30 מרץ 2014

לפני:

כב' הרשמת מירי שי-גרינברג

החלטה

1. עניינה של החלטה זו, בקשת התובע להבהרת פסק הדין שניתן ביום 26/12/13 בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("פסק הדין").

2. על פי פסק הדין, חויבה "הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות רכב לשנים 2011 ו- 2012 בסך 12,204 ש"ח". בנוסף, פסק הדין הורה לנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות רכב לפי דרגת ניידות ב' עבור שנת 2013 ואילך, וכן תוספת אחוזית בשיעור 4.7% מחודש דצמבר 2009 ואילך.

3. בבקשה שלפני התובע טוען כי הסכום נשוא פסק הדין שולם לו כחלק מ"המשכורת הכוללת", כך שהסכום חויב במס. לפי פרשנות התובע, רכיב החזר הוצאות רכב אמור להיות מגולם על ידי הנתבעת, ולכן ביקש "להורות לנתבעת לשלמו בגילוס מס הכנסה כמקובל במועצה".

4. הנתבעת בתגובתה טוענת כי פסק הדין ברור ואינו דורש הבהרה; התובע למעשה מבקש להרחיב את הסעד הנתבע על ידו בכתב התביעה, וכי בהיותה רשות ציבורית היא אמונה על ניהול תקין וסדיר של הקופה הציבורית.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. תחילה יובהר כי פסק הדין ברור, ולא מצאתי שנדרשת כל הבהרה שהיא. שנית, דרך המלך בנקיבת סכומים הינה נקיבתם בסכום "ברוטו", ולכן כל אימת שלא נקבע בפסק הדין מפורשות כי הסכום הינו נטו, יש לראות הסכום כברוטו.

6. פרשנות התובע לפיה החזר הוצאות רכב הינו רכיב המגולם על ידי הנתבעת, ולכן יש להורות לנתבעת לשאת בגילום בגין מיסים ותשלומי חובה החלים מכוח דין על התובע, הינה פרשנות המנוגדת לפסיקת בתי הדין לעבודה, במסגרתה הובהר כי בהעדר ציון מפורש לפיו מדובר בסכום "נטו" – הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין הינו סכום "ברוטו", ממנו יש לנכות ניכויי חובה כדין.

7. הנתבעת טוענת, ובצדק, כי בכתב התביעה לא העלה התובע כל טענה כי מדובר בסכום נטו, וגם לא התייחס לכך בסיכומיו. מכאן, שאין לאפשר לתובע לתקן את הסעד הנתבע בדיעבד, לאחר שניתן פסק הדין והנתבעת מילאה אחר הוראות פסק הדין ככתבן וכלשונן.

8. לאור האמור, משפעלה הנתבעת כדין עת הפחיתה מהסכום שנפסק לזכות התובע את ניכויי החובה לרשויות המס – הבקשה נדחית.

9. בנסיבות העניין, רק בדוחק אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, (30 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.