1. בפני תביעה על סך 21,200 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעת, כאשר תחילתה של התביעה בבקשה לביצוע שיק.

טענות התובעת

1. אקדים ואומר כי גרסתה של התובעת, כעולה מתצהירה, הינה מבולבלת ובלתי מסודרת לחלוטין ואביא להלן את גרסתה ככל שהצלחתי לדלות אותה מתוך תצהירה.
2. התובעת השכירה לנתבעת דירה, כאשר תקופת השכירות הראשונה החלה ביום 6.8.08, בהתאם להסכם שכירות, שנחתם ביום 15.7.08 ואשר עותק ממנו צורף על-ידי הנתבעת לתצהיר שתמך בהתנגדותה. תקופת השכירות הוארכה על-ידי הצדדים לכמה תקופות שכירות בנות שנה כל אחת, בהתאם לתנאי הסכם השכירות, כאשר תקופת השכירות האחרונה הייתה אמורה להסתיים ביום 6.8.12.
3. לטענת התובעת, הנתבעת פינתה את הדירה ביום 19.8.12 כשהיא מותירה בדירה נזקים רבים וכן חוב בגין דמי שכירות עבור חודשיים, כעולה מתצהירה של התובעת, סכום התביעה מורכב מתשלום עבור שני חודשי שכירות בסך של 10,600 ₪, לפי 5,300 ₪ לכל חודש שכירות, ובנוסף פיצוי עבור נזקים שגרמה הנתבעת לדירה בסך של 10,600 ₪.
4. לטענת התובעת, דמי השכירות החודשיים שהייתה חייבת הנתבעת לשלם הינם בשיעור של 5,300 ₪ לכל חודש.
5. לטענת התובעת, הנתבעת סירבה לחתום על הארכה מסודרת של תקופת השכירות.
6. התובעת מגוללת בתצהירה סיפור מעשה בדבר רצונה של הנתבעת לרכוש את המושכר, רצון שלא יצא אל הפועל בסופו של יום, מכיוון שהסתבר כי קיימת מניעה טכנית למכירת הדירה.
7. לטענת התובעת, בשלב מסוים, בתקופת השכירות האחרונה, היא דרשה מהנתבעת דמי שכירות בגובה של 5,300 ₪ לחודש, השווים ל-1,400$.
8. התובעת צירפה לתביעתה מכתבי התראה שנשלחו על-ידי בא-כוחה. כן היא צירפה הצעת מחיר לתיקון נזקים במושכר בסך 10,600 ₪ וקבלה בגין התקנת תריס בסך 2,750 ₪.

טענות הנתבעת

1. טענות הנתבעת פורטו בתצהיר שצורף להתנגדות לביצוע שטר. הנתבעת טוענת, כי התובעת אינה בעלת הדירה בשלמות ולכן אינה זכאית למלוא דמי השכירות ביחס לדירה, אלא לשליש בלבד, יחד עם אחיה ואחותה. הנתבעת צירפה עותק מהסכם השכירות.
2. לטענת הנתבעת, היא שכרה מהתובעת דירה ביחס לתקופה שבין 6.8.08 ועד 6.8.09. בתום תקופת השכירות הראשונה, היא חתמה לתובעת על הארכת הסכם השכירות עד יום 6.8.10, כאשר דמי השכירות בתקופה המוארכת הועמדו על סך של 4,800 ₪ לחודש. לטענת הנתבעת, התובעת לא מסרה לה עותק מהארכת ההסכם.
3. בסיום שנת השכירות השניה, הוארך הסכם השכירות בשנה נוספת מיום 6.9.10 עד יום 6.9.11. לדבריה של הנתבעת, היא חתמה על ההארכה בביתה של התובעת אך לא קיבלה עותק מהמסמך.
4. לטענת הנתבעת, התקיים בינה לבין התובעת משא ומתן לרכישת דירתה במהלכו הסתיימה תקופת השכירות הנוספת והיא הוארכה לשנה נוספת.
5. משהעסקה לרכישת הדירה לא יצאה לפועל, הודיעה הנתבעת לתובעת כי תפנה את הדירה בחודש אוגוסט 2012 והתובעת הסכימה לכך.
6. לטענת הנתבעת, בן זוגה העביר את דמי השכירות ישירות לאחיה של התובעת בארצות הברית וזאת בסך של 1,300$ בכל חודש.
7. לטענת הנתבעת, היא המשיכה לשלם דמי שכירות עד יום 6.4.12 ואז החלה התובעת לדרוש את העלאת דמי השכירות לסך של 1,400$ לחודש, אולם הנתבעת לא הסכימה לדרישה זו.
8. לדברי הנתבעת, התובעת השלימה את שיק הביטחון שהיה בידה כך שיעמוד על סך 16,000 ₪ המהווה, לטענתה של הנתבעת, את מלוא דמי השכירות מיום 6.4.12 עד יום 6.7.12 ועוד 1,600 ₪ עבור שליש חודש אוגוסט, שהרי לטענת הנתבעת, מועד הפינוי היה ביום 19.8.12, בהתאם לגרסת התובעת, אם לא ביום 15.8.12, כפי שטוענת הנתבעת. מכאן שלכל היותר נותר חוב של דמי שכירות בגין חודש אחד בלבד.
9. לטענת הנתבעת, לאחר שבמהלך דיון בבקשת הרשות להתגונן, נדחתה התנגדותה, ביחס לדמי שכירות בגין חודש אחד בסך של 4,800 ₪ היא שילמה סכום זה לתובעת, בצירוף הוצאות משפט יחסיות שנפסקו לחובתה ולפיכך היא אינה חייבת סכום כלשהו לתובעת.
10. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי כתב התביעה, כלומר הבקשה לביצוע שטר, הינו לקוי ואינו מגלה עילת תביעה ובנוסף טוענת הנתבעת כי לא נשלחה על-ידי התובעת הודעת חילול או דרישה לתשלום ביחס לשיק וכי יש לדחות את התביעה גם מטעמים אלו.

ראיות התובעת

1. גרסת התובעת, כפי שפורטה בתצהירה, הובאה לעיל ואין מקום לחזור על גרסה זו.
2. בדיון שהתקיים ביום 11.11.13 הסבירה התובעת, כי סכום התביעה נובע מחוב בגין שני חודשי שכירות, כל חודש בסך של 5,300 ₪ והיתרה בגין תיקון נזקים. לדבריה, בעלי המקצוע שביצעו את התיקונים לא נתנו לה קבלות, למרות שביקשה.
3. התובעת הסבירה, כי מגיעים לה דמי שכירות עבור חודשיים מאחר שהנתבעת התגוררה בנכס עד חודש אוגוסט 2012 ושילמה רק עד מרץ 2012 ולפיכך מדובר בסה"כ בחמישה חודשי שכירות, מתוכם גבתה התובעת, לדבריה, דמי שכירות עבור שלושה חודשים ונותרו שני חודשים בצירוף סכומי הנזק.
4. בחקירתה הנגדית בדיון מיום 27.5.14, השיבה התובעת, כי ההסכם בינה לבין הנתבעת מדבר על שכירת דירה עד סוף חודש אוגוסט, התובעת ביקשה להציג עותק של הסכם המתייחס לתקופת השכירות האחרונה, הסכם שלא הוגש ע"י התובעת קודם למועד הדיון, אולם לא התרתי לה לעשות כן.
5. התובעת אישרה, כי בהסכם קבועים דמי שכירות חודשיים בסך של 4,850 ₪. כן אישרה התובעת כי גבתה את השיק בסך 16,000 ₪ בגין שכר דירה ואישרה כי קיבלה סכום נוסף של 4,800 ₪ בעקבות דחייה חלקית של ההתנגדות.
6. התובעת התבקשה להסביר מדוע מגיעים לה דמי שכירות בסכום העולה על 4,800 ₪ לחודש. לדבריה, בהארכת ההסכם לשנת 2011 הנתבעת סירבה לחתום על הסכם חדש והיא שלחה אליה התראות מעורכי דין, תוך שדרשה מהנתבעת דמי שכירות בשיעור של 5,300 ₪ לחודש ודרשה ממנה לפנות את המושכר. אולם, הנתבעת לא הסכימה לחתום, לדבריה, הנתבעת שילמה לה 1,400 $ לחודש השווים ל-5,300 ₪. התובעת אישרה, כי אין לה הוכחה לכך שקיבלה דמי שכירות בסכום זה בניו-יורק, ברם היא הפנתה לתצהיר הנתבעת, וטענה כי בתצהירה של הנתבעת, היא בעצמה מודה ששילמה 1,400 $ בניו-יורק.
7. התובעת נשאלה מדוע לא הביאה לעדות את אחותה או את קבלן השיפוצים או כל עד אחר. תשובתה הייתה, כי אצלה הכל מגובה במסמכים וגם הנתבעת לא הביאה כל עד להוכחת טענותיה.

עדות הנתבעת

1. גרסתה של הנתבעת ניתנה בתצהיר שתמך בהתנגדותה והאמור בו פורט לעיל בפרק "טענות הנתבעת".
2. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת, כי כל ההארכות של הסכמי השכירות נותרו ברשות התובעת וכי בידיה אין כל הסכם. הנתבעת אישרה כי התגוררה בדירה עד יום 15.8.12. לדבריה, התובעת לחצה עליה כי תקדים את פינוי הדירה ובסופו של דבר היא תיאמה עם התובעת את מועד הפינוי ליום 15.8.12. הנתבעת אישרה, כי ביצעה את קריאת המונה ביחד עם התובעת ואחותה של התובעת ביום 19.8.12 בדירה.
3. הנתבעת נשאלה מדוע לא שיפצה את הדירה כאשר עזבה אותה והיא השיבה כי היא קיבלה את הבית כשהוא מוזנח. לדבריה, היא שמרה על הבית בצורה מעולה והיא צבעה את הבית. כמו כן, אמרה כי הדירה הייתה במצב מצוין במועד הפינוי.
4. לטענת הנתבעת, החוזה הסתיים ביום 6.8.12 והיא פינתה אותה ויצאה מהדירה ביום 15.8.12 כך שלכל היותר היא חייבת דמי שכירות עבור 7 ימים. ולגבי התיקונים, השיבה הנתבעת כי הדירה הייתה מסודרת ולא היה מה לתקן בה.

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר כי מדובר בתביעה על סכום נמוך ביותר, חרף עובדה זו, סיבכו שני הצדדים את הדיון והכבידו על ניהולו.
2. התובעת שהתצהיר מטעמה היה מבולבל ובלתי ברור לחלוטין, ואשר התבטאה באופן בלתי ראוי במהלך הדיון, כפי שאף פירטתי בהחלטתי שניתנה במהלך הדיון עצמו. כאשר גם גם בא-כוחה של הנתבעת, לא הקל על בית המשפט במלאכתו, והכביד על הדיון בטענות בלתי ראויות שגם ביחס לחלק מהן ניתנה החלטתי במהלך הדיון.
3. הסכסוך שבפני הוא פשוט ביותר והוא נסוב על תביעה לתשלום דמי שכירות ונזקים לכאורה שנגרמו למושכר.
4. במהלך הדיון, העלה בא-כוח הנתבעת טענות ביחס לכתב התביעה, דהיינו ביחס לבקשה לביצוע שטר, שכמוהו ככתב תביעה, וטען כי יש לסלק את התביעה עקב הפגם שנפל במילוי טופס הבקשה לביצוע שטר. (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 17 ואילך).
5. הודעתי לבא-כוח הנתבעת כי אינני רואה טענה זו בעין יפה, במיוחד בשלב בו היא הועלתה, שכן מדובר בטענה בגין פגם טכני שהיה ניתן לתיקון לו היה בא-כוח הנתבעת מעלה טענה זו בתחילת הדיון, במועד הדיון בהתנגדות בפני הרשם.
6. בא-כוח הנתבעת צירף לתמיכה בטענתו את פסק הדין שניתן בע"א 146/85 ציון גמליאל נ' מנורה ואח' ובו נקבע כי:

"על פי האמור בתקנה 108 (ב) לתקנות ההוצאה לפועל, הופכת הבקשה לביצוע שטר לכתב-תביעה בסדר דין מקוצר מיד עם הגשת ההתנגדות, ולכן חובה על התובע להקפיד ולערוך את הבקשה, כך שתמלא אחר כל התנאים הדרושים להראות עילת תביעה [...] כאן הוגשה הבקשה על גבי טופס רשמי של לשכת ההוצאה לפועל, טופס הממלא אחר כל דרישות החוק אם אך ממלאים אותו כדבעי. כיוון שהדבר לא נעשה, אין כתב תביעה, שהוגש על-ידי המשיבה, מגלה כל עילת תביעה, ולאחר שהמערער מיחה על כך, לא היה מנוס מתיקון כתב התביעה על-פי האמור בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי [...]"

1. אכן, זוהי ההלכה הנוהגת. אולם, באותו פסק-דין ממש, למעלה מהדברים שצוטטו על-ידי בא-כוח התובע, נקבע כי:

"אומר מיד, כל הפגמים הללו אינם מהותיים, כולם ניתנים לתיקון, ובמצב הרגיל לא יכול היה המערער להיבנות מהם בשלב של ערעור, אך כיוון שבא-כוחו של המערער הביא חלק מהפגמים הללו לתשומת לב בית המשפט בעת הדיון, הרי שראוי היה לתקנם בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי."

1. בא-כוח הנתבעת העלה טענה פורמלית זו בלא הפירוט הנדרש במסגרת ההתנגדות, ולא עמד על טענה זו במועד שמיעת ההתנגדות ובדיון למתן רשות להתגונן למרשתו. אילו היה מעלה טענה זו בפני כבוד הרשם בדיון בהתנגדות, מן הסתם היה הרשם מתיר לתובעת לתקן את הטופס ואת הפגמים הטכניים שנפלו בו. משלא עמד בא-כוח הנתבעת על טענה זו בפני הרשם, או אף בדיון המקדמי, הרי שהוא מחל עליה ולא ניתן לשוב ולהעלות טענה זו במסגרת דיון ההוכחות והסיכומים ואני רואה בהעלאת טענה זו בשלב ההוכחות, משום חוסר תום לב דיוני. זאת ועוד, הפגם הטכני ככל שהוא קיים בבקשת הביצוע, נתרפא באמצעות האמור בתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידי התובעת והמפרט את טענותיה וזאת בצירוף לויתורו של בא-כוח התובעת על הטענה.
2. טענה טכנית נוספת שהעלה בא-כוח הנתבעת הינה זו לפיה התובעת לא נתנה הודעת חילול בגין השיק נשוא התביעה. בעניין זה נתפס בא-כוח הנתבעת לכלל טעות, שכן כאשר מדובר בשיק שהופקד בבנק וחזר ללא כיסוי, אין צורך במתן הודעת חילול. בעניין זה נקבע בע"א 263/65 יעקב שרייטר נ' "חלץ" בע"מ:

"אי-פרעון השטר על-ידי הבנק שעליו הוא נמשך מחוסר כיסוי מראה שהבנק לא היה חייב לפרעו וכתוצאה מזה פטור הנפרע מכוח החוק מחובת מתן הודעת חילול והעדה: ראה סעיף 49 (ב) (3) (ד) לפקודת השטרות."

1. הלכה זו נקבעה גם בע"א 262/61 אברהם חצרוני נ' דוד יעקבי:

"והואיל ולא היה לשיק כיסוי בבנק, שוב פטור היה המשיב מלהעידו ומליתן הודעת חילול, בתוקף הסעיפים 49 (ב) (3) ו-50 (ה) לפקודת השטרות".

1. הנתבעת העלתה טענה נוספת ולפיה התובעת אינה זכאית למלוא דמי השכירות מאחר שהיא אינה הבעלים של הדירה בשלמותה, אלא רק בעלת שליש מהדירה. למרות שבמהלך דיון ההוכחות לא התרתי העלאת טענה זו, אני מוצא לראוי להתייחס אליה בכל זאת בפסק דיני, כדי למנוע טענות סרק.
2. אקדים ואומר כי בטענה מסוג זה, יש משום חוסר תום לב, שכן הנתבעת התקשרה עם התובעת בהסכם שכירות, התגוררה והחזיקה בדירה ששכרה ממנה במשך מספר שנים וכל אותה עת לא הלינה על כך שהתובעת הינה "רק" בעלת 1/3 מכלל הזכויות בנכס וכבר מטעם זה יש לדחות את הטענה וזאת מאחר והתובעת היא שהשכירה לנתבעת לאורך השנים את הדירה, ולחלקה בזכויות הבעלות בנכס אין כל רלבנטיות במקרה דנן.
3. לעניין זה, נקבע ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, כי נתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה ו/או נטענת כלפיו טענה לסילוק יד:

"הגנת ה - ius tertiiההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל לפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה לפיה לתובע אין זכות טובה לנכס אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה - ius tertii אשר נשללה בשטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה".

1. כב' השופט ויתקון בע"א 350/75 נסים נ' פאשה פ"ד ל(1) 99 בעמ' 104, קבע כדברים האלה –

"הייתי מקבל גם את טענת התובע שהנתבע אינו זכאי לחלוק על זכותו של התובע שממנו הוא מחזיק. הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי".

1. אני מפנה גם לת.א 033101/03 (שלום – ת"א) :

"זאת ועוד זאת, הנתבע לא כפר בקיומם של חוזי השכירות ובחיוביו על פיהם. ..... הלכה היא, מקדמת דנא, כי לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע, אין כל צורך להכריע בשאלת זכויותיו של התובע בדירה, אלא די שיוכח כי הנתבע שכר את הדירה מן התובע. במקרה האמור אין השוכר רשאי להתכחש לעובדה שהוא קיבל את המושכר מידי המשכיר.

1. ראה גם בת"א (י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי בירושלים נ' מרדכי סגל עו"ד (פורסם באתר המשפטי נבו) שם כבוד השופט חשין ציין כי אין המשכיר חייב להיות הבעלים וכי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, :

"אין זכר ל'בעל נכס' אלא ל'משכיר', משמע שאין המשכיר חייב להיות הבעלים. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם חובתו של השוכר להחזיר את המושכר למשכיר – ולא לבעל הנכס – בתום השכירות (סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה)" .

1. הוכח בפני, כי מלבד ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים, ביחס לתקופת השכירות הראשונה, הארכות תקופת ההסכם, כל פעם לשנה, נעשו מבלי שהאסמכתאות להארכות אלו הוגשו לבית המשפט, אם כי אין ספק כי החוזה הוארך מזמן לזמן לתקופה של שנה בכל פעם, בהתאם לתנאי החוזה הראשון והנתבעת הודתה בכך במפורש.
2. מעיון בהסכם השכירות שהוגש לי, על-ידי הנתבעת דווקא, ביחס לתקופת השכירות המקורית, עולה, כי דמי השכירות על-פי החוזה הועמדו על 4,850 ₪ לחודש, כפי שהוכח בפני. דמי השכירות השתנו בהסכמה בהמשך והועמדו על סך של 4,800 ₪ לחודש.
3. לטענת התובעת, בשנת השכירות האחרונה, נשוא התביעה שבפני, היא דרשה מהנתבעת להעלות את דמי השכירות ולהעמידם על סך של 5,300 ₪ בחודש, אולם הנתבעת טענה כי היא לא הסכימה לדרישה זו ולפיכך, לא אוכל לקבל את טענת התובעת בדבר העלאת דמי השכירות, שכן לא ניתן לשנות דמי שכירות באופן חד צדדי ואין די בדרישת התובעת בלא הסכמת הנתבעת. לפיכך אני קובע כי דמי השכירות החודשיים, הינם בסך של 4,800 ₪ בחודש.
4. הנתבעת הודתה, כי היא חדלה מלשלם לתובעת דמי שכירות ביום 6.4.12 ולדבריה היא פינתה את המושכר ביום 15.8.12. העולה מהודאה זו, הינו כי הנתבעת לא שילמה דמי שכירות עבור חמישה חודשי שכירות , אפריל, מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2012.
5. אינני מקבל את טענת בא-כוח הנתבעת שלפיה על הנתבעת לשלם דמי שכירות עד יום הפינוי בפועל, (15.8.12) בלבד, שכן הנתבעת חייבת לשלם דמי שכירות עבור חודש שכירות מלא, גם אם עזבה את המושכר בטרם הסתיים החודש.
6. לטענת הנתבעת, המהווה הודאת בעל דין, הסכם השכירות הסתיים ביום 6.8.12 והיא פינתה את הדירה ביום 15.8.12, העובדה לפיה הנתבעת פינתה את המושכר לאחר יום 6.8.12 מחייבת אותה בתשלום דמי שכירות לחודש שכירות מלא, עד סוף חודש אוגוסט וליתר דיוק עד יום 6.9.12. חובה זו נובעת אף מהקבוע בסעיף 29(ג) להסכם השכירות, הסכם שתנאיו המשיכו לחול בין הצדדים כל העת ולפיו: "במידה והשוכר יסיים את השכירות באמצע החודש יהיה חייב לשלם למשכיר עבור חודש מלא".
7. דמי שכירות עבור חמישה חודשים לפי דמי שכירות בסך 4,800 ₪ לחודש, מסתכמים בסך של 24,000 ₪, הנתבעת שילמה לתובעת סכום של 16,000 ₪ באמצעות שיק הביטחון שהופקד על-ידי התובעת, ונפרע, ובנוסף סכום של 4,800 ₪ ששולם לתובעת בעקבות דחייה חלקית של ההתנגדות, בסה"כ שילמה הנתבעת בגין התקופה של חמשת החודשים סך של – 20,800 ₪ ולפיכך נותרה הנתבעת חייבת לתובעת בגין דמי שכירות סכום של 3,200 ₪.
8. באשר לתביעה בגין הליקויים בדירה, התובעת טענה כי הנתבעת הותירה נזקים במושכר אך הקבלה היחידה שצורפה על-ידי התובעת התייחסה לתיקון תריס בסך של 2,750 ₪. לטענת התובעת התריס היה מפורק, בעוד לטענת הנתבעת, התריס היה תקין, למעט המנוע שהיה מקולקל כל העת.
9. בעניין זה העדפתי את גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעת, גירסת התובעת נתמכת בקבלה על תיקון התריס ואינני רואה מדוע תתקן התובעת את התריס אילו היה תקין לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת גם את עלות תיקון התריס בסך 2,750 ₪.
10. יתר הנזקים הנטענים על-ידי התובעת לא הוכחו, אין די בהצעת המחיר שצורפה כדי להוכיח את הנזקים ואת עלותם ולפיכך אינני פוסק לתובעת כל סכום נוסף בגין הנזקים.
11. לא מצאתי לנכון להתייחס בפסק דין זה לטענות הצדדים בעניין כוונתה של הנתבעת לרכוש את הדירה, שכן טענות אלו אינן רלבנטיות כלל ועיקר לסכסוך שבפני וממילא הנתבעת לא הוכיחה כי נגרם לה כל נזק בעניין זה.
12. בעקבות בקשה שהגישה התובעת, ביום 5.6.14 מוצא אני לנכון לבטל את ההוצאות שהטלתי עליה לטובת אוצר המדינה, עקב התנהלותה במהלך הדיון מיום 27.5.14. התעלמתי מיתר טענות התובעת בבקשה, טענות שאין מקום להעלותן לאחר סיום הדיון ושממילא עיקרן מהווה חזרה על טענות התובעת בדיון.
13. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 5,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל בצירוף סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪. סכום ההוצאות בא לבטא את מורת רוחי מטענות והתנהלות הנתבעת ובא-כוחה בדיון ומחוסר תום הלב הדיוני בהעלאת טענות שאין להן מקום ויסוד ובמיוחד בדיון כה פשוט.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.