המבקש: בעצמו

בשם המשיב: עו"ד הגב' עינת דינרמן

1. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון) בתיק עש"א 11561-10-12, לפיו נדחה ערעור המבקש על החלטה מיום 11/9/12 של רשמת ההוצל"פ בחיפה, כב' הרשמת סיגלית גץ-אופיר (להלן: כב' הרשמת) בתיק הוצאה לפועל (חי') 02-11644-81-5 (להלן: תיק ההוצל"פ).

2. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 17/12/12 הוריתי על מתן תשובה לבקשה, וכן נתבקש המשיב להגיש חישוב של יתרת החוב על פי הנחיות שפורטו באותה החלטה (ראה סע' 3 של ההחלטה).

3. לאחר עיון חוזר בבקשה ולאחר עיון בתשובה שנתקבלה, וכן שמיעת טיעוני הצדדים, יש בדעתי ליתן רשות ערעור לראות את הבקשה שהוגשה כבקשה שניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לפיכך תידון הבקשה כערעור.

4. בין הצדדים התנהלו הליכים מרובים וממושכים. הערעור בתיק זה מעלה מחלוקת שהכרעה בה לא תביא לסיומו של התיק. במהלך הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 27/1/13, נעשה ניסיון להביא את הצדדים לידי סיום כל המחלוקות ביניהם. המשיב היה נכון להציע הצעות פשרה. המערער טען כי הועלו בפניו מטעם הבנק הצעות טובות יותר וגם להן לא הסכים, מאחר שלדעתו זכאי הוא להשבת סכומים לא מבוטלים.

לאור עמדתו של המערער, אין מנוס מליתן פסק דין לגוף המחלוקת.

הנסיבות וההליכים קודמים:

5. המערער היה בעל מניות ומנהל בחברת הידרובטון בע"מ (להלן: החברה). החברה עסקה בשאיבת בטון. בשנת 1977 רכשה החברה שתי משאבות בטון מאנגליה. לצורך כך קיבלה הלוואה בסך 56,695 ליש"ט מבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: הבנק). המערער ורעייתו לשעבר ערבו לחובות החברה בערבות מתמדת וללא הגבלה של סכום.

5.1 בסוף שנות ה-70' משנקלעה החברה לקשיים כספיים ולא עלה בידה להשלים את פירעון ההלוואה, הגיש הבנק תביעה בת"א 738/81 בבית משפט המחוזי בחיפה נגד החברה ונגד הערבים (המערער ואשתו לשעבר) לסילוק יתרת ההלוואה. המערער והחברה לא הגישו בקשת רשות ערעור.

בפסק דין שניתן על ידי כב' הרשם חרסונסקי (כתוארו דאז – ש' ו') ביום 24/6/1981 נגד החברה והמערער חויבו הם ביחד ולחוד לשלם סכום של 350,554 ש"י (350 ₪) בצירוף ריבית בשיעור 140% לשנה מיום 1/4/1981 ועוד סכום של 226,861 ₪ (227 ₪) צמוד לשער הליש"ט ונושא ריבית של 140% לשנה. סך הכול סכום קרן של 577,416.05 ש"י (577 ₪).

עוד חויבו השניים לשלם לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

יחד עם מתן פסק הדין אושרה גם בקשה לעיקול.

5.2 בשלב מאוחר יותר (ת"א 738/81 ביום 11/1/1985, כב' השופט ש' דורי, ס' נשיא) ניתן פסק דין נגד הערבה, הגב' יונה הלפרין (להלן: הגב' הלפרין), לאחר שנתקבלה בקשתה למתן רשות להתגונן (ה"פ 1416/81).

שם נקבע כי יתרת החוב ליום 1/4/1981: בחשבון השקלי סכום של 350,554.41 ש"י ובחשבון המט"ח - 11,339 ליש"ט, כאשר אלה אינם כוללים ריבית. עוד נקבע שהערבות של גב' הלפרין היא ביחד ולחוד עם ערבות שנתן מר הלפרין; והגב' הלפרין חוייבה ביחד ולחוד עם הנתבעים הנוספים באותם סכומים בהם חויבו שני הנתבעים הנוספים (מר הלפרין והחברה).

בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט דורי נכתב בין היתר:

"על סמך כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת – יונה הלפרין – בסכום שבו חויבו שני הנתבעים האחרים ע"י פסק דינו של כב' הרשם ביום 24.4.81 כפי שצוין לעיל, חיובה של הנתבעת הוא כמובן ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים – עם כל המשתמע מכך" (ההדגשה אינה במקור – ש' ו').

5.3 על בסיס פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם חרסונסקי ננקטו הליכי הוצל"פ על ידי הבנק, עוקל ונמכר רכוש בבעלות המערער, ולטענת האחרון, עקב אותם הליכים ירד מנכסיו, ומאז לא הצליח לשקם עצמו.

במשך תקופה של 12 שנים (משנת 1993 – 2005) לא נקט הבנק בהליכי גבייה נגד המערער.

המערער טען עוד, שמאחר שבתקופה של 12 השנים לא ננקטו הליכים נגדו, סבר כי החוב סולק וחידוש ההליכים הוא ניסיון להוציא אותו מבית מגוריו ולהותיר אותו ללא קורת גג.

5.4 במסגרת הליכי הוצל"פ בתיק ההוצל"פ, ביום 10/9/06 העלה המערער טענת "פרעתי". משנדחתה הטענה (כב' הרשם מר ניר זיתוני, כתוארו אז, בתיק הוצל"פ (חיפה) החלטה מיום 14/3/07), הגיש המערער ערעור שנדון בפני כב' השופט יצחק כהן בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4346/07).

בפני כב' השופט כהן טען המערער כי חובו עמד עובר לאותו מועד על סכום של כ-11 מיליון ₪ ואילו הבנק טען כי חוב המערער לפי הרשום בתיק ההוצל"פ מגיע לכדי סכום של כ-3 מיליון ₪.

בפסק דין שניתן ביום 7/11/07 בע"א 4346/07 קיבל כב' השופט כהן את טענת המערער "כי מאז נפתחו הליכי הוצאה לפועל, מומש רכוש ששוויו עולה עשרת מונים על שוויין של שתי משאבות הבטון, שבשעתו החברה רכשה בחו"ל" (סע' 4 פסקה אחרונה בעמ' 6 של פסק הדין).

על אף שלגוף המחלוקת נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ, בהיות תפקידו להוציא לפועל פסקי דין שניתנו, נעתר ראש ההוצל"פ (כב' הרשמת דנה עופר) לבקשת המערער לשנות את כלל החישוב של החוב באופן שזה ייעשה על-פי טבלה 119, שהיא טבלת הריבית המרכזית של הבנק בה רשומים שיעורי הריבית, כפי שהשתנו מעת לעת, הטבלה שלפיה ייעשה חישוב הריבית הנהוגה בבנק.

בהסתמך על בקשתו זו שנתקבלה, טען המערער כי היה מקום לקבוע כי החוב כולו נפרע זה מכבר, ואף מגיעה לו יתרת זכות מהבנק ולטענתו מיליוני שקלים חדשים.

אעיר כבר בשלב זו, כי טענתו זו של המערער היא טענה עקבית וחוזרת, וככול שמבוקשו לא אושר – ממשיך הוא בהליכים.

כבוד השופט כהן אישר את החלטת ראש ההוצל"פ, הבהיר כי פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם חרסונסקי, ניתן כדין, וכמו כן עודכן חישוב החוב, כך שעל כול החוב תוחל טבלת הריבית שחלה בבנק החל מ-19/8/85 (טבלה 489 עד ליום 16/1/89, וטבלה 119 מיום 16/1/89), וממועד מתן פסק הדין ועד ליום 19/8/85 ישא החוב ריבית שנקבעה בפסק הדין (140%).

עוד נקבע כי קרן החוב על-פי פסק הדין של כבוד השופט חרסונסקי, נכון ליום 1/4/1981 תעמוד על 577.42 ₪.

5.5 טענות נוספות של המערער לגבי יתרת החוב ובנוגע להליכי גבייה שננקט נגדו הבנק בעבר הרחוק לפני שנים רבות (לפני 1993) נדחו בפסקי דין שניתנו על ידי כב' השופטת נתנאל-שרון. בקשת רשות שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה אף הוא (החלטה מיום 6/5/09 – רע"א 813/09).

טענות נוספות של המערער בנוגע לאופן ביצוע חישוב החוב נדונו על ידי כב' השופטת פריאל ברע"צ 776-06-09 וברע"צ 23269-08-09, אשר הורתה על ביצוע התחשבנות חוזרת של יתרת החוב, במיוחד לאור ההפסקה הממושכת בנקיטת הליכי גבייה מטעם הבנק, לרבות האפשרות להיעזר בחוות דעת המומחים, כאשר הנתונים הנדרשים ימסרו על ידם למומחה (החלטה מיום 5/1/2010).

כן ראה החלטת כבוד השופטת ברסלב מיום 21/3/2011, בתיק רע"צ 24238-06-11 בנוגע לטענות נוספות הנוגעות לאופן חישוב יתרת חוב ההלוואה.

5.6 בהליך נוסף בפני כבוד השופט אבישי רובס (רע"צ 33062-11-11) חזר המערער וטען נגד סכום יתרת החוב, במובן זה שלטענת המערער לא הופחת בכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק סכום של 220,000 ₪ ששולם על ידי המערער החל מ- 7/4/1981 ועד ליום 21/4/1981.

לטענת המערער ניתן פסק הדין על ידי כבוד הרשם חרסונסקי ביום 24/4/81, זאת הוא למד מפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט דורי (כפי שצוטט בסעיף 5.2 לעיל – ש' ו') ולכן, לא יכול היה הבנק להפחית מסכום החוב הנתבע סך של 220,000 ₪, ששולמו במהלך חודש אפריל באותה שנה.

קיזוז החוב מתחייב, ואילו נעשה, היה הוא ביתרת זכות והבנק במעמד חייב כלפיו.

המסמך המוצג על ידי הבנק, המבקש להצביע על נתונים שונים, הוא מסמך מזויף לטענתו.

לעומת זאת, לטענת הבנק, הגם שלא מצא עותק מכתב התביעה בת"א 738/81 ואין הוא יודע מועד הגשת התביעה הרי לא יתכן כי פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם חרסונסקי ניתן ב- 24/4/81 מאחר שיש להניח שהעיקול יאושר עם מתן פסק הדין והסכום המופיע בתיקון פסק הדין בהתייחס ללירות שטרלינג, אינו משנה את סכום החוב בשקלים

לאור המחלוקת האמורה הגיעו הצדדים להסכמה, כי התיק יוחזר לכב' הרשמת כדי לבדוק אם מסכום החוב יש להפחית סך של 220,000 ₪ (פסק דין מיום 22/1/2012 בתיק רע"צ 33062-11-11, שנתן תוקף להסכמות בעלי הדין).

5.7 בהחלטה שניתנה על ידי כב' הרשמת (סיגלית גץ-אופיר) נקבע כי סכום של 206,860 ש"י קוזז מיתרת החוב במהלך חודש אפריל 1981, עוד קודם להגשת התביעה. עוד נקבע כי התאריכים המופיעים בפסק הדין שניתן בין גב' הלפרין לבנק אין בו כדי לבסס הטענה כי פסק הדין שניתן על ידי השופט חרסונסקי, כרשם ניתן ב- 24/4/81 ולכן לא הופחת הסכום של 206 ₪, מסכום התביעה המקורי. כב' הרשמת קבעה כי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט חרסונסקי ניתן ביום 24/6/81 ולא כפי שנכתב בפסק הדין של כב' השופט דורי (24/4/81) והחזרה על אותו תאריך באותו פסק דין אין בה לכשעצמה כדי לשנות המסקנה האמורה. שם דובר בטעות דפוס.

כב' הרשמת הוסיפה ודחתה טענת מערער כי עותק מכתב תביעה לרבות דפי החשבון שצורפו בנוגע לקיזוז הסכום הנ"ל, אינם אותנטיים. ועוד, נדחתה חוות דעת המומחה מטעמו של המערער, מאחר שזו, בין היתר, התבססה על נתונים שגויים.

עוד הבהירה כב' הרשמת כי המערער מנוע מלטעון נגד היתרה הפותחת בנוגע ליתרת החוב, בחשבון החוזר דביטורי, מאחר שהודה במהלך הדיונים בבית המשפט, כי אין הוא חולק על העובדה שלאחר 1/4/1981 יתרת החוב באותו חשבון עמדה על 350,000 ש"י.

מאחר שדפי החשבון שהוצגו במהלך הדיון לגבי יתרת החוב נכון למועד הגשת התביעה, היו חלק מכתב התביעה, ומאחר שהוכח כי התביעה הוגשה ב- 18/5/81, ובהעדר ראיות סותרות, יש לקבל עמדת הבנק.

5.8 בפסק דין נשוא הערעור (כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון, בתיק עש"א 11561-10-12) חזר בית משפט השלום ודחה את הערעור, לאחר שהוסיף ובחן את טענת הזיוף שהועלתה על ידי המערער, וחזר ואישר התוצאה לפי הסכום של 206 ₪ קוזז מסכום יתרת החוב עוד באפריל 1981, קדם להגשת התביעה המקורית.

טענות בעלי הדין בערעור:

6. המערער חזר ואישר כי הערעור מתמקד בשאלה אם בעת שהוגשה התביעה בשנת 1981, קוזז סכום של 206 ₪, או שמא נמנע הבנק לעשות כן, על אף מימוש המשכון שהיה רשום על אחת המשאבות שנרכשו.

המערער טען כי למרות שאין בידיו מסמכים או דפי חשבון שיש בהם להעיד על גובה יתרת החוב קודם לאפריל 1981, הרי שיש ללמוד – ולו בעקיפין – כי היתרה הייתה נמוכה מזו הנטענת על ידי הבנק. המערער חזר וטען כי ניתן להסתמך על פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט דורי, אשר קבע שפסק הדין של השופט חרסונסקי, כרשם, ניתן ב-24/4/81, וממילא באותו מועד טרם נלקח בחשבון הסכום של 206,000 ש"י, וכן הפנה כי עובר לתאריך המכירה הפומבית של הכלים שנרכשו ברבעון האחרון של 17/12/1980 עמד החוב על 100 ₪ וגם אם מוסיפים הפרשי הצמדה וריבית ושכ"ט עו"ד, הרי שבתאריך המכירה הפומבית היה הסכום הכולל צריך לעמדו על 295 ₪, ולזה אם מוסיפים סכום של 220 ₪, הרי לכל היותר מגיע החוב ל-495 ₪, ומזה היה צריך להפחית הסכום של 216 ₪. לכן, לעמדת המערער, למרות שלא יכול היה עוד לטעון כנגד הסכום שנקבע על ידי כב' השופט כהן כך שהחוב של 577 ₪ היה נכון ל-1/4/1981, הרי שמסכום זה היה על הבנק להפחית את סכום מימוש משכון בסך של 206 ₪ (ראה עמ' 5-3 לפרו').

עוד טען המערער כי המסמכים המעידים לכאורה כי הגשת התביעה על ידי הבנק היא ממאי 1981, לרבות גובה הסכום שצוין, הם מסמכים מזויפים.

7. הבנק חזר וטען, כי סכום החוב המשוערך נבדק על ידו בכמה אופנים ומדובר ביתרת חוב משמעותית ביותר. בנוסף, בהודעה לתיק בית המשפט ביום הדיון, הובהר עוד שהחישוב של יתרת החוב, לפי הצעה ב' בהחלטה שניתנה ביום 17/12/12 מביא אף הוא לתוצאה של יתרת חוב העומדת על 12,333,856 ₪ נכון לינואר 2013.

הבנק חזר והפנה לדפי החשבון שצורפו לכתב התביעה שהוגש במאי -1981, ועמד על גרסתו כי מסכום החוב קוזזו הסכומים שנגבו עד לאותו מועד במהלך הליכי גבייה, לרבות הסכום של 206 ₪.

דיון ומסקנות:

8. כנטען על ידי המערער, השאלה הממוקדת עליה הוגש הערעור היא, אם מסכום התביעה שהועמד על סך 577 ₪ נכון ליום 1/4/1981יש לקזז סכום של 206 ₪ - סכום ששולם החל מ- 7/4/1981 ועד ליום 21/4/1981.

במחלוקת זו, דין הערעור להידחות.

9. על-פי הראיות שהוצגו מטעם הבנק הוגשה התביעה בת"א 738/81 נגד המערער, החברה וגב' הלפרין ביום 18/5/1981. בעת הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לעיקול זמני.

כתב התביעה כלל כנספחים דפי חשבון בהתייחס לחשבון חוזר דביטורי על סכום של 350,554.41 ש"י, שהיא יתרה לאחר קיזוז סכומי זכות בסכום מצטבר של 206 ₪, וזאת לאור דפי החשבון שצורפו מטעם הבנק כחלק בלתי נפרד מהתביעה.

פסק הדין של כב' השופט חרסונסקי, כרשם, ניתן ביום 24/6/1981, נגד המערער והחברה בהעדר הגנה.

10. ביתר פירוט אחזור ואציין את הנתונים הבאים:

- הבנק המציא עותק מכתב התביעה הנושא חותמת נתקבל 18/5/81 יחד עם בקשה למתן צו עיקול, הנושאת תאריך זהה. מדפי חשבון שצירף הבנק בחשבון החוזר הדביטורי מס' 502100/54 הנושא חותמת: "8 במאי 1981" עולה כי סכום של 200,000 ש"י (תאריך-2/4/81) + 5,180 ש"י (תאריך-7/4/81) + 1,680 ש"י (תאריך-21/4/81) - (סה"כ 206,860 ש"י) מופיעים כ"סכומי זכות" בחשבון והם הופחתו בחשבון הרגיל מסכום החוב, כך שיתרת החובה נכון ליום 21/4/81 עמדה על 350,554 ש"י הוא לאחר קיזוז סכומי הזכות.

קיזוז הסכומים האמורים מביא לתוצאה של 445,934.67 ש"י.

פסק הדין המתוקן נושא תאריך 24/6/81 (מש/3)

- הבנק הבהיר כי טרם הגשת התביעה, ב- 29/7/80 פתח הבנק במסגרת תיק הוצל"פ 12766/80 בהליכים למימוש השיעבוד שהיה קיים לטובתו על משאבות הבטון שנרכשו. המימוש הראשון נעשה לגבי משאבת בטון מסוג "טומפסון" המורכבת על משאית 665-694. המכירה לא צלחה. בסופו של דבר נרכשה המשאבה בסכום של 100,000 ש"י נטו, אך התברר כי על המשאית רובצים חובות נוספים אשר להם דין קדימה, ולכן לא נותר כול סכום שהיה בו להקטין את יתרת החוב.

- בנוגע למשאבה מס' 2 ננקטו הליכי הוצל"פ ב-16/10/80 וכן למשאית 94-778 עליה מורכבת הייתה המשאבה. אלה נמכרו בהליכי מימוש בסך של 225,000 ש"י. לטענת הבנק סכום של 200,000 ש"י הופקד בחשבון החברה אצל הבנק והיתרה בתיק ההוצל"פ לכיסוי הוצאות המימוש, ונותרה יתרה של 16,054 כך שחשבון החברה זוכה בסכום מצטבר של 216,054 ש"י.

לגבי המשאבה השלישית זו הייתה משועבדת לבנק אחר, והיתרה בסך של 21,673.33 ש"י קוזזה מיתרת החוב וסכום החוב הוקטן.

יש במסמכים אלה לחזור ולאשר באופן שניתן לקבוע - במידה הנדרשת בהליך אזרחי - כי הבנק הוכיח שיתרת החוב הנתבעת היא לאחר קיזוז הסכום של 206,000 ש"י.

לפיכך, יש לחזור ולאשר את החלטת בית משפט קמא כי אין מקום להפחית את סכום יתרת החוב כפי שנקבע על ידי כב' השופט כהן בפסק הדין, בסכום הנ"ל.

11. המערער חזר והפנה לפסק הדין של כב' השופט דורי, שם נכתב כי פסק הדין שניתן כנגד מר הלפרין והחברה ניתן ביום 24/4/81.

על פי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט בערכאות השונות עולה, כי התאריך 24/4/1981 שהוזכר בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט דורי בתיק הנ"ל (ת"א 738/81) כנגד גב' הלפרין, כמועד בו ניתן פסק הדין על ידי כב' הרשם חרסונסקי, שגוי, הגם שאותו תאריך נזכר שם יותר מפעם אחת.

התוצאה מן האמור שדין הערעור להידחות, וכך אני מורה.

12. יחד עם זאת ולאור ההליכים המתמשכים בתיק, מצאתי לנכון להעיר את ההערות הבאות:

כבר בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט י' כהן בע"א 4346/07, מצא לנכון בית המשפט להעיר מספר הערות, שאחזור עליהן לענייננו והן:

- בין מועד מתן פסק הדין ועד למועד בו ניתן פסק הדין על ידי כב' השופט כהן (5/11/07) חלפו 26 שנים;

- יש טעם בטענת המערער כי במהלך הליכי ההוצאה לפועל מומש רכוש ששוויו עולה 10 מונים על שוויין של שתי משאבות הבטון שבשעתו החברה רכשה מחו"ל;

- עובר למועד 1981 הייתה תקופה אינפלציה במשק הישראלי שהרקיעה שחקים, ומן הטעם האמור ניתן להבין חיוב בשיעור ריבית של 140%, ואולם פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם חרסונסקי לא צפה אפשרות שזה לא יבוצע לאורך שנים;

- אם שיעור הריבית החוקית ושיעור הריבית הנוהגת בבנק המשיב נמוך בהרבה משיעור הריבית שנקבע בפסק הדין, הרי שיש להורות על עדכון החישוב, ובמקום ריבית רגילה של 140% להורות על ריבית בנקאית (ההדגשה אינה במקור – ש' ו').

בהתבסס על ההערות שהובאו לעיל, עדכן כב' השופט כהן את יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל בדרך של החלת טבלת ריבית הנהוגה בבנק המשיב, וכפי שפורט לעיל על פי שתי טבלאות ריבית. ואולם, וזאת יש להדגיש, העדכון שנעשה היה מותנה, בכך שחישוב על-פי טבלת ריבית נמוך בהרבה משיעור הריבית שנקבע בפסק הדין.

בנסיבות אלה, ובהסתמך על פסק הדין של כב' השופט כהן, היה מקום לחזור ולבדוק - בכול הליך שהיה - אם אכן ריבית של 140% מביאה לתוצאה גרועה מחישוב על-פי טבלות ריבית בנקאית.

חישוב כזה נעשה על ידי, כפי שיפורט בהמשך, והתוצאה היא, שלא רק שאין למערער יתרת חוב, אלא שעומדת לזכותו יתרת זכות בשיעור לא מבוטל.

13. בעריכת חישוב מקביל לפי ריבית של 140% כריבית מחייבת במקום הריבית הבנקאית על פי הטבלאות (119 ו-489) - [אופציה אחרת היא חישוב לפי תיק הוצל"פ] - והכול כאשר במשך 12 שנה לא ננקטו הליכי הוצאה לפועל, מובילים לתוצאה שיש לא רק לאפס את חובו של המערער נכון ל-1993, לאחר הפחתת הסכומים בסך של 56,000 ₪ וסכום נוסף של 65,000 ₪, אלא שעומדת לו יתרת זכות.

לשון אחר, ההנחה של כב' השופט כהן כי החלה של טבלת הריביות הבנקאיות יהיה בה חישוב לטובת המערער - וזאת הייתה הנחתו בבסיס קביעתו כי יש לעדכן את חשבון החוב על פי ההנחיות האמורות - התבררה כלא נכונה. מאחר שעדכון החישוב נעשה כדי להקל עם המערער, הרי שמשנמצא כי חישוב כזה בא להרע מצבו, אין כול סיבה מדוע לא ימומש פסק הדין על-פי ההוראות המקוריות, ויש מקום לעדכון נוסף על דרך חזרה להוראות בפסק הדין המקורי.

14. בנסיבות אלה, ולמרות שיש לחזור ולהדגיש כי בהגשת התביעה ננקב סכום לאחר ההפחתה של 206 ₪ - ומן הטעם האמור הערעור שבפניי דינו להידחות - הרי שחישוב לפי ריבית של 140% ריבית רגילה - כפי שנקבע בפסק הדין המקורי שניתן ותוך קיזוז הסכומים שיש להפחיתם במועד ששולמו או שאמור היה חשבונו של המערער להזדכות, מובילים לתוצאה כי עומדת למערער יתרת זכות בבנק. בהסתמך על פסק הדין של כב' השופט כהן, ולאור פסק הדין המקורי שניתן על ידי כב' השופט חרסונסקי כרשם, יש לחזור ולעדכן את ביצוע החישוב, לפי ריבית רגילה של 140% לכל התקופה.

15. להלן יובהרו הדברים בחישוב הבא:

יתרת החוב עמדה על 577.42 ₪, קרן ועוד 22.3 ₪ הוצאות - סה"כ 599.72 ₪.

על פי פסק הדין של השופט כהן (סע' 13(א)) 140% ריבית מיום מתן פסק הדין 24/6/1981 ועד ל-19/8/85. אנו נמשיך בשיערוך על בסיס אותם נתונים:

שיערוך סכום הקרן ייעשה תחילה עד למועד בו שולם הסכום הראשון שיש לקזזו, וכך בהמשך בהתאמה.

(א) סכום של 599.72 (במעוגל 600 ₪) מיום 24/6/81 ועד ל-18/1/83 (19 חודשים) מביא לריבית של 1,330 ₪ ועוד סכום הקרן (600) מביא לסכום של 1,930 ₪.

מסכום זה (1,930 ₪) יש לקזז סכום של 21.67 ₪ נותרה יתרה ל-18/1/83 של 1,908.33 ₪.

(ב) סכום של 1,908.33 ₪ בתוספת ריבית של 140% מיום 18/1/83 ועד ליום 9/2/84 (13 חודשים) מביאה לתוספת ריבית של 2,894 ₪ (במעוגל) על הקרן (1,908.33) והתוצאה היא סכום של 4,802.6 ₪.

מסכום זה (4,802.6 ₪) יש לקזז סכום של 100 ₪. נותרה יתרה ליום 9/2/84 של 4,702.6 ₪.

(ג) סכום של 4,702.60 בתוספת ריבית של 140% מיום 9/2/84 ועד ל- 29/3/93 (109 חודשים) מביאה לתוספת ריבית של 59,801.4 ₪ (במעוגל). נוסיף לכך את הקרן (4,702.6 ₪) והתוצאה היא סכום של 64,504 ₪ (במעוגל).

מסכום זה (64,504 ₪) יש לקזז סכום של 56,000 ₪. נותרה יתרה ליום 29/3/93 של 8,504 ₪. ואולם באותו תאריך שולם סכום נוסף של 65,000 ₪. ולכן ליום 29/3/93, נותרה למערער יתרת זכות של 56,496 ₪.

אמנם בחישוב האמור לא נלקחו בחשבון הוצאות נוספות שהיו לבנק, ככול שהיו, במסגרת הליכי הוצל"פ עד ליום 29/3/93, ואולם לאור התוצאה האמורה, והתמשכות ההליכים, אין מקום להפחיתם. מנגד זכאי המערער להשבת סכום הקרן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד וזאת למשך 240 חודשים (עד היום) - אין מקום לדעתי לחייב הבנק בשיעורי ריבית אחרים בין היתר מאחר שפעל על-פי פסקי דין שניתנו - התוצאה היא יתרת זכות למערער של 260,115 ₪ נכון להיום.

16. ההערות שמופיעות בסע' 12 ועד סעיף זה הן הערות אגב, מאחר שהנושא לא הובא בפניי במסגרת הערעור ולא ניתנה הזדמנות לצדדים להתייחס לנושא.

יתר על כן, על דעת המערער ובהסכמת הבנק, ישנם נושאים נוספים התלויים ועומדים בפני בית המשפט, שטרם לובנו סופית.

לפיכך, יש להתייחס לאמור בסעיפים הנ"ל (15-12) כהצעה להסדר שיש בו לסיים את כל המחלוקות בנושא סכום ההלוואה שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ נשוא הערעור.

התוצאה:

17. אשר על כן, אני דוחה את הערעור וקובעת כי סכום יתרת החוב בסך 577 ₪, נכון ליום מתן פסה"ד (24/6/81) בת"א 738/81, הוא לאחר הפחתת סכום של 206 ₪.

למרות התוצאה אליה הגעתי בנוגע לערעור שבפניי, אין בדעתי לחייב את המערער בהוצאות ההליך, וזאת לאור ההערות שנכתבו בסעיפים 15-12 בפסק הדין.

הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למפקיד, באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.