ביום 18.11.15 ניתן גזר דין כנגד הנאשמת, וזאת לאחר שהנאשמת הורשעה, ביום 24.6.15 בהתאם להודאתה בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

במסגרת גזר הדין נגזר על הנאשמת קנס כספי בסך 5,000 ₪ אשר ישולם ב – 5 תשלומים וכן התחייבות בסך של 10,000 ₪ לפיה תמנע הנאשמת מלעבור את העבירה במשך 12 חודשים.

בדיון שהתקיים ביום 18.11.15, נוכח האפשרות כי תינתן החלטה בדבר הסמכת המשיבה לבצע את צו ההריסה בעצמה, עתר ב"כ הנאשמת כי תינתן לו ההזדמנות לשכנע את בית המשפט כי אין לבית המשפט הסמכות להסמיך את הועדה לבצע את צו ההריסה שעה שבמועד גזר הדין המקורי במסגרתו בא לעולם צו בית המשפט אשר הנאשמת הורשעה באי קיומו, לא נתבקש בית המשפט להסמיך את המאשימה לעשות כן.

טענות הנאשמת

1. לשון סעיף 205 (1) לחוק התכנון והבניה קובעת כי לבית המשפט סמכות להורות על הריסה של מבנה אשר נבנה ללא היתר או בסטיה מהיתר, מוגבלת לעת גזר הדין בלבד ומצב בו הרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה.
2. באופן זה, טוענת הנאשמת, כאשר מרשיע בית המשפט בכתב אישום שענייננו אי קיום צו בית המשפט, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, הרי שלא קמה לו סמכות להוציא צו הריסה חדש וגם אין בסמכותו של בית המשפט לשנות את צו בית המשפט המקורי על דרך של הסמכת המאשימה, מקום שהדבר לא התבקש במקור.
3. נכון אמנם כי בעבירות שעניינן שימוש חורג, הרי שלצד אישום בעבירה של אי קיום צו בית משפט, יכולה המאשימה להאשים גם בעבירת המקור לפי סעיף 204. באופן זה ובמקרים בהם ירשיע בית המשפט גם בעבירה לפי סעיף זה, ככל הנראה תקום לבית המשפט הסמכות להורות כן.
4. ואולם, שעה שהמאשימה לא עשתה כן, בית המשפט לא קנה סמכות להורות על הסמכת המאשימה לבצע את הצו.
5. לטענת הנאשמת, דברים אלה עוגנו על ידי בית המשפט העליון ברע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד, ניתן ביום 1.3.12.

נכון אמנם כי בהחלטה מאוחרת של בית המשפט העליון, שניתנה במסגרת רע"פ 2111/15 רוברט סלומונוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.15, חל כרסום בהלכה הפסוקה, ואולם, לטענת הנאשמת, אין בעניין סלומונוב כדי לשנות ממהלכה הפסוקה ו/או לכרסם בה וזאת מכמה טעמים;

1. הרקע לקביעת ההלכה בפרשת ג'האד עניינה בכך ששסוגיית הסמכת הועדה בדיעבד הוציאה תחת ידם של בתי משפט השלום והמחוזי פסיקות סותרות המצריכות להעמיד הלכה על מכונה.
2. בית המשפט העליון, במסגרת פרשה זו, תוך שהוא מודע לכך שקיימת עמדה לפיה אי הענקת האפשרות להעביר את הנטל לביצוע הצו לאחר מתן גזר הדין, יוצרת מצב אבסורדי שבו אדם המסרב לפעול בהתאם לצו בית המשפט "מתוגמל" על התנהלותו הפסולה, קובע כי חוק התכנון והבניה אינו מכיל הסדר להעברת נטל ביצוע צו ההריסה לאחר מועד גזר הדין. ובהמשך נקבע כי אם המדינה מבקשת לשנות מצב זה עליה לפנות למחוקק.
3. עוד מוסיפה הנאשמת וטוענת בעניין זה כי בעניין סלומונוב באמרת אגב ומבלי שנערך דיון של ממש בסוגיה הוסמכה הוועדה בדיעבד.
4. כמו כן, השופטת רבקה גלט, נדרשה אף היא לעניין, אך לאחרונה ובמסגרת תו"ב 5919-12-13 עירית רמלה נ' אל שמאלי, ניתן ביום 17.11.15 במסגרתו נדחתה בקשת המאשימה לבצע את צו ההריסה שהנאשם הורשע באי קיומו.

טענות המאשימה

1. לטענת המאשימה לבית המשפט סמכות טבועה להטיל את ביצוע הצו על הועדה המקומית. לטענתה, בסופו של דבר אין המדובר בשינוי או תיקון של גזר הדין אלא בשינוי רכיב אחד שהינו טכני, על מי יוטל ביצוע צו ההריסה שניתן על ידי בית המשפט.
2. עוד לטענת המאשימה, הניסיון מלמד שחלק גדול מהנאשמים אינו מקיים את צווי ההריסה שניתנים כנגד מבנים בלתי חוקיים ומתן הסמכות בידי הועדה לבצעם נועדה להבטיח מילוי החלטת בית המשפט וביצוע הצווים.
3. יתרה מכך, הימנעות מהטלת ביצוע הצו על הוועדה משמעה שחוטא יצא נשכר שכן המבנים הבלתי חוקיים ימשיכו לעמוד על תילם ואותו חוטא – מי שביצע את הבניה ימשיך ליהנות מפרי חטאו.

דיון והכרעה

1. סעיף 205 (1) לחוק התכנון והבנייה קובע:

205. הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין –

(1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע;

(2) לצוות שאף אותו חלק מהבנין שלא נבנה כאמור בפסקה (1), ייהרס, יפורק או יסולק, אם יש בביצוע צו לפי פסקה (1) בלבד כדי לסכן את הנפש או את בטיחות הציבור;

(3) לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט, בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השימוש להיתר או לתכנית;

(4) אם היתה העבירה לפי סעיף 204(ב) – לצוות על הנשפט להפסיק את העבודה או השימוש במקרקעין שבסטיה מהיתר או מתכנית, או לצוות על הנשפט או על הועדה המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע.

1. בענייננו ביום 2.11.11 הורשעה הנאשמת במסגרת תו"ב 50818-12-10 מדינת ישראל נ' עמותת קהילה יעקב ראשון לציון בעבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) (2), סעיף 204 וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה וכן בעבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) (2), סעיף 204 וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה.
2. עם מתן גזר הדין בעניינה, נקבע כי על הנאשמת להרוס את המבנה: "ניתן בזאת צו הריסה על המבנה נשוא האישום, שייכנס לתוקף ביום 2.11.12, אלא אם עד אז יתקבל היתר כדין. כמו כן, ניתן בזה צו לרישום הצו בלשכת רישום המקרקעין".
3. נציגי המאשימה לא עתרו לבית המשפט כי היה והנאשמת לא תבצע את הוראות צו ההריסה בתוך התקופה האמורה, תוכל הוועדה לבצע את צו ההריסה בעצמה.
4. ביום 3.12.12 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשמת, בתיק המתנהל לפניי, במסגרתו עתרה להרשעת הנאשמת בעבירה של אי קיום צו בימ"ש שניתן לפי סעיף 205 לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965. במסגרת גזר הדין כאמור, עתרה המאשימה כי בית המשפט יסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה.
5. ברע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד, ניתן ביום 1.3.12 (להלן: "עניין ג'האד") נקבע:

"סעיף 205 לחוק קובע במפורש, שכנקודת מוצא – ביצועו של צו ההריסה יוטל על הועדה המקומית, רק מקום בו המדינה ביקשה בפועל, בשעת מתן גזר הדין, כי ביצוע הצו יושת על הועדה המקומית. קשה, בעיני, להלום את תפיסתה של המדינה, לפיה ניתן, בצורה פרשנית מסוימת, להבין את המילים "בשעת גזר הדין", כאילו משמעותם: "בשעת גזר הדין, או בכל שעה מאוחרת יותר". פרשנות שכזו חותרת תחת מובנו הרגיל של המונח: "בשעת גזר הדין". היא כרוכה למעשה בהתעלמות מצירוף זה, או בקריאת הסעיף כאילו יחידת הזמן הנ"ל לא נזכרת בו, שהרי לפי פרשנות המדינה – פרטי הביצוע ביחס לצו ההריסה יכולים להינתן בפועל בכל נקודת זמן. ודוק: מודע אני לכך שבית משפט זה קבע, לעניין הסמכות לקיים דיון נוסף, שניתן לפרש את המונח "ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה" שבסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – כך: "ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, או יותר"(ראו: בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598 (1996) (להלן: עניין נחמני)). אינני סבור עם זאת שקביעה זו משליכה על ענייננו, וזאת בעיקר נוכח השוני המשמעותי שבין חוק יסוד: השפיטה – מעמדו כחוק יסוד, הפרשנות החוקתית שיש ליתן לו ככזה, ותכלית הסעיף שעמד לפרשנות שם – אל מול הוראת סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, שבו עסקינן (ולא למותר להזכיר שבעניין נחמני היתה גם דעת מיעוט נכבדה של השופטים: ג' בך, ת' אור ו-א' מצא).

(ב) זאת ועוד – אחרת: כאשר תוקנו רכיבים מסוימים בנוסחו של סעיף 205 לחוק בשנת 1978, המחוקק הדגיש בהצעת החוק כי: "מוצע להוסיף הוראות המאפשרות לבית המשפט, בעת מתן גזר הדין, לאסור את השימוש במבנה..." (ה"ח תשל"ו מס' 1260 עמוד 376, 379; ההדגשה שלי – ח"מ). מכאן אנו למדים כי המחוקק היה מודע כל העת לעובדה שסעיף 205 "מתעורר לחיים" רק בשלב גזר הדין – ולא לאחר מכן.

נוכח האמור לעיל ברור כי פרשנות המדינה "מעמיסה" על לשון סעיף 205 משמעות שהיא איננה יכולה לשאת, וניתן אפילו לומר כי היא נעדרת "נקודת אחיזה ארכימדית" כלשהי בלשון הסעיף (ראו בהתאמה: ע"א 65/82 מנהל מס שבח מקרקעין נ' הרשקוביץ', פ"ד לט(4) 281 (1985); ברק פרשנות במשפט, עמוד 83). לא אוכל, איפוא, לקבלה".

1. עוד נקבע בעניין ג'האד לעיל כי אף האפשרות שלפיה גם אם הבקשה הראשונית להשית את נטל הביצוע של צו ההריסה על הועדה המקומית צריכה להתבצע בשלב גזר הדין, הרי שמקום בו הוצא צו הריסה שביצועו הוטל על הנשפט, עדיין ניתן, לבקש בשלב מאוחר יותר, להעביר את הנטל לביצוע הצו – לועדה המקומית דינה להידחות.
2. לו צו ההריסה היה מוטל מכוח סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, יכול שניתן היה להסמיך את הועדה המקומית בשלב מאוחר לבצע את הצו, אך לא כך הם פני הדברים בענייננו (עניין ג'האד עמ' 12 לפסק הדין). דהיינו, המחוקק היה מודע לאפשרות שנאשם לא יבצע את צו ההריסה שהוטל עליו והוא בחר להתמודד עם מצב זה באמצעים עונשיים בלבד, דהיינו הגשת כתב אישום בעבירה של אי קיום צו בית משפט, כבענייננו.
3. ההלכה שנקבעה בעניין ג'האד הינה כי:

"חוק התכנון והבנייה איננו מכיל הסדר להעברת נטל ביצוע צו ההריסה לאחר מועד גזר הדין, תוך שימוש בסעיף 205 לחוק. השמטה זו איננה מקרית. אדרבא: החוק הכיל בעבר הסדר שכזה, ברם הוא תוקן, וההסדר שבא תחתיו כולל סנקציה עונשית בלבד. על כן, ובשים לב לשאר הטעמים שהבאתי לעיל – קיים כאן לשיטתי הסדר שלילי המונע את האפשרות להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה במועד שמאוחר למתן גזר הדין".

1. אין לי אלא להצטרף לכלל ההחלטות שניתנו בעניין זה בו נקבע כי המצב המשפטי המתואר מעורר אי נחת מסוים, שכן המאשימה עומדת חסרת אונים, באין סמכות ליתן צו הריסה. ואולם כפי שאף נקבע בעניין ג'האד לעיל, באפשרות המאשימה היה לנסח את כתב האישום באופן שונה, תוך ייחוס אישום נוסף של שימוש חורג במבנים עליהם חל הצו ולעתור למתן צו הריסה חדש. בענייננו, המאשימה הגישה כתב אישום חדש בעבירה של אי קיום צו בית משפט ולא עתרה במסגרתו למתן צו הריסה חדש ואין כל מחלוקת כי בענייננו, המאשימה לא ביקשה במועד גזר הדין שניתן על ידי כב' השופטת דקל – נווה כי נטל ביצו צו ההריסה יועבר אל כתפיה, במידה והלה לא יבוצע על ידי הנאשמת.
2. נכון אמנם כי בעניין רע"פ 2111/15 רוברט סלומונוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.15 נאמר על ידי כב' השופט ג'ובראן כי:

"אין בידי לקבל את הטענה כי בית המשפט לא מוסמך להעביר את נטל הביצוע לכתפי הועדה המקומית אם הדבר לא נתבקש במועד גזר הדין. סעיף 205 מורה כי בית המשפט רשאי לעשות כן בשעת גזר הדין לבקשת הועדה או היועץ המשפטי לממשלה, אך הוא אינו שולל את האפשרות כי בית המשפט, מכוח סמכותו הטבועה, רשאי לעשות זאת בכל מועד אחר. אני סבור כי במקרה הנוכחי העברת הנטל היא אך מתבקשת, לנוכח העובדה שהמבקש לא עמד בצו ההריסה המקורי ואף הורשע באי קיומו פעמיים".

1. בעניין זה סבור אני כי צדקה השופטת ר' גלט בפרשנותה בתו"ב 5919-12-13 עירית רמלה נ' אל שמאלי, ניתן ביום 17.11.15 את החלטת כב' השופט ג'ובראן שלפיה אין בעניין סולומונוב כדי לשנות מן ההלכה הפסוקה:

"ראשית, בעוד שעניין סולומונוב נשמע בפני דן יחיד, הרי הלכת ג'האד ניתנה במותב תלתא, וכבר נקבע לא פעם, כי הלכה פסוקה היא כזו שניתנה מפי בית המשפט העליון בהרכב שלושה (בש"א 1481/96 (נחמני נ' נחמני (28.2.96).

שנית, יש לשים לב לכך שבעניין סולומונוב, לא עמדה להכרעה השאלה שבפניי, אלא מוקד הדיון היה נעוץ בשאלה האם נכון עשה בית המשפט קמא, כשהאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, חרף הפרות הצווים. קריאת פסק הדין שניתן מידי בית המשפט המחוזי הנכבד שם (עפ"א (ת"א) 35120-01-15 (10.2.15), מעלה כי עמדתו היתה ששגה בית המשפט קמא בהארכת המועד. רק בשורה האחרונה של פסק הדין, נקבע כי היות שיש להניח שהנאשם יוסיף להפר את הצווים, הרי יש מקום להעביר ביצועם לידי הוועדה. בהמשך לכך, אף בהחלטת בית המשפט העליון עמדה שאלת הארכת המועד לביצוע הצו במוקד הדיון, ורק באמרת אגב, אישר כב' השופט ג'ובראן את ההחלטה בדבר העברת נטל הביצוע אל כתפי הוועדה. היות שלא נערך דיון של ממש בסוגיה זו, הרי לא ניתן לקבוע כי בכך בוטלה ההלכה פסוקה, שנקבעה במותב תלתא לאחר דיון מקיף (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל (28.2.96) .

שלישית, יש לזכור כי דברי כב' השופט ג'ובראן נאמרו במסגרת של דחיית בקשת רשות ערעור. ברע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן (29.1.96) נקבע כי החלטה בבקשת רשות לערער, כשלעצמה אינה קובעת ממצא ואינה יכולה לשמש כתקדים, אלא עניינה הוא רק בשאלה האם יש מקום לתת רשות ערעור.

יוצא אפוא, כי בהתאם להלכת ג'האד, שהיא ההלכה הפסוקה, אין בית המשפט רשאי להעביר כיום את נטל ביצוע צו ההריסה לידי הוועדה המקומית, ועל כן, דין עתירת התביעה להידחות".

1. דהיינו, כעולה מכל האמור, הרי שלבית המשפט אין סמכות להעביר כיום את נטל ביצוע צו ההריסה לידי הוועדה המקומית ודין העתירה להידחות.
2. בידי המאשימה אפשרויות נוספות לביצוע הצו ואלה מוצאות ביטוין בהרחבה בפסק הדין בעניין ג'האד ואני מפנה את המאשימה אליהן.
3. גזר הדין שניתן ביום 2.11.12 בעינו עומד דהיינו על הנאשמת עדיין מוטל הנטל לבצע את צו ההריסה וכל עוד היא לא עומדת בכך, הרי שהיא מפרה את צו ההריסה ברגל גסה.
4. סופו של דבר, טענת הנאשמת שלפיה לא ניתן להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה אל כתפי הועדה מתקבלת.
5. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ו, 26 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.