כב' השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים שליד בימ"ש השלום בבאר-שבע, שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק"), בראשות כב' השופטת בדימ' ר. בהט, שניתן ביום 17.10.12, בתיק ע"נ 1162/09.

בפסק דינה של הועדה, נדחה ערעורה של המערערת על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר בקשר שבין מחלת הסכרת מסוג 1 ממנה היא סובלת לבין תנאי שירותה הצבאי.

המערערת, ילידת 1985, התגייסה בחודש ספטמבר 2004 לצה"ל, ועברה טירונות שהסתיימה באוקטובר אותה שנה. לאחר מכן, שובצה כמורה חיילת. בחודש ינואר 2005 אובחנה אצלה מחלת סכרת מסוג 1. תסמיני המחלה, שתיה מרובה ומתן שתן תכוף, הופיעו אצלה, ככל הנראה, עוד בחודש דצמבר 2004 (בעמ' 1 ש' 13 לפסה"ד קמא נפלה טעות סופר, בעליל, משנכתב שהמחלה אובחנה באוקטובר 2005, אולם ברור מהחומר, ואף מהמשך פסה"ד, שנתון זה אינו נכון).

המערערת ביקשה לייחס פרוץ מחלת הסכרת לשני גורמים הקשורים, לשיטתה, לתנאי שירותה הצבאי, והם - זיהום ויראלי שאובחן אצלה ביום 20.9.04 וכן - אירוע דחק נפשי עקב אימוני הירי במטווח, כאשר חיובה לירות מספר כדורים, חרף חרדתה ופחדיה לעשות כן, גרם לבכי, רעד, הזעת יתר, נשימה כבדה ותגובות היסטריות.

בהחלטת ביניים של הועדה, (מיום14.4.11), התקבלה טענה מקדמית של המשיב, ולפיה, אין מקום לדון בסוגיית הזיהום הויראלי, באשר קצין התגמולים לא נזקק לטענה זו ולא הכריע בה, וממילא אין לדון בה בהליך ערעור על החלטתו, והמערערת הופנתה להגשת "ראיה נוספת" במסגרת בקשה למתן החלטה חדשה בעניינה, על-ידי קצין התגמולים, מכח סעיף 35 לחוק. בערעור כעת, אף שאינו ממוקד בהחלטת ביניים זו, נטען, כי ראוי היה, בכל זאת, לדון בזיהום הויראלי במסגרת הערעור שבפני הועדה קמא. אומר מיד - אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערעורים בסוגיה זו. אף אם הופעת הזיהום הויראלי הוזכרה במסגרת תצהיר המערערת, ברי, שעניין זה לא עמד בפני קצין התגמולים לעת מתן החלטתו בעניינה, וחוות הדעת הרפואית שעליה נסמך המשיב, בהחלטתו, עניינה בהיעדר הקשר בין מצב הדחק לבין המחלה, ובזה בלבד. הא ראיה - גם בחוו"ד המומחה מטעם המערערת, עליה היא נסמכת בערעור שבפני הועדה, טוען ד"ר ח. וינשטיין, מומחה לרפואה פנימית וסוכרת, כי מסקנתו היא שאירוע הסטרס הוא הגורם הישיר להתפתחות הסוכרת. ככל שחפצה המערערת להעמיד במוקד הדיון את הזיהום הויראלי כגורם אפשרי, יש לעשות זאת בדרך המלך, כפי שצוין בהחלטת הביניים של הועדה.

באשר לטענה המרכזית שהועלתה, והיא בליבת דיוננו כעת, בערעור, מצאה ועדת הערעורים, בבוחנה הראיות שהונחו בפניה, כי אירוע הדחק הנפשי הנטען, במהלך המטווחים, אף אם הגיע לכדי "קושי נפשי" מצידה לירות בנשק, ואף אם היתה "לחוצה", כהגדרת הועדה, מהסיטואציה דנן, לא הגיע כדי הגדרתו האובייקטיבית כ"אירוע חריג חריף", שהתקיימותו יכול שתוכר כמקימה קשר סיבתי לפרוץ מחלת הסוכרת, אליבא דמחקרים רפואיים, עליהם ביסס המומחה הרפואי מטעם המערערת את חוות דעתו.

המערערת טוענת, כי נפלה שגגה מלפני ועדת הערעורים בכל האמור בקביעתה דנן. היא גורסת כי התקיימו הדרישות הגלומות בהלכה הפסוקה להוכחת קשר סיבתי בכגון דא, יחד עם ההיבט הרפואי המוכח של נשוא הדיון. מצד דרישות הפסיקה, ראוי היה לקבוע, לשיטתה, כי מתקיים כאן "הן ההיבט האובייקטיבי והן ההיבט הסובייקטיבי מה גם שמדובר באירוע ייחודי לשירות הצבאי וגם חריג בשגרת השירות של המערערת", ומצד הפן הרפואי, נסמכת היא על הקביעה ש"הוכח שקיים קשר אפשרי בין דחק נפשי לבין פרוץ המחלה" (מתוך עיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערת בפנינו).

ב"כ המשיב, מטבע הדברים, תומך בפסה"ד קמא, מנימוקיו, ועותר לדחיית הערעור. המשיב גורס כי מדובר בקביעות עובדתיות מבוססות, ולפיהן לא הוכח קשר סיבתי קונקרטי במקרה דנן, מה גם שאין בנמצא אסכולה כללית לביסוס הקשר בין דחק נפשי לפרוץ סוכרת, בכלל. המחלה אף פרצה ואובחנה בעיתוי שהוא מאוחר מכדי להיקשר, סיבתית, לאירוע הדחק, ככל שהיה, אפילו לפי שיטת הרופאים הנוטים להכיר בקשר אפשרי אשר כזה.

לשם הבנת טעם הפסק של ועדת הערעורים ושל השגות המערערת גביו, ראוי להציג את ה"זירה" הראייתית-רפואית-משפטית שברקע המקרה הנדון, וזאת- כאשר נתוני יסוד אלה אינם במחלוקת לצורך הערעור הנוכחי. יוטעם, כי אותה "זירה" נותרת, בערעור הנוכחי, רק ברקע הדברים, ולא במוקד ההתדיינות. הגם, שחלק נכבד מפסק דינה של ועדת הערעורים עוסק במחלוקת הרפואית סביב הקשר האפשרי, אם בכלל, בין מצבי דחק לבין פרוץ הסוכרת, אין לפנינו ערעור על מסקנת הועדה בשאלה העקרונית הזו, מסקנה שהיטיבה עם עניינה של המערערת. כפי שאוזכר, נחה דעת הועדה קמא שקשר אפשרי כזה יכול שיתקיים, ועל כן התמקדה, בהמשך הדיון, בשאלה אם קיומו הוכח במקרה הפרטני. מכאן, שאין אנו נדרשים להיכנס לעובי הקורה של שאלה מורכבת זו, וראוי רק להציג בקצרה את מצב הדברים העדכני.

בשאלה, שהיתה שנויה במחלוקת רבתי בין הרופאים, בדבר היתכנות קשר סיבתי בין מצבי דחק נפשי לפרוץ סוכרת מסוג 1, הקביעה העדכנית, שאומצה גם ע"י ביהמ"ש העליון, היא זו שניתנה ע"י פאנל מומחים בלתי תלוי, שהוקם באוגוסט 2008, ע"י מנכ"ל משרד הבריאות, בעקבות קריאה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון במספר פסקי דין שעסקו בכך. תמצית מסקנות הפאנל הובאה ברע"א 1696/11 יבגני מלישב נ' קצין התגמולים (כב' השופט י. דנציגר, מיום 24.3.11, פורסם בנבו): "אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה... לפיה אין בהיעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות".

מכאן אנו למדים, כי מצד אחד לא נשללה היתכנות קשר של גרימה בין דחק נפשי להתפרצות המחלה, אולם, בהיעדר אסכולה רפואית המאשרת קיומו של קשר כזה, מוטל הנטל ההוכחתי הפרטני, בכל מקרה, על כתפי התובע. מובן, כי עליו להוכיח הן את קיום מצב הדחק ברמה העובדתית, והן את קשירתו הסיבתית להתפרצות הסוכרת ברמה הרפואית והמשפטית כאחד.

הלכה פסוקה היא, כי קיומה של אסכולה רפואית בשאלה מסוימת, באופן התומך בתביעת ההכרה של הנכה, מעביר את נטל הראיה אל קצין התגמולים, להראות שבאותו מקרה ספציפי אין להכיר בקשר הסיבתי בין תנאי השירות לפגימה הרפואית. כאשר אין בנמצא אסכולה, המבססת את טענת התובע, אזי הנטל נותר על כתפיו, לשכנע בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", שבעניינו האינדיבידואלי מתקיים קשר סיבתי אשר כזה (ראה: רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, ע"א (ב"ש) 37350-05-12 קצין התגמולים נ' אברהם יחזקאל, מיום 15.10.12, אושר ברע"א 8752/12 אברהם יחזקאל נ' ק. התגמולים, כב' השופטת ע. ארבל מיום 24.1.13, פורסמו באתר "נבו").

כאמור - ועדת הערעורים קבעה כי המערערת לא הצליחה להרים נטל הראיה דנן, בהינתן הדרישות שעליה לעמוד בהן, כפי שפורטו בהלכה הפסוקה המחייבת. אמנם, התקבל על דעת הועדה, כאמור, כי הוכח קשר אפשרי בין דחק נפשי לפרוץ המחלה, אולם, "בכל מקרה לא עלה בידי המערערת להניח בפנינו נתונים קונקרטיים במאזן ההסתברות הנדרש, כי הסוכרת מסוג 1 נגרמה עקב תנאי שירותה" (עמ' 8, ש' 4-6 לפסה"ד).

במה דברים אמורים?

נקבע, בפסה"ד קמא, כי על תובע ההכרה, במקרה כמו זה הנדון, להוכיח התקיימות נסיבות חריגות יוצאות דופן, או היקלעות למצב של מתח נפשי חריג ומיוחד. אף על קביעה זו אין ב"כ המערערת חולקת. למעשה, גדר המחלוקת הוא בשאלה האם הוכיחה המערערת התקיימות הנסיבות הללו, הן מהבחינה הסובייקטיבית והן מהיבט אובייקטיבי. להלן תובהר ותפורט נקודה זו.

המערערת טענה כי נסיבות אלה, של מצב דחק נפשי חריג ומיוחד, התקיימו אצלה על רקע אירועי חשש וחרדה בשיעורי המטווח, שבמסגרתם נדרשה לירות ברובה. כאשר אחזה בנשק בידה, נתקפה חרדה, אשר שיבשה את יכולתה לתפקד, היא לא הצליחה לירות והסיטואציה הועצמה מכך שהמחזה נצפה ע"י חיילות אחרות. היא נכנסה למצב נפשי קשה והחלה לרעוד, להזיע, לחוש קשיי נשימה ודפיקות לב מהירות וחזקות. תגובותיה היו היסטריות, עד כי המדריכה הוציאה אותה מעמדת הירי, והחזירה אותה לשם מאוחר יותר. המחזה חזר על עצמו, עד שלבסוף ירתה מספר כדורים שלא פגעו במטרה. אותו תהליך אירע, במתכונת דומה, בשני מטווחים נוספים. המערערת העידה מטעמה חברה לטירונות, אשר אישרה כי המערערת היתה "ממש היסטרית" בעת המטווחים, לא הצליחה להירדם בלילות שלפני ובבקרים היתה לחוצה וחשה ברע. בכל מטווח הבחינה העדה אצל חברתה ברעד, בכי, זיעה ובהלה.

כפי שצויין לעיל, אימצה ועדת הערעורים את ליבת הגרסה העובדתית, שלפיה אירועי המטווחים היוו קושי נפשי ומצב של לחץ בעבור המערערת. לצד זה, ההתרשמות היתה, שהמערערת הגזימה בתיאור הדחק הנפשי שנגרם לה, והעצימה את מימדי ההיסטריה שאחזה בה. מסקנה זו נומקה, בין היתר, בכך, שספק אם המפקדות היו מסכנות את חיי כלל הבנות שבסביבה, בדרך של עמידה על ביצוע הירי, כפי שנהגו, לו מדובר היה במצב היסטרי כה חריף וקשה כפי גרסתה. ב"כ המערערת, בטיעוניה, יוצאת חוצץ כנגד ההצדק למינוריזציה דנן, ולהנמקתה, הנשענת על מעין ידיעה שיפוטית ולא על ראיות.

על מנת להפיס דעת המערערת, יובהר, כי טעם הפסק להכרעת הועדה אינו נעוץ במיזעור מימדי הדחק שהמערערת חוותה, מבחינתה היא, ובמישור הסובייקטיבי. אף כי מדובר בקביעה עובדתית, שערכאת הערעור לא תתערב בה, לצורך הדיון כעת, גם אם נאמץ כמוכחת את עדותה של המערערת, שנתמכה בזו של חברתה, באשר לקושי הנפשי והסטרס שחוותה, לא יהא בכך כדי להשפיע על התוצאה.

ברם, בכך לא סגי. דחיית ערעורה באה מתוך רציונל של היעדר רכיב אובייקטיבי במצב הדחק הנטען. הגם שפסק הדין קמא אינו עושה שימוש בתיבה "אובייקטיבי" כלשונה, הרי, הדבר עולה, ברורות ומפורשות, מלוז ההכרעה:

"אנו סבורים כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה לפי הלכת קליג'... דהיינו כי בהיעדר אסכולה, החייל צריך להוכיח נסיבות חריגות, יוצאות דופן, או היקלעות למצב נפשי חריג ומיוחד, וכאמור, בענייננו, לא הוכחו תנאי שירות קשים יוצאי דופן, ובוודאי שלא בסמוך לפרוץ המחלה בתקופת השירות" (עמ' 8 ש' 8-12 לפסה"ד, הדגש אינו במקור).

הדיבר "תנאי שירות קשים יוצאי דופן" מכוון עצמו למימד האובייקטיבי, משמע - התקיימות תנאים שכל אדם סביר ובר דעת יראה אותם כיוצאי דופן וכקשים. לא די בכך שחייל מסוים ניחן ברגישות מיוחדת, במובן זה שתגובתו לנסיבות, שאינן חורגות משמעותית משגרת השירות, או לנסיבות השירות השגרתי בפני עצמן, היא תגובה של דחק נפשי.

פועלו של ויתור על דרישת המימד האובייקטיבי יהא הכרה גורפת בכך, שעצם הגיוס לשירות והמעבר מחיי "אזרחות" לשירות הצבאי, שמטבע הוויתו כרוך במאמצים, מתחים, וקשיים עבור רבים מהמתגייסים, הינו תנאי "חיצוני" מספיק לביסוס הכרה, עפ"י החוק, בנכותו של חייל אשר מתקשה, מהמימד ה"פנימי", האינדיבידואלי, להסתגל למעבר דנן, ולתנאי החיים והשירות במסגרת הצבאית. ההלכה הפסוקה, ופרשנות החוק, אינם מכירים בהרחבה גורפת מעין זו (ראה: ע"א(ב"ש) ק. התגמולים נ' מירית גולן-ונטורה, מיום 23.7.12, לא פורסם).

הדרישה להוכחת אלמנט אובייקטיבי-ממשי באירוע הדחק הנטען ע"י תובע ההכרה, מעוגנת בפסיקה עניפה, החל מהלכת "אביאן", הדיון הנוסף בעקבותיה (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נ"ו(5) 732), והפסיקה המאוחרת יותר.

בעניין "אביאן" נאמר (עמ' 760 פסקה 36 של פסה"ד):

"מקובל על הכול - דבר-החוק הוא - כי שומה עליו, על התובע תגמולים, להצביע על אירוע שאירע לו או על "מצב" שהיה נתון בו תוך כדי השירות, ולהוכיח כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין אותו אירוע או מצב לבין התפרצותה של המחלה.... לשון אחר, על התובע להצביע על אירוע או "מצב" חוצה-לו - אירוע או "מצב" "אובייקטיביים" - שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה. הנה-כי-כן, אל עקרון הגולגולת הדקה - היסוד ה"סובייקטיבי" שבמערכת - מצרף עצמו יסוד "אובייקטיבי", גורם חיצוני שהביא (כנטען) לפריצתה של המחלה הקונסטיטוציונלית. היסוד ה"אובייקטיבי" יסוד חיוני הוא במערכת, ובלעדיו לא ייכון קשר סיבתי בין השירות בצבא לבין פגיעה שחייל נפגע בה בתקופת השירות. לו אחרת אמרנו, כי-אז ייתרנו את יסוד ה"עקב שירותו". לשון אחר, בהנחה שחייל נפגע "בתקופת שירותו", חייב שיתלווה למערכת "משהו" נוסף, יסוד נוסף, ושני היסודות יחדיו - רק השניים כאחד - בכוחם להפוך את הפגיעה להיותה פגיעה שהיא גם בתקופת השירות גם עקב השירות. בלא אותו יסוד אובייקטיבי נוסף - יסוד הנחצב מן השירות בצבא - לא יוכר חייל נכה צה"ל, שאחרת כל אירוע "בתקופת השירות", היה הופך כמו-מעצמו לאירוע "עקב השירות", ולו כך אמרנו, היינו מרוקנים את יסוד ה"עקב שירותו" מכל תוכן של-ממש" (ההדגשות אינן במקור).

עוד קודם, נפסק בעניין "פוטשניק" (רע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל נ' ק. התגמולים, פד"י נ"ז (3) 721, בעמ' 724):

"הקווים המנחים לשאלת בחינתו של קשר סיבתי - הנובע מן המונח "עקב השירות" שבחוק, באותם המקרים שמדובר בהם בהתפרצות של מחלה קונסטיטוציונלית - נדונו ובוארו בהרחבה בפסק^-הדין בעניין אביאן (עוד קודם לקיום הדיון הנוסף, הערה שלי א.ו) השופט מ' חשין קבע, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, כי לצד הסיבתיות העובדתית יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, אשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי^-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה") ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שיגרה אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו "ממשות"... " (יוער, כי מאוחר יותר נפסק, שאין הכרח להוכיח שהאירוע החריג היה ייחודי לשירות הצבאי, ודי להוכיח שהיה חריג לשגרת השירות של החייל, אולם, אין בשנוי הלכתי זה להשליך על ענייננו. ראה: רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' ק. התגמולים, פורסם באתרים המשפטיים).

בפסה"ד בעניין "נחום לייזר" נזקק ביהמ"ש העליון לטענה כי תנאי כליאה קשים, בכלא צבאי, הם שהביאו להתפרצות מחלה שקיננה בגופו של החייל. נפסק, כי אין די בכך כדי לקיים הדרישה למימד אובייקטיבי (רע"א 7207/01 נחום לייזר נ' ק. התגמולים, פד"י נ"ז (6) 747):

"המערער טען לתנאי שירות קשים במיוחד, ובהם הצפיפות בתנאי עבודתו, כליאתו בכלא צבאי ואי היעתרות לרצונו לצאת למבדקי קצונה. כן נטען באשר לסירוב לאפשר לו להשתתף בלווית דודו. אין חולק כי יתכן שרצף אירועים זה - בצירוף הרקע המשפחתי של המערער - גרמו לו למצוקה ומתח. אולם לא זו השאלה שבפנינו, אלא השאלה אם יש בתנאים אלו אובייקטיבית כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכזבה אישית ותנאי שירות לא נוחים אין בהם די בכדי לבסס את היסוד האוביקטיבי העולה מפרשת אביאן ...".

מקרה נוסף, שבו טען חייל לפרוץ מחלת נפש עקב תנאי שירות קשים - היותו אסור בכלא צבאי, נדון בפנינו ושם אמרנו (ע"א (ב"ש) 45154-06-12 קסיה דסלן נ' ק. התגמולים, מיום 9.12.12, לא פורסם, הוגשה בר"ע לביהמ"ש העליון, רע"א 214/13 שהועברה להכרעת הרכב, טרם ניתן פס"ד):

"אולם אף אם נגרוס כי המערער יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו להראות כי מההיבט -הסובייקטיבי, מרכיבי אישיותו ונסיבותיו הספציפיות, יש קשר בין התפרצות מחלתו לבין שהותו בבית סוהר צבאי (וגם המומחית מטעם המשיב אינה שוללת התכנות האמור), אין בכך לומר שניתן לוותר על הדרישה המהותית להתקיימות אירוע חריג ויוצא דופן שיהא בשונה משגרת השירות בפן האובייקטיבי".

ובהמשך:

"מצינו, שאותו "אירוע חריג" חייב להתאפיין גם ברכיב אובייקטיבי, שיקבע לגביו שהוא מהווה התרחשות יוצאת דופן וחריגה. אותו אירוע חריג יכול שיביא למצב דחק וסטרס אצל מבקש ההכרה, ואם מדע הרפואה קושר סיבתית בין דחק אפשרי לבין התפרצות מחלה נתונה, הרי נסללת דרכו של אותו מבקש להיות מוכר כנכה על פי החוק" (הדגשים אינם במקור).

במקרה אחר, שאף בו נטען להתפרצות מחלת סכרת עקב אירוע דחק נפשי בשירות, נדחתה תביעת החייל להכרה, בין היתר, משום שהתובע לא עמד בהוכחת היות האירוע הנטען (קפיצה פתאומית של כלב גדול), בגדר אירוע חריג במימד האובייקטיבי (ראה: רע"א 8495/09 חנן בן אסייג נ' ק. התגמולים, כב' השופט י. דנציגר, מיום 12.1.10, פורסם באתר "נבו").

מהמקובץ - אנו למדים, שהמבחן האובייקטיבי לחריגותו והשפעתו של אירוע הדחק הנטען, הוא יסוד שבלתו אין בתהליך בחינת ההכרה בקיום הקשר הסיבתי לתנאי השירות.

כשבאים אנו אל הפרט, מתוך הכלל הרחב שפורש, ברי, כי צדקה ועדת הערעורים בסרבה להכיר בפחד שאחז במערערת מפני הירי במטווח כאירוע דחק חריף וחריג, בהיבט האובייקטיבי. שיעורים בנשק, במהלך הטירונות, הכוללים ירי של מספר כדורים אל עבר מטרה, הינם, אליבא דכל מתבונן חיצוני, חלק משגרת האימונים ומהתנהלות השירות הצבאי של כל חייל וחיילת. לא נטען שהאימון הספציפי הנדון חרג באופיו או בהתנהלותו משגרת השירות הצבאי של היחידה שעליה נמנתה המערערת ושל חברותיה לנשק, תרתי משמע.

משלא התקיים היסוד האובייקטיבי הנדרש, שבלתו אין - בדין נפסק שלא הורם נטל ההוכחה לקיום קשר סיבתי בין התפרצות הסכרת לתנאי השירות.

הקביעה דנן, מייתרת הצורך להכריע בטענה נוספת, שהעלתה ב"כ המערערת, כנגד קביעה אחרת בעלת אופי אגבי, בפסה"ד קמא, ולפיה, בנוסף לנימוק שניתן לדחיית התביעה, אף אין מדובר בסמיכות זמנים הנדרשת בין אירוע הדחק לפרוץ המחלה. ועדת הערעורים ציינה, כי מקובל להניח שאף אם תיתכן התפרצות הסכרת בשל אירוע דחק - המחלה תפרוץ בתוך 3 חודשים. הצדדים נחלקו ביחס לפער הזמנים בין אירועי המטווח לבין הופעת תסמיני המחלה ולבסוף אבחונה. לצד היות סוגיה זו עניין עובדתי, שממילא אין מתערבים בו, בהליך הנוכחי, הרי, משלא בכך העיגון המרכזי של פסה"ד קמא, איני רואה מקום להיכנס לעובי הקורה של הפלוגתא.

טענה אחרונה, שהועלתה ע"י ב"כ המערערת, עו"ד ס. יער, בעת הטיעון בפנינו (ואזקק לה בקצרה, והגם שיש ממש בטרוניית עו"ד א. יחיא, ב"כ המשיב, על כי בהעלאתה כעת יש משום הרחבה ואף שנוי בחזית ההתדיינות בערכאה דלמטה, ואף ביחס לנימוקי הערעור כאן), נוגעת להיפוך נטל הראיה, לשיטתה, בשל אי קיום חובת ההנמקה בידי ק. התגמולים. נטען, כי בהחלטתו הלקונית שלא להכיר במערערת, לא פירש ק. התגמולים כי הוא חולק על נסיבות הדחק הנפשי הנטען ועוצמתו, והנימוק היחיד שניתן הוא במישור הרפואי - היעדר קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה. הפגם בקיום חובת ההנמקה, זו שמכח ס' 2א' של החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט- 1959, מביא לכך, שהנטל רובץ עליו להצדיק את ההחלטה, לפי הוראת ס' 6(א') של החוק.

אין בטענה זו ממש.

בהחלטת ק. התגמולים, מיום 29.11.09 נאמר, כי תביעת המערערת להכרה נדחתה משום ש"בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים במסקנות חוות הדעת הרפואיות מתאריכים 21/3/09 ו- 29/9/09 המצ"ב, ולפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלת הסכרת מסוג 1 ממנה הנך סובלת ובין תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק".

נימוק זה רחב דיו כדי ללמד המערערת שדחיית תביעתה נובעת מאי-הכרה בקיום הקשר הסיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי כמשמעותו בחוק. לא ניתן להסיק מכאן שהחלטת המשיב עניינה בתחום הרפואי גרידא. פרשנות דרישות החוק ומהות הקשר הסיבתי שיש לבססו לשם ההכרה בזכאות בחייל מערבים שאלות שברפואה ובמשפט. על החייל המערער להוכיח, במידה הנדרשת עפ"י הפסיקה בהקשר נטלי ההוכחה, שהקשר הסיבתי בעניינו מתקיים למרות מסקנתו של המשיב. הוכחת תנאי השירות, ברמה העובדתית, וביסוס הקשר הסיבתי בין אלה לבין מחלתו, ברמה הרפואית והמשפטית כאחד, הינה דרישה המוטלת עליו, ביחס לשני העניינים כאחד, בהינתן ניסוחו הרחב של הנימוק לדחיית תביעתו. השאלה אינה כלל במישור תאימות ההנמקה להוראות "חוק ההנמקות". פשיטא - לו סייג עצמו המשיב לנימוק הממוקד בנקודה ספציפית, עובדתית או רפואית, מלכתחילה גזרת המחלוקת ותיחום הבאת הראיות בפני ועדת הערעורים היו מצטמצמים בהתאם. לא כך נהג כאן המשיב, ורשאי היה לנסח את טעמי החלטתו בלשון רחבה, כפי שעשה. ואכן - המערערת טרחה והציגה בפני ועדת הערעורים את מלוא המסד העובדתי הרלוונטי לקביעת תנאי שירותה ו"אירועי המטווח", ובדין נהגה כך, ולא התייחסה לאלה כבלתי שנויים במחלוקת. מכאן, שתכלית חובת ההנמקה קוימה, והמערערת הבינה, אל נכון, בפני מה היא עומדת, ומהן הפלוגתאות שהוכחתן עליה.

מכל האמור והמקובץ, ומהנימוקים שהצגתי לעיל, אמליץ בפני חברותי הנכבדות כי נדחה הערעור, ונחייב המערערת בהוצאות ושכ"ט של המשיב בסכום כולל של 10,000 ₪.

כב' ס. הנשיא, השופטת שרה דברת - אב"ד:

אני מסכימה.

כב' השופטת רחל ברקאי:

אני מסכימה.

אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

הערבון שהופקד ע"י המערערת יועבר אל המשיב, באמצעות פמ"ד, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהיעדר הצדדים.

אב"ד