לדאבוננו שוב עלינו להיזקק לבעיה ידועה שבו מעביד נותן את רכב שבבעלותו לעובד, האחרון מבצע עבירה חמורה , הרכב מושבת לתקופה של 30 יום. ואז פונה המעביד בבקשה להחזרת התפוס בטענה שהוא לא אשם אלא העובד שביצע את העבירה.

והשאלה במקרה זה היא האם ילקה המעביד באשמת העובד?

והתשובה היא שכמעט תמיד יסבול המעביד בשל התנהגות העובד ואין לו להלין אלא על עצמו. זוהי בדיוק מטרת החוק למרות שברור לכולנו שהמעביד מתנגד בתוקף לביצוע העבירות. מי שנתן את רכבו למי שמבצע עבירות,צריך לקחת בחשבון שיסבול בשל עבירות תנועה של הנהג (העובד). אשר לכן, על כל בעל רכב לשקול היטב למי מוסר את רכבו ולדעת כי יכול להיות וייענש בשל התנהגותו העובד על הכביש. ומכאן לעובדות המקרה שלפנינו.

עובדות המקרה בקצרה

לפני בקשה של מר שי מזרחי שהינו המנהל התפעולי של חב' צ'טה שליחויות (להלן: "החברה") לבטל הודעת איסור שימוש ברכב קטנוע מ"ר 13-577-79 (להלן: "הרכב", "הקטנוע") אשר בבעלות החברה שניתנה עקב עבירה שביצע שליחה מטעמה הנהג מר נחמן גפן (להלן: "הנאשם", השליח").

על פי כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם עולה כי ביום 11.12.12 בסמוך לשעה 12:36, נהג הנאשם את הקטנוע בצומת הרחובות חשין – יפו, בירושלים, בהיותו שיכור. לאמיתו של דבר לאחר ניסיונות בריחה שכשלו, ולאחר שהשוטר והנאשם נפצעו ככל הנראה בשל התנהגות הנאשם, פונו לבית החולים, ושם התבקש הנאשם לבצע בדיקת שכרות. הנאשם לא נבדק בגלל סירוב להיבדק והחזקה היא כי מי שמסרב להיבדק שיכור הוא. רישיונו של הנאשם נפסל על ידי קצין משטרה ובנוסף ניתנה לו הודעת אי שימוש בכלי רכב והוא הצטווה להחנות את הקטנוע בחניון ושם אכן חונה הקטנוע עד היום.

במהלך הדיון בבקשה ציין המבקש כי מדובר בנאשם שסך הכל עבד בחברה שלושה ימים והיה בימי חפיפה ראשוניים וכי החברה לא הספיק לעמוד על טיבו של הנאשם. המבקש הדגיש כי השבתת הקטנוע פוגעת קשות כלכלית ותדמיתית בחברה על לא עוולה בכפה. לדבריו בשל ההשבתה החברה נקלעה לקשים מאחר שאין באפשרותה לעשות שליחויות ללא הקטנוע. המבקש ציין כי יש למצות את הדין עם הנאשם בלבד ולהשיב לחברה את הקטנוע.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 57(א)2 לפקודת התעבורה קובע לגבי עבירות המופיעות בתוספת השביעית כדלקמן:

היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים, ..."

(תיקון

התוספת השביעית כוללת בחובה מספר עבירות וביניהן עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה שהיא עבירה של נהיגה בשכרות.

בהתאם לקבוע בסעיף 75 ב על החלטה זו של קצין המשטרה ניתן לערער לפני בית המשפט לתעבורה, וכך קובע הסעיף:

57ב. (א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר.

(ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).

(ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת, ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.

נמצאנו למדים כי ישנם מקרים שבהם בית המשפט מתבקש לבטל את הודעת איסור השימוש. אלו הם מקרים שבהם הרכב נלקח מהבעלים ללא הסכמה, או במקרים שבהם הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב שעשה כל שביכולתו למנוע את העבירה. במקרים אחרים, רשאי בית המשפט לעשות זאת אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. השאלה היא לכן פרשנותם של סעיפים אלו המתייחסים למקרים שבהם יתערב בית המשפט בהחלטתו של קצין המשטרה, ובהם יעסוק הסעיף הבא.

ההבדל בין התערבות בפסילה מנהלית להשבתת הרכב

ישנה פסיקה לא מעטה העוסקת בפסילה מנהלית של רישיון הנהיגה ובנסיבות בהן יתערב בית המשפט. אולם צריך לזכור כי המחוקק עצמו שינה את לשונו והבדיל היטב בין פסילה מנהלית של הרישיון לבין פסילה מנהלית של רישיון הרכב. בפסילה מנהלית של רישיון הרכב נקבע כי בית המשפט יעשה זאת "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

אולם בפסילה מנהלית של רישיון הנהיגה נאמר כי בית המשפט יחזיר את רישיון הנהיגה למי שנפסל אם "שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור" (סעיף 48 לפקודה). דהיינו, כדי שרישיון הנהיגה יוחזר למי שנפסל די להוכיח שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור. אולם כשמדובר ברישיון רכב, הרי צריכות להיות נסיבות אחרות מצדיקות זאת.

נראה כי הסיבות להבדל ברורות. כאשר נפסל רישיון הנהיגה של הנהג, הרי הדגש הוא על נהיגתו של הנהג. אולם כשנפסל רישיון הרכב, הרי מובן שיש כאן אפקט ענישתי. אין כאן רק עניין של מניעת הנהיגה מהנהג שכן לשם כך די היה בפסילת רישיון הנהיגה. אשר לכן, צריך נסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת. והשאלה היא כמובן מהן אותן נסיבות מיוחדות שעל בית המשפט לשקול?

הנסיבות הרלוונטיות – ראיות טובות, נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של הנהג

בראש ובראשונה נראה שעל בית המשפט לבדוק את הראיות. אם אין ראיות טובות ואפילו יותר מטובות נגד הנהג, יש בכך סיבה טובה ומספקת שבית המשפט יבטל את פסילת רישיון הרכב. במיוחד נכון הדבר לגבי פסילת רישיון הרכב שכפי שהסברנו היא כבר מעין ענישה. רק אם יש ראיות טובות שכאלה, ניתן לפסול.

מעבר לכך יש לשקול בראש ובראשונה את נסיבות האירוע הספציפיות, ואת נסיבותיו האישיות של הנהג. בנסיבות האירוע יש לבדוק האם האירוע חמור מהרגיל, האם האירוע רגיל? וכן שאר שאלות הקשורות למקרה הייחודי. בעניין נסיבותיו האישיות של הנהג הרי יש לבדוק הן את הרשעותיו בתחבורה והן מאפיינים אחרים הקשורים אליו. גילו, מקצועו, האם הוא מפרנס משפחה וכיוצא בזה. בעיקר יש לשקול על פי בקשת המחוקק את הזיקה שבין בעל הרכב לבין הנהג.

שילוב של שלושה גורמים אלו הוא מה שעל בית המשפט לשקול בפני התערבותו בהחלטת קצין המשטרה. אך לפני שנבדוק זאת במקרה שלפנינו, מן הראוי שנדון בשאלה העיקרית שהעלה המבקש והיא שאלת "בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה"?

מהי ההצדקה לענישת בעל הרכב כאשר לא הוא הנהג שעבר את העבירה?

כאמור, המבקש ציין בפני שלא ייתכן שעל התנהגות מסוכנת ולא ראויה של עובד אחד תשלם חברת השליחויות. לדבריו, יש למצות את הדין עם הנאשם בלבד, ולא עם החברה. אכן, צודק המבקש עקרונית ותיאורטית.

כבר אמר יחזקאל כי "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת:  בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב, וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן--צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה (יחזקאל פרק י"ח פס' כ'). אולם בדיקה של הפרק תראה שהנביא מדבר לעתיד לבוא. בעולמנו הלא מושלם אין לעיתים אפשרות שלא לנקוט דרכי ענישה שאולי אינן חסרות פגמים אך הן יעילות מאוד.

המחוקק התלבט רבות עד שחקק סעיף זה ועובדה היא שבסופו של דבר בחר בכך. המציאות מלמדת שבעלי הרכב הם בעלי שליטה והשפעה רבה על הנהגים. בעל הרכב יכול להחליט למי לתת את הרכב ולמי לא לתת אותו. בעל הרכב מחויב לדעת למי הוא נותן את רכבו, לא ייתכן שבעלי עסקים יטענו השכם וערב כי אין באפשרותם לנבור בקרביו של העובד. אסור בידנו לקבל טענה זו. וזאת בפרט לנוכח העובדה שהקטל בדרכים הפך למכת מדינה ולצערנו הרב דבר של מה בכך.

אין ספק כי על בית המשפט לנקוט ביד קשה וזאת חרף הבעייתיות בדבר. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נ' סולברג כפי שנאמרו ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.12):

"במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים".

לא זו אף זו, אלא שאין לנו כל ספק כי אם ידעו הנהגים שבמקרה ויתפסו בעבירה חמורה יסבלו גם בעלי הרכבים, ישפיע הדבר בבירור על התנהגותם.

אציין כי אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בוחר לתת אותה לעובד צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו.

ובכל מקרה, זוהי גזירת המחוקק ואין כל טעם לטעון כי אין זה צודק. ברגע שנחקק החוק הרי ברור כי המחוקק סבר, בדק, שקל, והחליט. ממילא בית משפט זה איננו המקום לטעון כי חוק זה צודק או איננו צודק. מה גם כי דעתנו היא שהחוק צודק להפליא. ומכאן לשאלה האם יש במקרה שלפנינו יש נסיבות מיוחדות?

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הצדדים סבורני כי מדובר בעבירות חמורות במיוחד ואין סיבה לקבל את הבקשה. כאמור מדובר בנאשם שביצע את העבירה המיוחסות לו בכתב האישום במהלך שליחות מטעם החברה. לא התרשמתי כי החברה של המבקש הזהירה את הנאשם כי עליו לפעול בהתאם לחוק והעבירה הדרכות בהתאם בטרם מסירת הקטנוע לנאשם. דבריו של המבקש לפיה הנאשם היה בימי החפיפה הראשונים וכי לא הספיק לתדרך את הנאשם, מדברים בעד עצמם. וכלשונו:

"מכיר את הבחור כמה ימים בודדים, לא היה לי אינפורמציה על אותו בחור, רק 3 ימים עבד אצלי, היה בימים של חפיפה, לגבי הבחור אם יש למצות איתו את הדין אין בעיה, אנחנו נלחמים בתאונות הדרכים, עושים רעיון עבודה ממלאים טפסים, לא הספקנו לבדוק עליו יותר מדי, קרה מה שקרה הכל היה מהר, לא נתקלים בתופעה כזאת, יש לנו מחלקה שבשלבי בנייה שתחקור אודות העובדים שיבוא לעבוד בחברה שלנו" (ראו פרו' עמ' 2 , ש' 9-5).

זאת ועוד, המבקש לא צירף לבקשתו שום הצהרה והתחייבות של הנהג או טופס כלשהו המחייב אותו לנקוט במשנה זהירות ולנהוג על פי החוק. אין ספק, שלא ניתן להסכים למצב שבו חברות שליחויות שיודעות שמרבית העבודה כרוכה בנהיגה יקלו ראש בתנאי הקבלה ולא יערכו התאמות, הדרכות ובדיקות מקיפות כמתחייב ממהות התפקיד. נדגיש כי גם אם יעשו זאת, ייתכן והרכב יושבת בשל מחדליו של הנהג ועליהם לקחת זאת בחשבון.

סוף דבר

בנסיבות האמורות לעיל הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ‏יום ראשון 23 דצמבר 2012 , בהעדר הצדדים.