בפני תביעה כספית, בסך של 24,096 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט), שעניינה דמי תיווך. התיק נפתח בהגשתה לביצוע בהוצאה לפועל של תובענה (תיק הוצאה לפועל מס' 1719077121), והנתבע הגיש התנגדות.

הדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדות התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, החומר שבתיק, והדברים שנאמרו שלא לפרוטוקול במהלך הדיון. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

בתכלית הקיצור, אלה העובדות: התובע הוא מתווך, והוא תיווך בעסקת שכירות, במסגרתה שכר הנתבע נכס. דמי התיווך עבור עסקת השכירות שולמו. אלא, שעסקת השכירות כללה גם אופציה לרכישת הנכס, ובסופו של יום אכן רכש הנתבע את הנכס (במחיר 1,550,000 ₪). הנתבע הוסיף ושילם לתובע סך המשלים את דמי התיווך ל-1% ממחיר הרכישה.

וטענות הצדדים, בקליפת אגוז, הן כאלה: התובע טוען, כי ההסכם הראשוני היה גם לשכירות וגם לרכישה (יוער, כי בהסכם התיווך מופיעות החלופות שכירות/רכישה/אחר, ולא נעשו סימון או מחיקה של איזו מהאופציות), וכי על כן על הנתבע לשלם לו את דמי התיווך המוסכמים עבור רכישה (2%), בניכוי דמי התיווך ששולמו עבור השכירות (כפי שהוסכם ביניהם).

הנתבע טוען, מנגד, כי ההסכם הראשוני היה לשכירות בלבד, וכי התוספת ששילם, עד ל-1% ממחיר הרכישה, היתה לפנים משורת הדין. הצדדים גם העלו טענות משפטיות, הנוגעות לנפקות העדר סימון סוג העסקה ע"ג טופס הסכם התיווך.

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו, לרבות עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,400 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 1719077121 לגביית הסכום הפסוק.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים.