב האישום אף כולל עבירות נוספות, שלגביהן לא נטענה כל טענה מקדמית, או אחרת, אני סבור כי יש ללכת בדרך בה הלך בית משפט השלום ברמלה בענין שריג לעיל, ועל כן אין לבטל את כתב האישום.

19. נוכח כל האמור לעיל, אני מורה איפוא על מחיקת סעיפי האישום המתייחסים להוראת סעיף 338 (א) (3) מכתב האישום.

1. למען הסר ספק ולשם הנימוס אדגיש: המרכאות הן במקור, מאת מחבר המאמר, הפרופ' פרי. ↑