בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ע' הוד) בת.א. 934-07-10

המבקשת תבעה את המשיבים בסדר דין מקוצר. בקשת רשות להתגונן שהגיש המשיב 2 נתקבלה. בשלב כלשהו לאחר מכן ביקשה המבקשת לתקן את כתב תביעתה, על מנת להוסיף לה עילה, המייחסת למשיב 2 מעשה תרמית, כמו גם סעד של הרמת מסך. בית משפט השלום דחה את הבקשה, כיוון שההליך נפתח בסדר דין מקוצר, ומשום שהמבקשת השתהתה בהקשת הבקשה. על החלטה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות לערער שהניחה לפניי.

בדיון שנקבע ליום 5.3.2013 לא התייצבה המבקשת או מי מטעמה. לכן דחיתי את הבר"ע תוך חיוב בהוצאות. המבקשת ביקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרה כשהיא טוענת, כי נפלה טעות ביומנו של בא כוחה, שבמקום 5.3.13 רשם 3.5.13. המשיב 2 מתנגד לביטול. נוסף על כך הוא סבור, כי גם לגופה של בקשת הרשות לערער אין ממש, כיוון שיש בקבלתה כדי לגרום לו נזק, בדמות קבלתה של התביעה כנגדו, משמע בעילה החדשה שתיתוסף.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושאר החומר שבתיק בית המשפט קמא, ולאחר שמיעת טענות בעלי הדין על-פה, מצאתי לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר ביום 5.3.2013, ולקבל את בקשת הרשות לערער גופה. אלה טעמיי:

ככל הנוגע לביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר, ב"כ המבקשת אכן זומנו כדין, ולכן פסק הדין ניתן כדין, ואין לבטלו מחמת הצדק. אלא שבכגון דא לעולם נתון שיקול דעת לבית, ובלבד שיינתן הסבר סביר מטעם המבקש את הביטול. במקרה שלפנינו השתכנעתי בהסברו של ב"כ המבקשת, שכאמור טען כי נפלה טעות ברישום ביומנו, ומכאן אי ההתייצבות. על כך אוסיף את סיכויי הבקשה להתקבל, שכפי שאבהיר להלן ראיתי לקבלה לגופה. משום כך הנני מבטל את פסק הדין שנתתי ביום 5.3.2013 בהעדר המבקשת או באי כוחה.

ולגופה של בקשת הרשות לערער: העובדה כי ההליך נפתח בסדר דין מקוצר אינה מונעת את תיקונו של כתב התביעה. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אינה מגבילה את תחולתה לתביעה בסדר דין רגיל דווקא, כי אם חלה גם על תביעה שהוגשה בסדר דין אחר, כגון מקוצר. השאלה החשובה באמת היא האם נתקיימו התנאים הקבועים בתקנה 92 הנ"ל. ובכן נכון הוא, כי הבקשה הוגשה בשיהוי, אלא שתיקון כתב טענות אפשר וייעשה "בכל עת", לא כל שכן בשלב של קדם משפט. במקרה שלפנינו הבקשה לתיקון כתב התביעה באה לאחר קיומו של קדם משפט אחד בלבד, בטרם נקבע מועד לשמיעת ראיות. אינני יכול לומר על נסיבות אלה, כי הן עולות כדי שיהוי שימנע מתובע לתקן את תביעתו. מכל מקום, אפילו נאמר כי המבקשת השתהתה עם בקשתה, ולא הסבירה מדוע לא כללה את העילה האחרת בכתב טענותיה, את הטעון תיקון ניתן לרפא בפסיקת הוצאות מתאימה. אין צריך לומר, לאחר שיתוקן כתב התביעה עומדת למשיב 2 זכות לתקן את כתב הגנתו, ועתה לא יהא עליו לתומכו בתצהיר, כפי שצריך היה לעשות בעת שהגיש בקשת רשות להתגונן.

שאלה חשובה אחרת שיש לשקול היא האם התיקון דרוש על מנת "שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת". הנני סבור, כי התיקון המבוקש עונה לתנאי זה.

בטרם סיום אעיר, כי טענת המשיב 2 כאילו ייגרם לו נזק, טענה המכוונת לכך שאפשר והתביעה תתקבל בשל הוספת הטענה החדשה שתיתוסף, אינה ממין העניין. לא זה הוא הנזק שעל בית המשפט לבחון בבואו להידרש לבקשה לתיקון כתב התביעה. נהיר, כי הוספתה של טענה, שאפשר ותתקבל בעתיד, תסב לו "נזק" בדמות קבלתה של הטענה ומכאן קבלתה של התביעה. הנזק אותו על בית המשפט לבחון בהידרשו לבקשה לתיקון כתב טענות הוא נזק דיוני שייגרם לצד היריב בעקבות התיקון, כגון שנאלץ להגיש כתב הגנה מתוקן, ונזק שכזה אפשר ונגרם כאן, בשל ההשתהות עם הגשת הבקשה, והצורך להגיש כתב הגנה מתוקן, אלא שנזק זה אפשר לרפא בפסיקת הוצאות מתאימה.

סוף דבר הנני מקבל את בקשת הרשות לערער, ומתיר את תיקון כתב התביעה לפי המבוקש. את התיקון צריך היה להתנות, כאמור, בפסיקת הוצאות לטובת המשיב 2. אלא שקבלת הבקשה שלפניי אף היא צריכה פסיקת הוצאות. שתי אלה מתקזזות האחת עם רעותה. על כן לא אתן צו להוצאות בהליך שלפניי.

ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.