השופטת נחמה מוניץ:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת אייזנברג) אשר ניתן ביום 9.11.12 בת.א 25991-10-10, ובמסגרתו נדונו תביעה ותביעה שכנגד.

בית המשפט קמא קיבל התביעה שכנגד שהוגשה ע"י המשיב (להלן: "המנהל") לפינוי וסילוק ידו של המערער מן המקרקעין המצויים בגוש 13706 חלקות- 8,9,14,25,48,59,60,61,62,63 (להלן: "המקרקעין") נדחה תביעת המערער למתן צו מניעה כנגד פינויו מהמקרקעין, ולמתן סעד הצהרתי כי הינו בעל זכות קניינית במקרקעין.

רקע עובדתי:

אין חולק כי המערער מתגורר במקרקעין מזה שנים רבות.

המנהל הינו הבעלים הרשום של המקרקעין (ראה נסח הרישום). המקרקעין הופקעו ע"י המנהל, לפי סעיף 19 לחוק בשנת 1983).

המערער ניהל משך השנים קשר עסקי עם אדם בשם המאירי (להלן: "המאירי") תוך שימוש במקרקעין. בפני בית משפט קמא הוצג פסק דין אשר ניתן כנגד המאירי ו"ע 1070/00 תמר קן נ' המאירי מיום 10.10.04 (להלן: "פס"ד המאירי"). מפסק הדין המאירי נתבררו העובדות הבאות אשר רלוונטיות לעניינו, כדלהלן: המקרקעין הוחזקו ע"י משפחת המאירי לצורך רעיית צאן, עוד לפני קום המדינה. המאירי נתן למערער זכות שימוש במקרקעין. בשנת 1976 הפקיעה המדינה את המקרקעין והוגשה נגד המאירי תביעת פינוי. בשנת 1991 הגיע המאירי עם המנהל להסדר פשרה (שקיבל תוקף של פס"ד ה"פ 795/84- כב' השופט אסא) לגבי המשך הרעייה במקרקעין ואופן הפינוי של המקרקעין בעתיד אשר כלל מתן פיצוי. בפס"ד המאירי שניתן בשנת 2004, נדרש המאירי לפנות את המקרקעין, בהתאם להסדר הפשרה משנת 1991, כאמור.

ביום 24.9.1997 נחתם בין המאירי לבין המערער הסכם להסדרת יחסי העבודה ביניהם. (להלן: "ההסכם הראשון"). בהסכם הראשון התחייב המערער לפנות את המקרקעין לא יאוחר משנתיים מיום החתימה על ההסכם הראשון.

ביום 11.10.99 נחתם בין המאירי לבין המערער הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני" ) בו נערכו מס' שינויים ביחס להסכם הראשון, ובין היתר הוארך המועד לפינוי המקרקעין ליום 24.9.00.

ביום 13.9.04 שלח המאירי (באמצעות ב"כ) מכתב למנהל בו הודיע על רצונו לפנות השטח ולקיים את הסדר הפשרה. במכתב התחייב המאירי כלפי המנהל, לפנות את המקרקעין מכל אדם או חפץ.

תמצית פסק דינו של בית משפט קמא:

לאחר שנשמעו הראיות קבע בית משפט קמא, כי על פי הפסיקה והוראות חוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). על המערער הנטל להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין. לאחר שהוכח כי המנהל מנהל את המקרקעין מטעם בעלת המקרקעין.

בפסק הדין קמא צוין כי המערער מעלה טענות סותרות לגבי זכויותיו במקרקעין (מחד גיסא הוא טען כי הינו בעל זכות קניינית במקרקעין ומאידך גיסא טען כי הוא בעל רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין), אלא שהמנהל לא עמד על מחיקת הטענות. על כן מצא בית המשפט קמא לבחון גם טענות שעומדות בסתירה האחת לאחרת.

בית משפט קמא בחן את נסחי המקרקעין שהוצגו בפניו וקבע, כי מדובר במקרקעין מוסדרים. המערער לא נקט בכל הליך לתקיפת המרשם, הרי המרשם מהווה ראיה חותכת לתוכנו. המערער יכול להעלות טענת התיישנות רוכשת, כטענת הגנה, בגין החזקתו רבת השנים.

נקבע עוד כי הואיל ובמקרקעין מוסדרים, לא תוכר טענה להתיישנות, למעט טענת התיישנות שנסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין התשכ"ט 1969, (סע' 159 ב). המערער לא הוכיח כי הוא החזיק במקרקעין עובר לשנת 1968. על פי הפסיקה ניתן להעלות טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים רק כאשר מוכח כי חלפו 25 שנים של החזקה אשר מנינה מתחיל מיום הסדר המקרקעין אחורה ואשר חייבת להסתיים לפני תחילת החוק.

בנדון כאן, היות והמקרקעין הוסדרו בשנת 1983, הרי שתקופת ההתיישנות לא הסתיימה לפני תחילת החוק ולא נטען כי המערער החזיק בנכס משנת 1945. (התקופה ממנה ניתן לטעון להתיישנות לפי הפסיקה).

בית משפט קמא עוד קבע, כי גם מקום בו טענת ההתיישנות היתה עונה על בחינת הזמנים בתנאי החוק, יש לבחון התקיימותם של שני התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני בדבר חזקה נוגדת וחזקה מכוח טענה לזכות בעלות של המחזיק. בית המשפט קמא קבע, כי אין מדובר ברכישת זכות בעלות אלא במגורים, כעובד, במקום נטוש. המערער לא הוכיח מבחינה מהותית התיישנות רוכשת, אשר הושלמה בשל החזקתו את הקרקע חזקה נוגדת. לפיכך אין לקבל את טענת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, אשר לא הושלמה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף.

בית משפט קמא שוכנע מן העדויות שנשמעו בפניו, כי המערער ובניו, מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות, אולם, קבע כי אין בכך כדי להוכיח רשות מכללא או רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין.

המערער לא הוכיח כי המשיב ידע על החזקתו ופלישתו למקרקעין ועצם את עיניו או שתק. גרסתו של המערער כי המפקח הקודם מטעם המשיב, ידע כי הוא מחזיק במקרקעין, לא התקבלה. כפי גרסת המפקח הנוכחי מטעם המנהל, ישיבתו בקרקע התגלתה רק 11.10.10.

בית משפט קמא קבע כי לפי פסק דין מאירי מדובר ברשות שהקנה המאירי למערער לתקופה מוגבלת וכך גם לפי ההסכם ביניהם שהוזכר בפסק הדין מאירי.

המערער הודה כי חתם על ההסכם משנת 1999, לפיו התחייב לפנות את המקרקעין עד ליום 24.9.00. (הכחיש כי חתם על ההסכם הראשון). הסכם זה בין המערער לבין המאירי ככל שהמנהל ידע עליו, יש בו כדי להצביע שלמנהל לא היה יסוד לסבור כי המערער נותר להחזיק במקרקעין. המנהל רשאי היה להניח כי די בפעולות הפינוי של המאירי, כדי להניח שהמערער פינה את המקרקעין יחד עם המאירי כפי שהתחייב.

מאירי לא הוזמן לעדות על ידי המערער, דבר אשר נזקף לחובתו.

בית משפט קמא קבע כי המנהל פעל יחד עם המאירי לשם פינוי המקרקעין לכן היה המנהל רשאי להניח כי המאירי עמד בהתחייבויותיו. לא הוכח כי המנהל נתן למערער רשות לשימוש במקרקעין בעוד שהזכות להחזיק במקרקעין, היתה ברשותו של מי שהמנהל פעל לפינויו - המאירי.

בנסיבות בהן היה ידוע כי בין המערער לבין המאירי נחתם הסכם לפיו המערער התחייב לפנות את המקרקעין עד שנת 2000. לא ניתן ללמוד מכך כאילו היתה לו רשות מכללא להחזיק בהם. המנהל ראה בהמאירי כמחזיק של המקרקעין. מבחינת המנהל די היה בהתחייבות המאירי לפינוי, כדי להעיד על הסדרת המערכת החוזית בין המערער להמאירי.

עוד קבע בית משפט קמא כי יש בחתימת המערער על ההסכם, כדי לסתור את טענת ההסתמכות שהעלה המערער. ברור כי המערער ידע והצהיר מפורשות בהסכם, כי הוא מתחייב לפנות את המקרקעין בסיום התקופה. אין לקבל את הטענה כי סבר שיוכל להחזיק במקרקעין לתמיד, טענה זו נסתרת מעצם החתימה על ההסכם.

בית משפט קמא ציין כי גם בהתעלם מההסכם הראשון, יש בהסכם השני עליו חתם המערער כפי שהודה, הסכמה של המערער לפנות המקרקעין עד ליום 24.9.00 יש בכך כדי ללמד שהמערער ידע כי תקופת החזקתו במקרקעין אינה בלתי מוגבלת והתכחשותו להסכמים מעידה על חוסר תום לב.

למעלה מן הצורך קבע בית המשפט קמא, כי גם לו הייתה מתקבלת טענת המערער לפיה בשלב מסוים החזיק במקרקעין בידיעת המנהל, הרי שמדובר ברשות חינם ובהעדר הרשאה מפורשת מצד הבעלים, אינה יכולה להיות דרך כלל רישיון בלתי הדיר. זכותו של בעל הקרקע לבטלה בכל רגע. לא די רק בחלוף השנים כדי ליצור רשות שימוש בלתי הדירה.

טענת המערער כי נוצרה לו זכות שביושר להחזיק במקרקעין מכוח השקעותיו, לא הוכחה. קיומם של הצריף והרפת על המקרקעין, אינם מהווים השבחה של המקרקעין עצמם. ההלכה היא כי אין זכות שבדין על פיה זכאי בר רשות חינם לפיצוי על השקעותיו, גם אם היו מוכחות.

עוד נפסק כי אין בשיהוי בהגשת התביעה שכנגד, כדי ליצור מניעות מלדרוש סילוק ופינוי המערער מהמקרקעין. אין בחלוף הזמן כדי ללמד כי הבעלים וויתרו על זכותם לדרוש את פינויים.

בית משפט קמא קבע כי במידה וטענות המערער היו מתקבלות, הרי שהיה מדובר ברישיון חינם אשר ניתן מכללא ובהעדר הרשאה מפורשת לחזקה על כן אין מדובר ברשות בלתי הדירה. לא הוכחו השקעות או הסכמה לפיצוי, המערער לא שילם דמי חכירה ויש בכך משום איזון ראוי לדרישת הפיצוי. התביעה לא כללה תביעת פיצוי ואין לקבל את הטענה כי בהשקעות הרבות במקרקעין יש כדי למנוע את פינויו.

בשולי פס"ד התייחס בית משפט קמא לת"א 14645/01, "פרשת חפצדי" ביחס לסוגיית ידיעת המנהל. נקבע כי מדובר בשני מקרים שונים. בחפצדי המנהל לא טען כי לא ידע על פעולות התובע בנכס. אולם בעניינו נודע למינהל על הפלישה למקרקעין רק בשנת 2010, לאחר שהמקרקעין היו אמורים להיות פנויים לפי ההסכם עם המאירי. הנטל היה על המערער להוכיח ידיעה מוקדמת של המנהל, נטל אשר לא הורם. צוין כי בפרשת חפצדי הנכס היה במיקום מרכזי וסואן, על כן נקבע כי חזקה על המנהל שידע על ההחזקה. במקרה זה אין מדובר במיקום מרכזי אלא במקום נטוש שיש לשלוח פקח באופן מיוחד לבקר במקום. נקבע עוד כי ההשקעות שביצע המערער אינן השקעות של מבנים או תשתיות אלא מבנים ארעיים.

התביעה שכנגד התקבלה ונדחתה תביעת המערער.

עיקר טענות המערער:

עיקרי העובדות אינן שנויות במחלוקת. אין חולק כי המערער מחזיק במקרקעין משנת 1968.

שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער ישב במקרקעין שנים רבות אך, קבע יחד עם זאת, כי אין לו זכות להחזיק בהם עוד.

שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער לא נתן תמורה בעד ישיבתו במקרקעין. המערער נתן תמורה בכך שהיה שומר נכס בשכר, ובכך שהשקיע במקרקעין השקעות רבות. לעניין זה, למרות שלא הובאו אסמכתאות להיקף ההשקעות , המערער חיבר את המקרקעין לחשמל והקים גדרות ומבנים.

שגה בית משפט קמא כשקבע כי המנהל לא ידע על הימצאות המערער במקרקעין.

בתצהיר המפקח מטעם המנהל מר סוויסה, נכתב כי בשנת 2004 נתקבל אצל המנהל מכתב של המאירי בו צוין כי הוא מציע לפנות מן המקום את המערער. לכן, המנהל ידע שהמערער נמצא במקום. המערער מסר בעדותו כי מפקח מטעם המנהל נהג לבקרו, וככל שהמפקח הזה היה בחיים היה מחובתו של המנהל להביא אותו לעדות. דינה של עובדה זאת לפעול לחובת המנהל.

לטענת המערער, משידע המנהל בשנת 2004, כי המערער מחזיק במקרקעין, אולם לא טרח לבדוק האם עזב את המקום, הרי שבכך גילה את דעתו כי לא היתה לו התנגדות שהמערער ימשיך להחזיק במקרקעין. לאור השקעתו של המערער במקרקעין וכל יתר הנסיבות הרי שמכאן שגה בית משפט קמא משלא קבע כי ניתנה למערער רשות בלתי הדירה.

המערער טוען עוד כי בשל חלוף השנים בהן החזיק במקרקעין שהינם מרכז חייו, השקיע בהם ועיבד אותם לפרנסתו, בכך יש להצביע על רשות שאינה הדירה.

המערער טוען כי בנסיבות מיוחדות יכולה להישמע טענת שיהוי גם כלפי תביעות שאינן מן היושר, זאת אף לגבי תביעות קנייניות. המנהל לא פעל בזריזות הראויה ופעל שלא בתום לב. למערער זכויות שביושר במקרקעין אשר נוצרו טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. נוסף לכך למערער זכויות שביושר שנוצרו לאור השיהוי הרב שבפעולות המנהל וחוסר תום הלב. היה על בית משפט קמא לקבוע כי המנהל מנוע מלבקש את פינוי המערער מהמקרקעין.

לטענת המערער, המנהל מודה כי מלכתחילה החלה החזקתו של המערער במקרקעין על פי הסכם עם המאירי, אשר היה בעל הזכות להחזיק במקרקעין. חזקתו של המאירי היתה עד לקבלת הודעת פינוי מן המשיב, המלווה בתשלום כספי. העד מטעם המנהל אינו יכול להעיד על התקיימות התנאים לפינוי. היה על המנהל לזמן למתן עדות את המאירי.

לטענת המערער לא הובאה כל ראיה כי למנהל זכות החזקה במקרקעין, רק המאירי יכל לבקש מהמערער להתפנות.

שגה בית משפט קמא שעה שלא בחן את טענת המערער, כי קיימת לו זכות קניינית מסוג זיקת הנאה במקרקעין. המנהל לא טען כי ההפקעה שבוצעה במקרקעין מפקיעה זכות כלשהי מלבד זכות הבעלות של המאירי. אין סתירה בין זכות המערער לחזקה לבין זכותו לזיקת הנאה, שקמה לו לפני שהמשיב רכש את זכות הבעלות במקרקעין. הזכות לרעות עדרים ראויה להיות זיקת הנאה. הזכות לזיקת הנאה אינה פוקעת עם העברת הבעלות.

שגה בית משפט קמא, משלא נתן דעתו לעובדה כי לגבי אחרים מתנהל מו"מ ומשלמים להם פיצויים. את המערער מבקשים להשליך כחפץ בלא תשלום פיצוי. המערער מציין כי המנהל שילם להמאירי פיצוי, אולם למערער שהחזיק במקרקעין ועיבד אותם, מסרבים לשלם.

עיקר טענות המנהל:

הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה אלא במקרים חריגים. בית משפט קמא דחה את טענות המערער בפסק דין מנומק, תוך קביעת ממצאים עובדתיים מבוססים.

די בעובדות שאינן שנויות במחלוקת כדי להביא לדחיית הערעור. המשיבה היא הבעלים היחידי של המקרקעין, מדובר במקרקעין מוסדרים, המשיבה לא התקשרה בהסכם עם המערער, לא שולם תשלום כלשהו למשיבה על ידי המערער. המאירי הוא זה שהגיע להסדר עם המשיבה לגבי פינוי הקרקע ודי בכך לשלול את זכות המערער במקרקעין.

טענת המערער לזכות בלתי הדירה מהמקרקעין, נדונה ונבחנה נמצאה חסרת כל יסוד עובדתי ומשפטי. בית משפט קמא לא קיבל את הטענה לרשות מכללא וקבע כי המערער לא הוכיח שהמשיבה ידעה אודות החזקתו במקרקעין ושתקה. בית משפט קמא ביסס מסקנה זו לאחר שמיעת ראיות הצדדים.

לנטען על ידי המשיבה, הלכה פסוקה היא כי הטוען שהינו בר רשות, חייב לפרט באופן רחב את הבסיס העובדתי לטענתו. המערער לא פרט טיעוניו העובדתיים ועניין זה הוזכר בעלמא בתצהירו ובאופן סתמי בחקירתו הנגדית.

המשיבה ניהלה הליכים משפטיים כנגד המאירי, והגיעה עימו להסכמה בדבר פינוי המקרקעין. בית משפט קמא התייחס למכתב המאירי משנת 2004, וקבע במפורש כי, המשיבה ראתה במאירי כמחזיק ובוודאי אין לראותה כמי שהסכימה מכללא לכך שהמערער נשאר להחזיק במקרקעין.

טענת המערער כי שימש שומר בשכר, מופרכת ולא נטענה כלל בבית משפט קמא, די בכך כדי להביא לדחייתה.

בית משפט קמא, קבע כי לא הוכח היקף ההשקעה לה טוען המערער. מתצהיר המפקח מטעם המשיבה עולה כי מדובר במבנים רעועים שהינם חסרי ערך עבור המשיבה והצורך לפנותם מהווה נטל כלכלי.

טענת השיהוי והעדר יריבות, מופרכות מבחינה משפטית, בפרט נוכח קביעותיו של בית משפט קמא.

המשיבה הינה בעלת המקרקעין הרשומה ועל כן היא אשר תובעת כל פולש.

המשיבה טוענת כי טענת המערער לפיה נוצרה לזכותו זיקת הנאה, עומדת בסתירה לטענות המערער ומשוללת יסוד מבחינה משפטית. זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות החזקה. נוכח העובדה שהמערער מחזיק במקרקעין ובנה בהם, לא יכולה לעמוד לו טענה לזיקת הנאה, אשר לא נטענה בכתב תביעתו ולא הוכחה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, מן הטעמים להלן.

א. ערעור זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאים עובדתיים, אשר נקבעו בבית משפט קמא, לאחר בחינת הראיות. באופן בלתי אמצעי בית המשפט קמא התרשם מן הראיות והסיק מהן מסקנות הגיוניות שאין מקום להתערב בהן.

פעמים הרבה חזרנו ושנינו כי ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת" (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536, 545 (1997); ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן, פ"ד מא(1) 356, 363 - 364 (1987); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998), ע"א 8589/06, שפיגל נ' איינס (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.5.08).

ביתר שאת נכונים הדברים מקום שבית המשפט ביסס הכרעתו על ההתרשמות ממהימנות העדים שבפניו (ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, תק-על 2005(1) 3559).

ב. פסק דינו של בית משפט קמא מקיף, מנומק ומבוסס על הוראות החוק והפסיקה. בית משפט קמא התייחס לכל הטענות שנטענו בפניו, הגם שסתרו זו את זו, ובחן לעומק את סוגיית ההתיישנות ואת טענת המערער כי קנה רישיון להחזיק במקרקעין.

בית משפט קמא פסק כי המערער לא הוכיח שהמנהל ידע כי הוא מחזיק בקרקע ושתק. מסקנה זו הינה מבוססת ואין להתערב בה.

בית משפט קמא ביסס את מסקנתו על הראיות והעדויות שנשמעו בפניו. המערער לא הניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת ידיעת המנהל. במכתב משנת 2004 שנכתב למנהל על ידי המאירי, לא הוצע לפנות את המערער מהמקום, כטענת המערער. אלא, המאירי התחייב לפנות את המקרקעין מכל חפץ או אדם.

היות והמאירי לא זומן למתן עדות, לא ברור האם שולם לו הפיצוי בהתאם להסדר הפשרה, האם מולאו דרישותיו כפי שפורטו במכתב משנת 2004, והאם נערכה ע"י המנהל בדיקה במקרקעין טרם מתן הפיצוי, ככל ששולם, בגין הפינוי.

בית משפט קמא קבע בהתבסס על יתר הראיות שבפניו, לרבות ההסכמים שנחתמו בין המאירי לבין מערער, כי "המנהל פעל מול המאירי לפינוי הקרקע ורשאי היה להניח כי בהתאם להתחייבויותיו של המאירי, פינה גם התובע (המערער כאן- י.כ) את המקרקעין"....

ההסכמים שהוגשו בבית משפט קמא, הם חד משמעיים מהם עולה כי המערער ידע שעליו לפנות את המקרקעין וכי ישיבתו במקרקעין היא לתקופה מוגבלת בלבד. בית משפט קמא פרט בפסק דינו היטב סוגיה זו ואין לי אלא להצטרף לקביעותיו בהקשר זה.

יש לציין כי די היה בהסכם השני כדי לבסס את המסקנה כי המערער ידע שעליו לפנות את המקרקעין, וכך גם קבע בית המשפט קמא.

ג. יודגש כי המנהל אינו יכול להיות ער לכל הסגת גבול המתרחשת במקרקעין שבניהולו. בית משפט קמא קיבל את עדותו של המפקח מטעם המנהל, לפיה דבר הפלישה התגלה רק באוקטובר 2010 והמערער לא הוכיח אחרת.

ד. מנסח המקרקעין עולה כי המדינה רשומה כבעלים במקרקעין. אין מקום לטענת המערער כי רק המאירי יכל לבקש לפנותו. בהתאם לפס"ד המאירי, ברי כי הקשר היחידי של המאירי למקרקעין, לאחר ההפקעה, הוא בהסדר הפשרה אשר העניק לו זכות רעייה בקרקע אך לא זכות בעלות. לכן, מלכתחילה התנהל המנהל מול המאירי ודי היה בכך.

המאירי התחייב לדאוג לפינוי המערער מהמקרקעין מכוח מערכת היחסים החוזית המחייבת שביניהם.

מהלך האירועים שבין המאירי למערער, לאחר פס"ד המאירי, לא נבחנה ע"י בית משפט קמא. בחינת אירועים אלה היה בה כדי לשפוך אור על אשר ארע במקרקעין לאחר פס"ד המאירי. יחד עם זאת, כמי שנטל ההוכחה מוטל עליו יכל המערער לזמן לעדות את המאירי, משלא עשה יש בכך כדי להיזקף לחובתו, כפי שקבע בית המשפט קמא.

בערעור בפנינו שב המערער להעלות טענות סותרות. מחד טוען כי רק המאירי יכל היה לבקש לפנותו מן המקרקעין. מאידך טוען, כי המנהל לא הפקיע את זכותו לזיקת הנאה אלא הפקיע את זכותו של המאירי לבעלות בקרקע. טענות אלה נטענו בעלמא וללא כל בסיס. המאירי התחייב לפנות את המערער מכוח מערכת היחסים החוזית ביניהם, ללא קשר לזכותו של בעל הקרקע לפנותו.

ה. מעת שהמנהל גילה (באוקטובר 2010), שהמערער עדיין מחזיק בקרקע פעל לפנותו. המערער לא הוכיח ידיעה קודמת של המנהל אודות אחזקתו בקרקע. בית משפט קמא קבע כי לא ניתנה למערער רשות בלתי הדירה. לא הוכחו השקעות ואין מקום לפיצוי. קביעה זו מבוססת היטב בראיות ואין להתערב בה.

ו. גם טענת השיהוי נדחתה. נקבע עובדתית כי רק לאחר 2010 נודע למנהל כי המערער מחזיק בקרקע למרות התחייבות המאירי לפנות הקרקע מכל אדם וחפץ. עוד קבע בית המשפט קמא, כי המנהל פעל ביושר ובתום לב. אין כל בסיס כי נתערב בקביעות מבוססות ונכונות אלה.

ז. באשר לטענת המערער כי נוצרה לזכותו זיקת הנאה, הרי שטענה זו לא נטענה בבית משפט קמא. ניסיונו של המערער להעלאת טענות אשר לא נבחנו ע"י בית משפט קמא, אינו ראוי ואין מקום לדון בה.

פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס היטב, מקיף ומעוגן היטב בחומר הראיות ואין הצדקה להתערבות ערכאה זו.

משום כך, דין הערעור להידחות.

המערער יישא בהוצאות הליך זה בפנינו, כך שישלם למשיב סך של 25,000 ₪.

השופט הבכיר זיאד הווארי – אב"ד:

מסכים.

השופטת יפעת שטרית:

מסכימה.

הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת מוניץ לדחות את הערעור.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט סיון תשע"ג, 28 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י: ערין בראנסה