1. א. התובע נסע ברכבו בנתיב הימני של כביש ראשי בעל שלושה נתיבים והנתבע נהג במונית בנתיב האמצעי במקביל לרכב התובע. לטענת התובע, סטה לפתע הנתבע בפזיזות ימינה על מנת להעלות או להוריד נוסעים והיות ובצד ימין נמצאת תחנת איסוף נוסעים, אזי בעקבות סטייתו פגע הנתבע בחלקו הקדמי שמאלי של רכב התובע וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכב התובע.

מאחר והתובע סבור, שהאחריות לגרם התאונה ולנזק רובצת על הנתבע, הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם לו את נזקיו בסך של 5,557 ₪ הכולל: נזק ממשי בסך 4,157 ₪, שכ"ט שמאי 400 ₪ ועוד סך של 1,000 ₪ עבור אגרת בית משפט, הוצאות, ביטול זמן ועגמת נפש.

ב. א) הנתבע סבור שיש לדחות נגדו התביעה, משום שהוא לא התרשל בנהיגה ואין הוא אחראי לגרם התאונה, אלא לדבריו, הוא נסע ישר בנתיב האמצעי והבחין ברכב התובע, שעמד בצד ימין בסמוך לחנות מכולת וכאשר היה רכב התובע מעט לפני המונית, הבחין הנתבע בנוסע שנכנס לרכב התובע – זאת בעת שרכב הנתבע היה קרוב לרכב התובע.

מיד לאחר מכן, ביקש הנתבע לעצור בצד ואכן עבר נתיב, אלא שבאותה עת בדיוק החל התובע לנסוע ישר מבלי לשים לב, שרכב הנתבע כבר עובר לנתיב נסיעתו.

ב) עוד מוסיף הנתבע וטוען, שרכב התובע יצא ממקום חניה, ממצב עמידה לנסיעה, ללא איתות וללא כל אזהרה נוספת. הנתבע מכחיש הטענה, שהתובע היה בנסיעה בעת שהנתבע החל לעבור מנתיב לנתיב וטוען, שרכב התובע יצא ממצב עמידה או חניה ולכן היה עליו לתת זכות קדימה למונית.

2. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, את עדויות הצדדים המעורבים בתאונה ואת עדותו של מר אברהם יוסף – עד מטעם התובע (להלן:"העד"), אני קובע, שהעובדות כפי שהובאו על ידי הצדדים עצמם והנסיבות מצביעות על מעורבות משותפת של שני המעורבים בתאונה, כאשר לאור אופן נהיגת הנתבע, אני קובע, שאחריותו של הנתבע גבוהה יותר מזו של התובע ובשל הנימוקים שיפורטו להלן, אני קובע את אחריותו של הנתבע בשיעור של 70% ואילו את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 30% :

א. א) אני מאמין לתובע, שאכן ההתנגשות בין שני הרכבים ארעה בעת שהתובע כבר היה בנסיעה וכך גם הנתבע. העד מאשר את העובדה, שלאחר שהוא חזר למכונית התובע ונכנס בה, החל התובע בנסיעה וכמה שניות לאחר מכן, בעת שנסעו בנתיב ימין, נכנסה המונית משמאל לתובע ופגעה ברכב התובע.

(ראה דברי העד בעמ' 3 לפ',ש' 1- 2).

סטייה זו של הנתבע בוצעה מבלי להתחשב ברכב התובע, שנסע מימינו.

ב) עם זאת, אני קובע, שלאור העובדה, שרכב התובע היה בנסיעה במקביל לנסיעת רכב הנתבע, היה חייב גם התובע להיות ער לסטייתו של הנתבע ואם היה מבחין מבעוד מועד באותה סטייה, יכול היה לעשות פעולה כלשהי כדי למנוע את התאונה או למזער את הנזקים.

לעניין זה אומר התובע, שלמרות שניסה לעצור – הוא לא הצליח למנוע התאונה. (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 4- 6)

ב. א) הפגיעה בחלקו הקדמי שמאלי של רכב התובע, מאשש את מסקנת בית המשפט, שאכן בעת שסטה הנתבע לנתיב נסיעתו של התובע, הוא בעצם חסם את המשך נסיעתו של התובע והחסימה הייתה תוך פגיעה בחלק הקדמי שמאלי של רכב התובע.

ב) אני מקבל את עדותו של הנתבע, שאכן בתחילה עמד רכב התובע בצד הדרך ושהוא יצא ממצב עמידה, שכן התובע וגם העד מאשרים שקודם הפגיעה עמד רכב התובע וחיכה לחזרתו של העד למכונית, אך איני מקבל את טענת הנתבע, שרכב התובע החל בנסיעה רק בעת סטייתו של הנתבע לנתיב ימין.

ג) הנתבע מאשר את טענות התובע, שהוא אכן פנה ימינה לתוך מפרץ לקחת נוסעים וכפי שכבר ציינתי לעיל, איני מקבל את עדות הנתבע, שדווקא אז בעת שפנה ימינה או אז החל התובע לנסוע.

הנתבע גם לא מביא גרסה בטוחה לעניין זה, שכן הנתבע אומר לעניין זה כך: "...פניתי ימינה לתוך המפרץ לקחת נוסעים. משום מה, הוא באותה שנייה, הניע את האוטו או שהאוטו היה מונע, חלפתי על פניו וכשפניתי ימינה הוא התחיל לנסוע..". (עמ' 2 לפ',ש' 11- 13). מעדות זו עולה, שהנתבע לא ידע מתי הניע התובע את הרכב ואם רכב הנתבע נפגע בדופן תחתון אמצעי, יש בפגיעה זו כדי להוכיח, שאכן תוך כדי פנייה ימינה עם החלק הקדמי של רכב הנתבע, פגע חלקו האחורי בחלק הקדמי שמאלי של רכב התובע.

ד) זאת ועוד, מהמשך עדות הנתבע עולה, שבעת הסטייה כבר נסע רכב התובע ולא כפי שאמר קודם, שבעת הסטייה היה רכב התובע בעמידה, מותנע או שלא מותנע, שכן לעניין זה אומר הנתבע כך:" התאונה הייתה לאחר שהבן אדם נכנס לרכב והתחיל לנסוע". (עמ' 2 לפ',ש' 17, ההדגשה שלי- ג.ב.).

3. א. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע שמירב האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבע ולתובע רשלנות תורמת – הכל כפי שהוסבר לעיל ולאור חלוקת האחריות הנ"ל, על הנתבע לפצות את התובע.

ב. א) באשר לגובה הנזק, הוכיח התובע נזק ממשי בסך של 3,553 ₪ (ללא מע"מ) ואני מקבל טענת הנתבע, שאין לשלם לתובע את סכום המע"מ, משום שהוא לא הוכיח שתיקן בפועל את הרכב ושילם את המע"מ. התובע לא הציג חשבונית תיקון.

ב) כמו כן, הוכיח התובע את הסכום ששילם לשמאי בסך 400 ₪, אך לא הוכיח את הסכום הסתמי והכללי של 1,000 ₪, אשר כולל בחובו פריטי נזק שונים בלתי מוגדרים ובלתי מוכחים.

ג. א) לכן, אני קובע, שהנזק שהוכח על ידי התובע הוא בסכום של 3,953 ₪ ולאור חלוקת האחריות, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,767 ₪ (70% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה- 10.12.12- ועד התשלום בפועל.

ב) כמו כן ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ג) יתרת סכום התביעה נדחית – מהנימוקים שפורטו לעיל.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום 23.4.13 (יג' באייר התשע"ג) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסק הדין לכ"א מהצדדים.