לאור הודעת הנתבעת-3, כי היא נוטלת על עצמה את החבות בתיק זה ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4290/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (25/1/17), אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת-4.

הצדדים חלוקים ביניהם בעניין ההוצאות. הנתבעת 4, טוענת שיש לפסוק את מלוא הוצאותיה, שעה שהייתה שותפה מלאה לניהול התיק מאז 2014. הנתבעת-4 מדגישה, את ההלכה על פיה יש במקרים הרגילים ראוי להשיב לצד שזכה בדין את הוצאותיו בהתדיינות.

הנתבעת-3 מדגישה מצידה, כי הסוגיה שנדונה בבית המשפט העליון, הייתה סוגיה חדשה ופסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט ביקש תשובה לבקשת רשות הערעור. לטעמה, בנסיבות כאשר המדובר בטענה משפטית חדשה שמעולם לא הובאה לפני בית המשפט אין מקום להורות על פסיקת הוצאות ולמצער יש להפחית את סכום ההוצאות שיפסק.

לדברים אלה, משיבה הנתבעת-4, כי פסיקת ההוצאות אינה עונש, אלא החזרת המצב לקדמותו מבחינת הצד הזוכה, מה גם שבית המשפט העליון עצמו בפסק הדין התקשה להבין מדוע המבטחת עמדה על קיום דיון בשלוש ערכאות ואף נתן לכך ביטוי בהוצאות.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה, כי בשים לב למכלול נסיבות העניין, נכון לפסוק לנתבעת-4, הוצאות שיהא בהן כדי להביא למצב שלא יגרם לה חסרון כיס.

תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט, אם לאו, כאשר הן התקנות והן הפסיקה התוו קווים מנחים באשר למרכיבי שיקול הדעת האמור (ראו: תקנה 512(ב) לתקנות; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פסקה 3 (16.6.2005)). ככלל, כפי שטוענת הנתבעת-4, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס (ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"דנג(5) 581, 598 (1999) והאסמכתאות הנזכרות שם), ואולם, נפסק לא פעם, כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט, מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שבפניהם, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ופעמים גם לפנים משורת הדין. טעמים שעניינם ב"נסיבות העניין", במיהות בעלי הדין ומצבם, במהות ההליך ובשאלה האם מדובר בהליך סרק, הוכרו כטעמים המצדיקים הימנעות מפסיקת הוצאות (ראו: רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' אמנונית דרור (24/2/2014), רע"א 6568/05 כץ נ' כץ פסקה ג (17.08.2005)).

בנסיבות תיק זה, קיימת הצדקה לפסוק הוצאות ריאליות לנתבעת-4, וזאת גם בהתקבל טענת הנתבעת-3, שההליך לא היה הליך סרק והסוגיה שעמדה להכרעה בבית המשפט העליון הייתה סוגיה שטרם הוכרעה, שכן כפי שטוענת הנתבעת-4 וכפי שפסק לא פעם בית המשפט, ההוצאות אינן בבחינת עונש, אלא מטרתן שלא להותיר את הצד הזוכה בחסרון כיס.

בענייננו, כאשר עומדות זו מול זו (בהקשר לסוגיית ההוצאות) חברות ציבוריות, כאשר כספי הנתבעת-4, הם בעקרון כספי ציבור, לא נכון להגיע לכדי תוצאה שיהא בה משום חסרון כיס לנתבעת-4, גם אם נכון היה לנהל את ההליך.

בשים לב שסכום ההוצאות שדורשת הנתבעת-4, הוא סביר ומתיישב עם מהות התביעה והיקף העבודה שנעשתה בתיק, אני מוצאת לנכון לפסוק לנתבעת-4 את הוצאותיה, כדלקמן: שכר טרחה בסך כולל של 12,330 ₪ והוצאות ניהול ההליך בסך כולל של 2,767 ₪ נכון למועד זה (בנסיבות, לא ישוערך הסכום).

הנתבעת-4, תשלם את ההוצאות בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.