1. בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

העובדות וההליכים

1. תובעים מס' 1-3 (להלן: "תובעים 1-3") הינם אמו ואחיו של החייל המנוח סלים בוטרוס ז"ל (להלן: "המנוח"), ויורשי עזבונו. תובע מס' 4 הוא עזבון המנוח (להלן: "העזבון"), אשר תובע באמצעות היורשים.
2. ביום 10.12.12 הגישו התובעים תביעתם זו. על פי הנטען בכתב התביעה נמצא המנוח ירוי בחדרו בבסיס ביום 12.2.01 (בכתב התביעה נפלה טעות, והמועד הנכון הוא 17.8.01, כפי שעולה גם מהתצהיר שהגישו התובעים לתמיכה בתגובה לבקשה – מ.צ.). הוא פונה לבית חולים ושם נפטר. לאחר פטירת המנוח בוצעה בגופתו נתיחה במרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן: "המכון לרפואה משפטית" או "המכון"), לאחר שתובע מס' 3 (להלן: "ויסאם") נתן בכתב הסכמתו לכך, הסכמה שניתנה בסערת רגשות עקב מות המנוח. במהלך הנתיחה נקצרו מהגופה איברים שנשמרו במכון (להלן: "הדגימות"), ולא נקברו ביחד עם גופת המנוח.

בחודש ינואר 2003 יצרו נציגים של משרד הבטחון קשר עם ויסאם, והודיעו לו על הימצאות הדגימות במכון ועל הצורך לקוברן, והוא נתבקש למסור את החלטת המשפחה אם לקוברן בקבר המנוח או בחלקת איברים כללית. ויסאם לא סיפר לאמו ולאחיו, תובעים מס' 1-2 (להלן: "תובעים 1-2"), את הדברים, ולכן גם קבורת הדגימות נדחתה. בחודש ספטמבר 2008 סיפר ויסאם לבני משפחתו על אודות הימצאות האיברים במכון. ביום 14.9.08 נערך למנוח טקס לוויה שני, שבו נקברו הדגימות.

לטענת התובעים, הנתיחה בוצעה ללא סמכות בדין וללא סיבה עניינית. נטילת הדגימות ואי קבורתן נעשו בניגוד להוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג- 1953, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובניגוד לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתוצאה מכך נגרמו, על פי הנטען, לתובעים 1-3 נזקי גוף עקב השבר הנפשי שגרמה להם התנהלות הנתבעים. נזקים אלה נתבעים בתביעה זו. בנוסף נתבע פיצוי לעזבון, באמצעות יורשיו, הם תובעים 1-3, בגין הפגיעה בגופת המנוח ובזכותו היסודית לכבוד ולשמירה על שלמות גופו גם לאחר מותו. עוד עותרים התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים נכבדים.

1. התביעה הוגשה נגד נתבע מס' 1 - פרופ' יהודה היס, שבמועדים הרלבנטיים שימש כמנהל המכון לרפואה משפטית (להלן: "פרופ' היס"); נגד נתבע מס' 2 - המכון לרפואה משפטית; נגד נתבע מס' 3 - משרד הבריאות, שהינו הבעלים של המכון ומעסיקו של פרופ' היס; ונגד נתבע מס' 4 - משרד הבטחון, שהינו המשרד הממשלתי האחראי על צה"ל, ואשר שימש כגורם מקשר בין בני משפחת המנוח למכון לרפואה משפטית.
2. הנתבעים הגישו בקשה זו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בתגובתם טענו התובעים טענות עובדתיות שבגינן מתקיימים במקרה זה, לטענתם, החריגים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות. הואיל ולתגובה לא צורפו תצהיר או תימוכין ראייתיים אחרים, קבעתי בהחלטתי מיום 9.10.13, כי עובדות אלה אינן יכולות לשמש כחלק מהתשתית העובדתית לצורך הכרעה בבקשה, ואפשרתי לתובעים להגיש תצהיר או תימוכין ראייתיים אחרים לטענותיהם, תוך מתן אפשרות לנתבעים להשיב לדברים.
3. התובעים הגישו תצהיר של ויסאם, שאליו צרפו מסמכים שונים, בעיקר מסמכים רפואיים. הנתבעת הגישה תשובה, שאליה צרפה פניות של עורכת דין שייצגה את בני המשפחה לרמ"ד קשר למשפחות בצה"ל, מיום 10.2.03 ומיום 16.3.03.

טענות הצדדים

1. הנתבעים טוענים כי תקופת ההתיישנות הינה בת שבע שנים, ותחילתה ביום שבו נולדה עילת התביעה. במקרה זה המועד שבו נולדה עילת התביעה הינו מועד נטילת הדגימות מגופתו של המנוח, 18.8.01. לחילופין נולדה עילת התביעה בשנת 2003, מועד שבו, לכל המאוחר, ידעו התובעים, או שהיה עליהם לדעת, על הימצאות הדגימות במכון.
2. הנתבעים הגישו תגובה ארוכה לבקשה, שבה טענו כי מתקיימים במקרה זה חריגים שונים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות: החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות והחריג הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). מכוחם של חריגים אלה, המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות במקרה זה חל, לטענתם, בשנת 2011, ולכל המוקדם בשנת 2006.
3. בתשובתם טוענים הנתבעים כי לא מתקיימים במקרה זה תנאיו של אף אחד מהחריגים לכלל בדבר מניין תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

1. בטרם אבחן את טענות הצדדים, ראוי להזכיר מושכלות יסוד הנוגעים לבחינתה של טענת התיישנות המועלית בבקשה לדחיה של תביעה על הסף.
2. סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, הואיל ודחיית התביעה על הסף פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהינה זכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.08)).
3. עם זאת, זכות הגישה לערכאות הינה רק מימד אחד במערכת האיזונים שיוצרים דיני ההתיישנות. דיני ההתיישנות כוללים מערכת של כללים וחריגים אשר נועדו לאזן בין אינטרסים של התובע, של הנתבע ושל כלל הציבור. יפים הם לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (22.6.08) (להלן: "עניין אלנקווה"):

"דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים (לא פורסם 20.6.06) (השופט רובינשטיין) ; רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (לא פורסם, 2.4.08 (השופטת חיות))" (פסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

1. כלל נוסף המנחה את בית המשפט במקום שבו מתבקשת דחיה של תביעה על הסף מחמת התיישנות הינו, כי בחינת טענת ההתיישנות נעשית על בסיס ההנחה שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן עובדות מוכחות. היינו התשתית העובדתית המונחת לעיני בית המשפט היא זו הנטענת בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של עובדות אלה ניכרת על פניה ואינה מצריכה בירור ראייתי (ראה: עניין אלנקווה בפסקה 16 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
2. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תביעת נזיקין מתיישנת תוך שבע שנים.
3. הכלל בדבר מניינה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בחוק ההתיישנות ובפקודת הנזיקין קבועים כמה חריגים שעניינם תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות. מתוך חריגים אלה, הרלבנטיים למקרה זה הם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו גילוי מאוחר של העובדות המהוות את עילת התביעה; סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות; וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שעניינו מניין תקופת ההתיישנות ממועד אירוע הנזק או ממועד גילויו בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות

1. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. חריג זה של גילוי מאוחר חל על כל רכיביה של עילת התביעה למעט רכיב הנזק, שלגביו חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראה: ע"א 901/07 מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' (19.9.10) בפסקה 36 לפסק דינו של השופט עמית (להלן: "עניין גיא-ליפל")).
2. נטל ההוכחה כי התקיים גילוי מאוחר חל על הטוען לו (ראה: עניין גיא-ליפל בפסקה 41 לפסק דינו של השופט עמית). בהתאם להלכה הפסוקה, כולל הסעיף ארבעה תנאים שיש להוכיח כי מתקיימים:

"היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה" (עניין גיא-ליפל בפסקה 42 לפסק דינו של השופט עמית; וראה גם: רע"א 5087/10 מדינת ישראל ואח' נ' אריאל דוננפלד ואח' (7.11.12) בפסקה 13 לפסק הדין (להלן: "עניין דוננפלד")).

1. מהן "העובדות המהוות את עילת התובענה" אשר עם גילוין מתחיל מירוץ ההתיישנות? גם לנושא זה התייחס בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין גיא-ליפל, וקבע:

"עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות ...

...

עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (עניין אבו רוקן, עמ' 72; ד"נ 84/32 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541 (2000); פרשת תלמוד תורה, עמ' 456)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 3.7.2008) (להלן: עניין ארג'י))" (פסקה 44 לפסק דינו של השופט עמית).

1. לאחר שעמדתי על תנאיו ועל היקפו של כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אבחן את טענות התובעים בנוגע לתחולתו של כלל זה.
2. בתצהירו חוזר ויסאם על הטענות שבכתב התביעה, שלפיהן נודע לו לראשונה על נטילת הדגימות מגופת המנוח ועל שמירתן במכון רק בחודש ינואר 2003, ואולם הוא לא סיפר על כך לאמו ולאחיו, תובעים 1-2, עד לחודש ספטמבר 2008, ואז נקברו הדגימות. את שארע לאחר מכן הוא מפרט בסעיף 13 לתצהירו:

"בינתיים, השנים חלפו, ומשפחתי ואני ניסינו להשתקם מהטרגדיה הכפולה שעברנו. אלא שבשנת 2011 הליך השיקום ספג מכה אנושה ומכה חדשה ניחתה על משפחתי עם פרסום הידיעות והתחקירים בעניין המכון לרפואה משפטית.

אני מבקש להבהיר, כפי שנטען בכתב התביעה ובתגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף, כי רק לאחר פרסום התחקירים כאמור בסוף שנת 2011 ובמסגרת ההכנות ליציאה למבצע "מנוחה בכבוד" למדנו על חומרת המעשים של המכון לרפואה משפטית. רק אז למדנו על השיטתיות שבמעשים אלה, על כך שהתנהלו הליכים כנגד הנתבעים בעניינים זהים ובתי המשפט פסקו נגדם וכיוצא באלה, ומשכך בחרנו לפנות לעו"ד לשם בירור נסיבות האירוע הטראומטי שעברנו והגשת תביעה כנגד מי שפגע בנו".

1. על בסיס עובדות אלה טוענים התובעים, כי המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הינו סוף שנת 2011, עת החלו להתפרסם התחקירים בנוגע להתנהלות המכון לרפואה משפטית, שאושרו על ידי משרד הבריאות. רק עקב הפרסומים למדו התובעים כי התנהלות המכון בקשר למנוח הייתה חלק ממחדלים שיטתיים של המכון בכל הנוגע לנטילת איברים מגופות ושמירתם במכון, ואז התגבש בידיהם לראשונה כוח התביעה. התובעים מוסיפים כי לפני כן לא ידעו שמעשי הנתבעים מקימים להם עילת תביעה.
2. דין הטענה להידחות. העובדות המהוות במקרה זה את עילת התביעה הן כי בוצעה נתיחה של גופת המנוח שלא כדין, וכי ניטלו מהגופה דגימות שלא כדין וללא ידיעת בני המשפחה, ונשמרו במכון. עובדות אלה נודעו לתובעים, גם לפי גרסתם, כמה שנים לפני שנת 2011. המידע שנוסף לתובעים, לפי טענתם, בשנת 2011 לגבי היקף התופעה, לגבי השיטתיות, לגבי חומרת המעשים ולגבי פסיקת פיצויים על ידי בתי המשפט בתביעות שהוגשו במקרים דומים, אינן חלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה. לכל היותר מדובר בראיות העשויות לסייע לתובעים בהוכחת תביעתם. נראה שדברים אלה ברורים אף לתובעים עצמם, אשר כלל לא הזכירו בכתב התביעה את הפרסומים משנת 2011 ואת תוכנם, דבר שהיה עליהם לעשות אילו היה מדובר בחלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה (ראה: תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מדובר, איפוא, לכל היותר בגילוי מאוחר של ראיות. בעניין גיא-ליפל עמד בית המשפט העליון על ההבדל בין גילוי מאוחר של עובדות לבין גילוי מאוחר של ראיות:

"יש להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות" (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 316 (2001); ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב (לא פורסם, 11.6.2008))" (פסקה 48 לפסק דינו של השופט עמית).

1. מכאן שלכל היותר נתגלו לתובעים בשנת 2011 ראיות שעשויות לסייע בידיהם להוכיח את תביעתם. ואולם "גילוי ראיות קשור בדרך כלל ליכולת מימוש כוח התביעה או לכדאיותה ולא לעצם קיום הזכות, ולכן, ככל שנזהה ראיה עם עובדה הנדרשת לצורך הגשת התביעה, תהא בכך הרחבה מלאכותית של כלל הגילוי המאוחר (גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 124, 127)" (עניין גיא-לפיל בפסקה 48 לפסק דינו של השופט עמית).
2. הדברים האמורים נכונים הן לגבי הפרסומים בעיתונות והן לגבי פסקי הדין שבהם התקבלו תביעות של תובעים אחרים נגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו להם עקב נטילת דגימות שלא כדין במהלך נתיחת גופה של בן משפחה, לרבות פסקי הדין בעניין בן צבי (ת.א 5340/03 (מחוזי ירושלים) ליה עטרה בן צבי ואח' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (11.03.08), שאושר בבית המשפט העליון בע"א 4576/08 ליה עטרה בן צבי ואח' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (7.7.11) (להלן: "עניין בן צבי"), ובעניין ת' כ' (ת.א (מחוזי ירושלים) 4417/02 ת' כ' ואח' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (13.3.09) (להלן: "עניין ת' כ'")) הנזכרים בתגובת התובעים. פסקי דין אלה, בתביעות שהוגשו בשנים 2002-2003, דהיינו בסמוך לאחר גילוי דבר נטילתם של איברים מגופות ושמירתם במכון, אינם חלק ממסכת העובדות המהוות את עילת התביעה במקרה זה. לכל היותר ניתן לומר כי הם יכולים לסייע לתובעים מבחינה ראייתית, דבר שאינו דוחה את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות; ולחילופין כי הם בעלי ערך תקדימי ומהווים חלק מן הדין (בפרט לאחר שפסק הדין בעניין בן צבי אושר בפסק דין של בית המשפט העליון), דבר שאף הוא אינו מסייע בידיהם של התובעים להיכנס לגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. גילוי מאוחר של הדין אינו נופל בגדרו של כלל הגילוי המאוחר (ראה: עניין גיא-ליפל בפסקה 42 לפסק דינו של השופט עמית). יפים הם בנושא זה גם דבריה של המשנה לנשיא נאור בעניין דוננפלד, שגם בו עלתה טענה להחלת כלל הגילוי המאוחר בעקבות פסק דין שניתן בפרשה דומה בבית המשפט העליון:

"בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבורה שהקביעות המשפטיות בפרשת קרישוב אינן מעלות או מורידות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים (הן כתלויים והן כתובעים בשם העיזבון). בין אם פסק הדין בפרשת קרישוב היווה הלכה חדשה, ובין אם הוא "פרשנות הגיונית, שיושמה במקרה מסוים", הרי שכל כולו - שינוי בדין. אין בו שינוי בעובדות שהיו ידועות למשיבים או בעובדות שניתן היה לבררן. ... לא אחת נפסק כי שינוי בדין איננו משעה את מירוץ ההתיישנות. היטיב לבטא את הדברים השופט מ' חשין: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות". ...

...

לפרסום פסק דינו של בית משפט זה בפרשת קרישוב אין אפוא משמעות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים, והם אינם יכולים "לחדש" בגינו את זכות תביעתם שהתיישנה. אכן, יש להימנע ממצב בו רק בשל פרשנות או הלכה חדשה שייקבעו בבית המשפט, "תתחדש" זכות התביעה של תובעים שתביעתם התיישנה" (פסקה 24 לפסק הדין).

1. התובעים מפנים לפסק הדין בע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (22.2.12) (להלן: "עניין מולהי"), שבו התקבלה טענתו של התובע, כי רק כשניתן פסק דין בפרשה דומה נתגלו לו עובדות רלבנטיות לגבי התנהלות משרד הבריאות, שאותן לא יכול היה לדעת קודם לכן, ושמהוות חלק מעילת התביעה שלו, והוחל כלל הגילוי המאוחר. אלא שמקרה זה אינו דומה למקרה שנדון בעניין מולהי. בעניין מולהי התקבלה טענת התובע מאחר שבית המשפט קבע:

"העובדות העומדות בבסיס טענת הגילוי המאוחר במקרה דנן אינן נוגעות לעצם מתן פסק הדין בעניין ראובן, כי אם לממצאים העובדתיים שהתבררו ונקבעו בפרשה זו. אכן, אילו טען המערער כי יש להשעות את מירוץ ההתיישנות רק בשל כך שלא הבין כי מעשי המשיבה שכבר הובאו לידיעתו במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת מובילים למסקנה משפטית כזו או אחרת, לא היה מנוס מדחיית טענתו. ואולם, הטענה שמעלה המערער מתמקדת באי ידיעתו את מכלול הנסיבות העובדתיות הצריכות לביסוס טענת ההתרשלות שבמעשיה של המשיבה, להבדיל מן המסקנה המשפטית הנגזרת מהם" (פסקה 11 לפסק הדין).

באותו עניין טען המערער בתצהיר מטעמו, שלא נסתר, כי לא ידע את העובדות הנוגעות להתנהלותו של משרד הבריאות כפי שנקבעו בפסק הדין, לפני שפסק הדין ניתן. אותן עובדות היוו רכיב מרכיבי עילת תביעתו. ואילו במקרה זה לא הצביעו התובעים על כל עובדה המהווה רכיב מרכיבי עילת תביעתם אשר לא היה ידוע להם לפני שניתנו פסקי הדין בעניין בן צבי ובעניין ת' כ'. פסקי דין אלה כלל אינם מוזכרים בתצהירו של ויסאם.

1. לפיכך אני דוחה את טענת התובעים כי מירוץ ההתיישנות בעניינם החל בשנת 2011, עם פרסום התחקירים בעיתונות, או כי החל עם מתן פסקי הדין בעניין בן צבי ובעניין ת' כ'.
2. טענה נוספת שעלתה בתצהירו של ויסאם היא כי רק בעקבות פרסום התחקירים פנו התובעים לעורך דין, ואז נודע להם שהם יכולים להגיש תביעה בגין מעשי הנתבעים. גם טענה זו, שמשמעותה היא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הפניה לעורך דין, נדחתה בפסיקת בית המשפט העליון:

"לשיטתם של המערערים, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר הניזוק פונה לעורך דין...

טיעון זה, אינו עולה בקנה אחד עם הלכות גיא-ליפל, דוננפלד וגנאים. קשה להלום כי תחילת מירוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. שאם תאמר כך, תחילת מירוץ ההתיישנות נמצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בניגוד לרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ע"א 1960/11 דוד אלמוג ואח' נ' שירות בריאות כללית ואח' (6.5.13) בפסקה 8 לפסק הדין).

1. נותר, איפוא, לדון בשאלה מהו מועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירו של ויסאם, לו עצמו נודע דבר נטילת הדגימות ושמירתן במכון בינואר 2003, ומכאן שתביעתו התיישנה. עוד נטען, כי ויסאם סיפר על כך לאמו ולאחיו בספטמבר 2008. הטענה היא, איפוא, כי העובדות נודעו לתובעים 1-2 לראשונה בספטמבר 2008. דין הטענה להידחות.
2. ראשית, כפי שצוין לעיל, נטל ההוכחה רובץ על הטוען לגילוי מאוחר. במקרה זה טוענים תובעים 1-2 לגילוי מאוחר, ונטל ההוכחה רובץ עליהם. ואולם תובעים אלה לא צרפו תצהירים מטעמם לתמיכה בטענה זו, ולכן לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. אזכיר כי לתגובת התובעים לבקשה לא צורף תצהיר, ובהחלטתי מיום 9.10.13 אפשרתי להם לצרף תצהיר וראיות, תוך שציינתי כי ללא תימוכין ראייתיים טענותיהם לא יהוו חלק מן התשתית העובדתית לצורך הכרעה בבקשה (ראה: תקנה 241(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). חרף זאת בחרו התובעים לצרף רק תצהיר של ויסאם, שעל פיו לא סיפר לאמו ולאחיו על נטילת הדגימות עד ספטמבר 2008. אף אם אצא מהנחה שמדובר באמת, אין די בכך על מנת להוכיח שהעובדות לא נתגלו לתובעים 1-2 עוד קודם לכן, ואף לא על מנת להוכיח כי בזהירות סבירה לא היו תובעים אלה יכולים למנוע את סיבת אי הגילוי, כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
3. שנית, כפי שפורט לעיל, אומנם ככלל מניח בית המשפט בעת שהוא דן בטענת התיישנות כטענת סף, כי התשתית העובדתית היא זו המפורטת בכתב התביעה, ואולם חריג לכך הוא מקרה בו אי נכונותן של עובדות אלה ניכרת על פניה אף ללא בירור ראייתי. אני סבורה כי אלה הם פני הדברים בכל הנוגע לטענת התובעים כי העובדות המהוות את העילה נודעו לתובעים 1-2 רק בספטמבר 2008. להשלמה לכתב התשובה שהגישו הנתבעים לאחר הגשת תצהירו של ויסאם, צורפו שני מכתבים מטעם עורכת דין שייצגה את בני המשפחה, השוללים את טענת התובעים. המכתב הראשון הינו פניה של עורכת הדין לרמ"ד קשר למשפחות בצה"ל, מיום 10.2.03, שבו נכתב:

"בשם מרשתי, אימו של המנוח, שבנדון הריני לפנות אליך כדלקמן:

1. לפני מספר ימים פנו נציגים של צה"ל לאימו של המנוח וסיפרו של כי במהלך הנתיחה שנעשתה למנוח במכון לרפואה משפטית באבו כביר נלקחו דגימות מגופתו של המנוח, ללא ידיעתה וללא הסכמתה."

במכתב השני, שהינו פניה נוספת לרמ"ד קשר למשפחות בצה"ל, מיום 16.3.03 כותבת עורכת הדין:

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית רצ"ב מספר שאלות עליהם מבקשים מרשי, משפחה המנוח שבנדון, תשובה בטרם יביעו עמדתם לגבי קבורת הדגימות שנלקחו מהמנוח במהלך נתיחת גופתו".

מכתבים אלה מצביעים על ידיעה פוזיטיבית של התובעים את העובדות כבר בראשית שנת 2003.

1. למעלה מן הצורך אציין כי אף אילו היה עולה בידי תובעים 1-2 להראות כי העובדות נתגלו להם בשלב מאוחר, לא היה די בכך, הואיל ועליהם להוכיח גם כי בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע את סיבת אי הגילוי, וזאת לא עשו. בהלכה הפסוקה נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל מבחן אובייקטיבי, שעל פיו נבחנת יכולתו של התובע לגלות את העובדות (ראה: עניין גיא-ליפל בפסקה 49 לפסק דינו של השופט עמית). אין די, איפוא, שהתובע יראה כי העובדות לא היו ידועות לו בפועל, עליו להוסיף ולהוכיח אי קיומה של ידיעה בכוח:

"לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' (23.2.10) בפסקה 24 לפסק דינו של השופט ג'ובראן).

1. במקרה זה לא עמדו תובעים 1-2 בנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי אי ידיעתם את העובדות עומדת במבחן הסבירות. בכתב התביעה צוין שהאם הייתה מודעת לקיומה של פגישה בינואר 2003 בבית המשפחה עם נציגי צה"ל, הואיל וראתה את נציגי צה"ל כשהגיעו לבית. אף שלא השתתפה בפגישה, מאחר שלפי הנטען בתצהיר ויסאם התעלפה למראה לובשי המדים ופונתה לקבלת טיפול רפואי, יכולה הייתה האם לברר את הסיבה להגעת נציגי צה"ל לביתה כשהוטב מצבה. נראה כי כך היה נוהג אדם סביר בעקבות הגעה מפתיעה של נציגי צה"ל לביתו. לא מצאתי הסבר סביר לכך שהאם לא עשתה כן, הסבר שהיה צריך להיתמך בתצהיר של האם, או בחוות דעת רפואית ככל שהטענה היא שהדבר נבע ממצב בריאותה. במסמכים הרפואיים על שם האם שצורפו לתצהירו של ויסאם, לא מצאתי סיבה המצדיקה את הימנעותה של האם מלברר את הסיבה להגעת נציגי צה"ל.
2. סיכומו של דבר, לא הוכח שלתובעים 1-2 לא הייתה ידיעה בפועל, ואף לא ידיעה בכוח, של העובדות המהוות את עילת התביעה לאחר ראשית שנת 2003. על כן לא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות

1. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "הודאה בקיום זכות", קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

הסעיף מאפס, איפוא, את מירוץ ההתיישנות במקרה שבו הודה הנתבע בזכותו של התובע, וזאת בין אם ההודאה ניתנה במהלך תקופת ההתיישנות ובין אם ניתנה לאחר שזו כבר הסתיימה.

1. מהו טיבה של ההודאה נשוא סעיף 9 לחוק ההתיישנות? בע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק על שם לוי אשכול ואח' (1.4.96) נפסק:

"סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (פסקה 8 לפסק הדין).

ובעניין אלנקווה קבעה השופטת פרוקצ'יה:

"הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע" (פסקה 40 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

1. התובעים טוענים כי המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא 18.1.06, הוא המועד בו הודה לראשונה פרופ' היס, במסגרת קובלנה שהוגשה נגדו לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 102/05 פרקליטות מחוז תל- אביב נ' פרופ' היס (לא פורסם, ניתן ביום 18.1.06), בעבירת משמעת של רשלנות בקיום המוטל עליו כעובד מדינה (להלן:"פסק הדין המשמעתי"). ההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ועל פרופ' היס נגזר עונש של נזיפה. התובעים מוסיפים כי על פי הנטען בקובלנה, בכ-125 מקרים בין השנים 1996-2000 נעשה שימוש לצרכי מחקר בדגימות שניטלו במהלך נתיחות שבוצעו במכון, וזאת מבלי שניתנה לכך הסכמת משפחות הנפטרים. לפרופ' היס יוחסה גם אחריות בגין אי קביעת נהלי עבודה בכל הנוגע לקבלת הסכמת משפחות לשימוש בדגימות לצרכי מחקר,ובגין אי קביעת נהלים לקבלת הסכמת בני משפחה לנתיחה במקרים שבהם ההסכמה ניתנת בתחנת משטרה. התובעים מפנים לפסק הדין בעניין מולהי, שלגישתם תומך בטענתם.
2. דין הטענה להידחות. התובעים לא הצביעו על הודאה של פרופ' היס בעובדות הנדרשות על מנת לבסס את זכותם לפיצוי, ואף לא בזכותם לפיצוי. פסק הדין בעניין מולהי אינו רלבנטי לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן הוא אינו עוסק בנושא זה.
3. התובעים טוענים עוד, כי בהודעות משרד הבריאות שפורסמו בשנת 2011, שצורפו כנספח 2 לתגובתם לבקשה, "ניתנו הודאות (ההדגשה במקור) של משרד הבריאות במחדליהם השיטתיים והמתמשכים של מי מהמבקשים (הנתבעים – מ.צ.)" (סעיף 5.1 לתגובה). עיינתי בהודעות משרד הבריאות ולא מצאתי באף אחת מהן הודאה העונה על תנאיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
4. לפיכך אני דוחה גם את טענות התובעים בדבר תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

1. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע:

"לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

...

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

כפי שצוין לעיל, סעיף זה חל לגבי רכיב הנזק, ואילו סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על גילוי מאוחר של יתר העובדות המהוות את עילת התביעה.

1. על פי ההלכה הפסוקה, מטרתו של "כלל ההתגלות" הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא לסייע לתובע באותם מקרים שנגרם לו נזק סמוי, שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן. עם זאת נקבע בפסיקה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק הראשוני, כל עוד אין מדובר בנזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה, ולא במועד שבו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו (ראה: ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4), 554 (1984); ועניין אלנקווה בפסקאות 29-30 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
2. התובעים טוענים בתגובתם כי נזקם נתגלה לכל המוקדם בסוף שנת 2011, עם פרסום התחקירים בעיתונות ואישורם על ידי משרד הבריאות, ועל כן, בהתאם לסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, תביעתם לא התיישנה, שכן העובדות נודעו להם בינואר 2003, והתביעה הוגשה ביום 10.12.12, בחלוף פחות מעשר שנים מאז.
3. בטרם אתייחס לטענות לגופן אציין כי התובעים לא צרפו לכתב התביעה חוות דעת מומחה להוכחת טענתם כי נגרם להם נזק נפשי. לצורך המשך הדיון אצא מנקודת הנחה כי אומנם כטענתם נגרם להם נזק נפשי.
4. לגופו של עניין, דין טענתם של התובעים להידחות. הטענה כי נזקיהם התגלו להם רק בשלב מאוחר היא טענה עובדתית אשר אינה נתמכת בתצהירים, ודי בטעם זה על מנת לדחותה. תובעים 1-2 לא מסרו כלל תצהיר, וויסאם לא העלה בתצהירו טענה זו, אלא טען כי הליך השיקום שלהם "ספג מכה קשה" בעקבות הפרסומים בעיתונות (ראה סעיף 13 לתצהיר). זאת ועוד: טענת התובעים בתגובתם כי נזקיהם הוחמרו בעקבות הפרסומים, אינה מהווה חלק מעילת התביעה ולא הועלתה בכתב התביעה. בנוסף, טענה זו נוגעת, לכל היותר, להיקף הנזק, דבר שאינו מעכב את מירוץ ההתיישנות, כפי שפורט לעיל.
5. התוצאה היא כי אני דוחה את טענת התובעים כי נזקיהם התגלו בשלב מאוחר ולכן תביעתם לא התיישנה.

הערת סיום

1. לא ניתן לסיים החלטה זו מבלי להתייחס לטענת התובעים כי היו שקועים באבל עמוק על מות המנוח וניסו לשקם את חייהם, ולכן עד סוף שנת 2011 לא עסקו בבחינת האפשרות להגיש תביעה. בחירתם זו של התובעים הינה בחירה לגיטימית, אך גם בעלת השלכות על יכולתם להגיש תביעה בחלוף שנים. דיני ההתיישנות, שאותם מצווה בית המשפט ליישם, אינם כוללים חריג המכיר בקשייו של תובע, עקב התמודדות עם אסון שפקד אותו, כעילה להארכתה של תקופת ההתיישנות. יפים הם לעניין זה דברי המשנה לנשיא נאור בעניין דוננפלד:

"מן הראוי להדגיש: המשיבים בחרו כאמור להמשיך בחייהם לאחר פטירת המנוח, ולהניח לשאלת נסיבות מחלתו והגורמים לה. המשיבים, ובפרט אימם, הסתפקו בידיעה שהמחלה בה חלה המנוח אינה תורשתית, ומעבר לכך לא העמיקו חקר. זוהי זכותם המלאה - ואולם, לבחירה לגיטימית זו יש השלכה על האפשרות לנקוט בדיעבד, לאחר חלוף שנים כה ארוכות, בהליכים משפטיים. כפי שצוין לא אחת בעניין ההתיישנות, בחירתו של תובע שלא לנקוט בהליכים משפטיים עשויה ליצור מצג כלפי הנתבע של ויתור על זכות התביעה, ו"הארכה" של זכות התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק עלולה לפגוע יתר על המידה באינטרסים של הנתבע" (פסקה 22 לפסק הדין).

1. המסקנה היא כי תביעתם של תובעים 1-3, הן זו שעניינה נזקיהם האישיים והן בכובעם כעזבון המנוח בהיותם יורשיו, התיישנה בראשית שנת 2010, ולכן דין הבקשה להתקבל.
2. אשר על כן אני דוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
3. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
4. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.