<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערער – עו"ד יעקב קלפה

ב"כ המשיבה – עו"ד שירה לייטרסדורף

אין הופעה למערער

פרוטוקול

ב"כ המערער: המערער לא חש בטוב ובשל כך לא הגיע היום לבית המשפט. בפני בית משפט קמא הועלתה הטענה שהנאשם הוזהר. התביעה הציגה שישה עדים כדי להוכיח ובית המשפט לא נמסך על אף אחד מעדי התביעה. הנאשם לא כופר בעובדה שהוא אכן סטה עם הרכב ופגע ברכבים חונים, עיקר טענתנו היא שמדובר בתאונת דרכים ללא נפגעים ובית משפט קמא לא הכריע בעובדה הזו והדבר חשוב לעניין העונש.

ב"כ המשיבה: אני מציגה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו התעבורתיות הקודמות של המערער.

ב"כ המערער: רוב הרשעותיו התעבורתיות של המערער הן ברירות משפט. מטריד אותנו בתיק זה המאסר ע"ת, אשר התנאי הוא שבכל מצב שהתביעה תטען בעתיד דברים שונים. המערער קיבל תשעה חודשי פסילה בפועל, לא רק פסילה על תנאי, אז מאסר על תנאי עלול להכניס אותו לבית סוהר על מקרה לא קשה – הוא לא נהג בשכרות וכלל לא כפי שהתביעה הציגה. נושא הכדורים הפסיכיאטריים זה הדבר שהניע את התביעה. כשישבתי עם מחלקת התביעות ייצגתי בפניהם את העובדה שהמערער נוטל כדורים פסיכיאטריים על-פי מרשם רופא, כמו שחולה איידס נוטל כדורים, ואין כאן עניין, זה מה שהניע את התביעה. המערער אינו עובד, הוא נכה המוכר על-ידי ביטוח לאומי וחי מקצבת נכות, לכן אנו טוענים שהקנס, במקרה זה, גבוה מאוד.

ב"כ המשיבה: הענישה במקרה זה הינה סבירה וראויה. סיפור כזה שהמערער פוגע בארבעה רכבים חונים ויש אדם עם חבלה של ממש, האירוע נגמר בנס. אם היה תינוק באוטו איני יודעת כיצד זה היה נגמר. זו עבירה שאדם נכנס לרכב אחרי שלא ישן לילה שלם, ואני כרגע לא מתייחסת לעניין הכדורים אלא לעניין השינה ולתאונה שנגרמה ותוצאותיה, אז עונש כזה נראה לי לא סביר שערכאת הערעור צריכה להתערב.

<#3#>

פסק דין

לפנים משורת הדין, למרות האמור בסעיף 208 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, קיימתי את הדיון בערעור לגופו מבלי שהמערער התייצב.

המערער ערער על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא לאחר שהורשע בעבירות תעבורה חמורות בניגוד לסעיפים 38(2)(1) ואחרים, בעיקר 62(2) לפקודת התעבורה, בכך שביום 21.08.10, בסיבוב אחד פגע בשלושה כלי רכב חונים ובסופו של דבר בקיר, כל זאת עשה מאחר ונהג לאחר לילה ללא שינה.

לאחר חילופי טיעונים בין ב"כ המערער לבית המשפט, חזר בו ב"כ המערער מהערעור על הכרעת הדין, התרכז בערעור על גזר הדין ובעיקר על רכיב המאסר המותנה שהוטל על המערער, הקנס, 2,000 ₪, ועונש הפסילה בפועל למשך תשעה חודשים.

אכן, עמדת המדינה וכקביעת בית משפט קמא במסגרת הכרעת הדין וגזר הדין, התאונה, יותר נכון התאונות שגרם המערער באירוע ודרגת רשלנותו מצדיקים ענישה מחמירה בהיבטים שונים שלה. עם זאת מצאתי, כי גיליון הרשעותיו התעבורתי של המערער איננו מכביד. לחובתו משנת 2000, עת קיבל רישיון נהיגה, 11 הרשעות קודמות בלבד, ברובן עבירות של ברירת משפט (למעט אחת).

כן מצאתי שבית משפט קמא, מבלי שהובאו לו ראיות של ממש לעניין באשר להשפעה על אופן הנהיגה של המערער, זקף לחובתו את העובדה שהוא נוטל תרופות לתיקון מצבו הנפשי. המדינה לא הוכיחה שאותן תרופות שנטל יש בהן כדי להשפיע על אופי נהיגתו, טיבן של התרופות לא הוכח ולכן לא היה מקום, לא בכתב האישום, לא בהכרעת הדין ולא בכל מקום אחר לזקוף לחובת המערער.

בית משפט קמא תחם לעניין סעיף 40 ג'(א) את מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע הנאשם במאסר מותנה "וכן פסילה בפועל שבין 7 חודשים ל-14 חודשים". אינני מסכים עם קביעה זאת, אך הנני מוצא להתערב בנסיבות שפירטתי לעיל באורך עונש הפסילה בפועל ואקצרו לתקופה של שישה חודשים.

יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

<#4#>

ניתן והודע היום י"ד טבת תשע"ג, 27/12/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי