1. בפניי תביעה כספית ע"ס של 20,000 ₪
2. העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים

התובעת הינה תושבת כפר ריינה.

הנתבעת מס' 1 הינה עיריית נצרת , רשות מוניציפאלית שהוקמה מכוח דין .

יש לציין כי בתיק זה נתבעה גם חברת שהר שירותי חנייה בע"מ , אולם נוכח הליכי הפירוק של הנתבעת הנ"ל והעובדה כי נתמנה נאמן היא נמחקה מהתביעה.

טענות התובעת

הנתבעות או מי הן טוענות כי, רכבה של התובעת מסוג דייהו מ.ר 99-788-23 ביצע עבירת חנייה ביום 4.11.2008 ברח' תאופיק זיאד בנצרת ע"פ הודעת קנס מס' 626010 , כאשר סכום הקנס המקורי עמד דאז על סך של 100 ₪.

התובעת טוענת כי, בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה , לא היה לתובעת רישיון נהיגה , והרכב היה רשום על שמה באופן פורמאלי בלבד , כאשר הבעלים בפועל של הרכב היה בעלה של התובעת , מר חוסיין דפראוי נושא ת.ז 023207079.

התובעת טוענת כי, הנתבעת מעולם לא שלחה ומעולם לא מסרה לידי התובעת הודעת קנס כלשהי בגין דו"ח חנייה ומעולם לא נתנה ולא מסרה לתובעת הודעת התראה כלשהי לתלום דו"ח החנייה, כך שבפועל התובעת לא ידעה על דו"ח החנייה מעולם.

התובעת טוענת כי, הכתובת לפי טענה הנתבעות כי עשו עיקול ברישום , הינה כתובתה של התובעת עובר לנישואיה , ואינה תואמת לכתובת הרשומה במשרד הפנים.

התובעת טוענת כי ביום 10.10.12 , התקשר מעקל/ גובה מס בשם שמוליק לבעלה של התובעת, והודיע על כוונתו לתפוס ולמכור מיטלטלין בדירת בני הזוג במידה ולא ישולם סך של 1,538 ₪ שהינו מורכב מסך של 180 ₪ (סכום הנס המצטבר )+ סך של 1,358 ₪ בגין הוצאות העיקול והמעקלים.

התובעת טוענת כי בלית ברירה נאלצה התובעת באמצעות בעלה לשלם סך שך 1,538 ₪ .

התובעת טוענת כי , במידה והייתה מקבלת הודעה על דו"ח חנייה , היא הייתה משלמת את סכום הקנס באופן מידי.

התובעת טוענת כי הנתבעות פעלו במזיד אף בכוונת תחילה להגדלת סכום החוב על מנת להתעשר שלא כדין על חשבונה של התובעת .

התובעת טוענת כי בעקבות מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעות , התרשלה ו/או הפרה חובת הזהירות כלפי התובעת, ובכך נגרמו לתובעת נזקים ממוניים ולא ממוניים שבאו לידי ביטוי בהוצאות סכום עתק בסך של 1,538 ₪ על דו"ח חנייה שמקורו בסך של 100 ₪ בלבד.

1. טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי ,יש לסלק את התביעה על הסף מפאת היעדר עילה .

הנתבעת טוענת כי ,בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה זו , לאור העובדה שהתובעת שילמה את הקנס ביום 10.10.12. וכי לאור העובדה כי המדובר בפס"ד פלילי חלוט, ביטול ההרשעה יהיה רק בבית המשפט לענייניים מקומיים .

הנתבעת טוענת כי , הואיל והדוח לא שולם ע"י התובעת במועדו , הקנס המקורי הפך לחלוט וצבר כפל קנס, ובתוספת של הוצאות הגבייה עמד נכון ליום התשלום על סך של 1,538 ₪.

הנתבעת טוענת כי ,הקנס נשלח בדואר רשום לכתובת התובעת כפי שהייתה רשומה בעת ביצוע העבירה במחשבי רשות החנייה .

הנתבעת טוענת כי , בהצגת אישורי משלוח יוצאת העירייה ידי חובת ההוכחה כי דרישות התשלום אכן נשלחו כדין למענה של התובעת , ועל התובעת הנטל להוכיח כי לא קיבלה הודעות דרישות התשלום.

הנתבעת טוענת כי ,ביום 22.06.2010 , פעלה הנתבעת בהליך של עיקול מיטלטלין ברישום בלבד בכתובתה הרשומה של התובעת , וצו העיקול נמסר לאביה של התובעת אשר סירב לחתום על הצו.

התקיים דיון בפניי ביום 08.07.2014 המצהירים נחקרו על תצהיריהם ולהלן עיקר עדויותיהם

עדות תביעה מס' 1, גב' נסרין דפראוי

לשאלת העדה על הכתובת הרשומה שלה במשרד הפנים תשובתה הייתה, "הכתובת הרשומה של אבא שלי, בנצרת 5069. זו הכתובת שנשארה גם לאחר שהתחתנתי, החלפתי את הכתובת רק בתאריך 24.10.2011."

ראה עמ' 4 שורה 26

לשאלת העדה אם הכתובת הרשומה שלה ממשרד הפנים מנובמבר 2008, הייתה 5083 בית 10.

תשובתה הייתה, "זה לא נכון."

ראה עמ' 4 שורה 32

לשאלת העדה אם מתישהו הייתה לה כתובת רשומה 5083,10תשובתה הייתה ,"לא."

ראה עמ' 5 שורה 10

להצגת אישור שנשלח לתא דואר 357, העדה אישרה "כן, זה תא דואר שלי." אולם בהמשך טענה שלא קיבלה דברי דואר כלשהם מהנתבעת

ראה עמ' 5 שורה 13

לשאלת העדה על סעיף 5 לתצהירה , תשובתה הייתה ," קראתי את הסעיף והכתובת המופיעה על כתב ההרשאה 5083 שונה מהכתובת הרשומה אז והיא כתובת הורי מספר 5069"

ראה עמ' 5 שורה 19

לבקשת החוקר מהעדר להסביר על היום בו התקשר גובה המס אליה , היא השיבה,"התקשר אליי המעקל בצהריים בשעה משהו כמו 14:00, הוא אמר לי עוד 10 דק' אני מגיע אני אהיה בבית ואוציא את הדברים מהבית, אמרתי לו שייתן לי לבדוק עם עיריית נצרת את העניין כי לא קיבלתי כלום, הוא אמר לי אל תעשי בלאגן עדיף שתשלמי את הסכום עכשיו, אני התקשרתי לבעלי והסברתי לו את מה שקרה, המעקל התקשר לאחר חצי שעה בפעם השנייה ואמרתי לו שאני לא יודעת כלום על הדו"ח, לא קיבלתי שום העתק או הודעה, ביקשתי ממנו לתת לי 3 ימים לבדוק בעיריית נצרת, זה קרה בשיחה השנייה שהוא התקשר אחרי חצי שעה, הוא הסכים לא לבצע את העיקול ושאבדוק בעירייה את העניין. אולי בעלי שילם לו ואחר כך הלכתי לעירייה. אני ביקשתי ממנו ללכת לעיריית נצרת, אבל הוא עמד על כך שקודם הוא יקבל את הכסף"

ראה עמ' 6 שורה 7

עד תביעה מס' 2, מר חוסיין דפראוי

לשאלת העד אם שמוליק הגובה התקשר אליו , תשובתו הייתה ,"הוא התקשר לאשתי והיא מסרה לו את מס' הפלאפון שלי והוא התקשר ודיבר איתי. בסיום השיחה אמרתי לו שייתן לי 3-4 ימים כדי לבדוק את העניין, אשתי הלכה לאירוע ביום השני אני זוכר או יומיים אחרי, לפני ששילמתי היא הלכה."

ראה עמ' 8 שורה

לשאלת העד אם קבע עם המעקל לפגוש אותו , תשובתו הייתה , "כן בנצרת אצל דוד שלי, נתתי לו צ'ק דחוי ל-14 ימים. הוא אמר לי תשלם ואח"כ תתבע, הוא אמר לי שבמשך 3 חודשים הוא חיפש את הבית שלנו."

ראה עמ' 9 שורה 12

עד התביעה מס' 3, מר אחמד חליל ג'אמל

לשאלת העד אם במהלך השנים 2005-2008, היה ממשיך להגיע דואר לבית שלו השייכים לתובעת , תשובתו הייתה, "את המכתבים שמגיעים אנו ממיינים, מה שמגיע אלינו אנו לוקחים. יש מכתבים שאני לוקח לנסרין ומתקשר אליה ולהגיד לה שיש לה מכתב, הם מגיעים הביתה לקחת את המכתב."

ראה עמ' 10 שורה 1

לשאלת העד אם ליד הבית שלו יש סלון שיער, תשובתו הייתה ,"רחוק, יש 4-5 בתים שמפרידים בין הבית שלי לסלון שלו"

ראה עמ' 10 שורה 10

עדת התביעה מס' 4, גב' נדיה ג'אמל

לשאלת העדה אם אחרי שהתובעת התחתנה ועברה לגור עם בעלה בריינה, המשיכו להגיע אליהם דברי דואר, תשובתה הייתה ,"כן, היו מגיעים מכתבים. לכל הבנות שלי מגיעים מכתבים, אני רואה כתובת מס' הרחוב ומס' הבית שלנו ושם אני לוקחת ומתקשרת לבוא לקחת, מי ששייך לו מהילדים שלי היה נוהג לקחת. אני לא פותחת את המכתבים בעצמי."

ראה עמ' 10 שורה19

עדת ההגנה מס' 1, גב' רחל שקולניק,

לשאלת העדה , כי נמסר לאביה של התובעת ע"י, עלי סאלח בתאריך 09.01.2012 בשעה 19:30.ו הוא כותב שהצו נמסר בכניסה לנכס ואביה מוחמד, הבית שכתוב הוא בית מס' 3 ולא מס' 10 ולאבא שלה לא קוראים מוחמד, קוראים לו אחמד, תשובתה הייתה ,"השם מוחמד ואחמד הוא אותו הדבר.

ראה עמ' 12 שורה 4

לשאלת העדה על בהסיבה שבמשך 6-7 שנים לא הצליחו להגיע לחייבת ופתאום השיגו את מס' הפלאפון שלה , תשובתה הייתה, "אלו הנתונים שקיבלתי עפ"י מה שהגובה רשם, מה שהוצאתי מהמערכת"

ראה עמ' 12 שורה 19

לשאלת העדה אם יש לה שאילתה של משרד הפנים תשובתה הייתה "אפשר להנפיק מהמערכת."

ראה עמ' 13 שורה 4

לשאלת העדה על הסיבה שלא זימנו את גובה המס מר סאלח , תשובתה הייתה, "אני לא מכירה אותו, הוצאתי נתונים מהמערכת. יש לי נתונים ואלו הנתונים שהבאתי, הבאתי את הצו והפרטים שצוינו על הצו, אני מסתמכת על הנתונים מתוך המערכת."

ראה עמ' 13 שורה 12

1. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב .
2. דיון

אדון תחילה בטענותיה של הנתבעת לעניין הסמכות העניינית , הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על פי הסעד המבוקש, ובחינת הסעד העיקרי המבוקש נעשית על פי האמור בכתב התביעה. בע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534-535 (2004) נקבע בעניין זה כך:

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית משפט אחר..."

בתי המשפט נדרשו לא אחת לסוגיה זו שעניינה סמכותו העניינית של בית משפט אזרחי לדון בנושאים הנוגעים לחובות לרשות המקומית.

בע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', פסק בית המשפט כי תביעות שעניינן תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית, אין מקומן להתברר במסגרת הליך אזרחי. ואכן, עקב החלטתו זו של בית המשפט העליון, החלה מגמה ברורה של בתי המשפט "האזרחיים" למחוק תובענות שהוגשו בנושאי עברות קנס של רשויות מקומיות.

ואולם, דומה כי יש לאבחן את המקרה שבפני מפס"ד וקס וזאת נוכח העובדה כי עיקר טענותיו של המבקש הינן לנוכח העובדה כי העירייה התרשלה בהתנהלותה בהמצאת דרישות התשלום לתובעת , והנזקים שנגרמו בעקבות התנהגות זו.

.

בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א(ת"א)3758/06, שאוליאן נ' חורש, לא פורסם, [פורסם בנבו] סעיף 13 לפסה"ד:

"להבדיל מכך, טענה לגבי התיישנות העונש ו/או הקנס, לרבות הטענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל התיישנות, או כל הקשור לעצם אופן פעולת הגבייה של הקנס, צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה. "(הדגש לא במקור)

טענה זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיום ההרשעה וגזה"ד, ולא תוקפת אותם אלא את אכיפת העונש בלבד, וכאשר העונש הוא קנס ניטל 'אופיו' הפלילי והוא הופך לחוב 'אזרחי'. מדובר למעשה בתקופת הפעולה של הרשות".

אין המקרה דנן נוגע כלל וכלל להלכה שנפסקה בע"א 8080/99, וקס נ' עיריית תל-אביב, לא פורסם, [פורסם בנבו], בה תולה הנתבעת את יהבה. שם התבקשה תקיפה ישירה של עצם ההרשעה והעונש שנגזר בעקבותיה. כאמור לעיל, לא כך הם פני הדברים במקרה דנן, כאשר התובעת אינה משיגה לא על ההרשעה ולא על העונש, לפיכך טענות הנתבעת בכל הנוגע להעדר סמכות עניינית נדחות. נקבע בזאת, כי בית משפט זה הוא המוסמך לדון בתובענה, מתוך שכך, נדרש בית המשפט ליתן החלטתו בתביעה לגופה.

לעניין התביעה לגופה ,לאורך ההליך כולו, החל מכתב הטענות, וכלה בעדותה בחקירה הנגדית בבית המשפט, ובסיכומיה של התובעת , הציגה התובעת גרסה עובדתית ברורה, חד משמעית וגורפת, כשטענה, כי לא ידע כלל על קיומם של דרישות תשלום כלשהם וממילא לא ידעה על קיומו של חוב כלשהו כלפי העירייה בגין דוח החניה. התובעת טוענת גם כי, הכתובת אותה מציגות הנתבעות אינה כתובתה כלל, וכי המדובר בכתובת השונה בכתובתה .

הווה אומר, מקום שמדובר בהמצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי, קבע המחוקק חזקה שבדין שלפיה אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת הנמען יש להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח. הנמען יכול לסתור חזקה זו אם יוכיח שלא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם תלויים בו.

כפי שנפסק לא פעם, בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2 (א) (11) ו- 17 לחוק מרשם אוכלוסין) הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושליים, פ"ד נו (2) 787, 805-806 (2002); עניין עיריית הרצליה, פיסקה 20).

המחוקק קבע, כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי, הגיע ליעדו ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

כפי שהוסיף וקבע בית המשפט בעניין עיריית הרצליה, עוד מלמד הניסיון, כי מקום שההודעה נשלחה כדין למען החייב אולם לא נדרשה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען, בין משום שלא טרח לעדכן את מקום מגוריו ובין משום שלא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק, כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלים עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין.

בש 320/06 סעדון אלי, עו"ד נ' עיריית בני-ברק (רשות החניה) נקבע:

"חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א' האמורה לעיל הנה חזקה ככל החזקות שבדין (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787), והיא משתלבת במגמת המחוקק בחסד"פ לקבוע סדרי דין מקלים יותר בעבירות קנס, הנחשבות כקלות, ומאזנת בין הצורך להגן על זכויותיו של הנאשם, כי הודעת תשלום הקנס תגיע לידיו ותינתן לו האפשרות לשלם את הקנס או לבקש להישפט, ובין התחשבות ביכולותיה ובאמצעיה של הרשות המקומית לפעול כדין בכל הקשור להמצאת אלפי ורבבות דוחו"ת חניה לנמעניהם, הוכחת ההמצאה ושימור הראיות הכרוכות בכך למשך תקופה ארוכה."

הסכום שגובה הרשות המקומית, על פי אותו דו"ח, אינו מצדיק הקצאת משאבים מרובים לביצוע האמור לעיל, ואין להחמיר איתה יותר מן הנדרש בהוכחת ההמצאה כדין.

יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הרשות המקומית מלהקפיד על המצאת הדו"ח כדין, ולהוכיח זאת ברמה סבירה, שעה שיידרש הדבר." (בש 320/06 סעדון אלי, עו"ד נ' עיריית בני-ברק (רשות החניה), פורסם בנבו)

במקרה שבפנינו, לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם של הצדדים, ולאור טענתה של התובעת ,כי הכתובת שנשלחו אליה דרישות התשלום לא שייכת לה, ואף היא שינתה את מענה, ועדכנה את כתובתה במשרד הפנים, בשנת 2011 , ולמרות זאת המשיכה הנתבעת לשלוח דרישות תשלום לכתובת אותה לא מכירה התובעת כלל, הנני קובע כי ההמצאה לא בוצעה כדין.

התובעת טענה כי לא קיבלה לידיה דרישות התשלום, טענותיה אלה לא הופרכו ע"י המשיבה , להפך הוא, היא חיזקה אותן בטענתה בכתב הגנתה כי בוצע עיקול מיטלטלין ברישום ע"י גובה המס מר עלי סלאח לאביה של התובעת בשם של מוחמד בכניסה לנכס , בעוד שאביה של התובעת הוא אחמד, מה גם שהנתבעת לא טרחה להזמין את מר עלי סאלח גובה המס, על מנת להפריך את טענותיה של התובעת בדבר אי מסירת הודעת העיקול לאביה ולמען הנכון, כעולה מטענותיה של הנתבעת, ומאחר והוכח בפניי כי ההודעה נמסרה ככל הנראה לאדם הלא נכון , ואין בידי לקבל טענתה של עדת ההגנה כי" אחמד ומוחמד זה אותו דבר"(ראה12 עמ' שורה4) , תחילה מכיוון שהשמות הם שונים, ויש לדייק בזהות של שמות, מאחר וזיהוי בעל הדין הינה דרישה מהותית באופייה , שנית מאחר וגובה המס הינו דובר ערבית , אשר סביר להניח כי הוא יודע להבדיל טוב בין שני השמות . כמו כן לשאלת עד תביעה מס' 3 אם ליד ביתו בלון שיער, תשובתו הייתה, "רחוק, יש 4-5 בתים שמפרידים בין הבית שלי לסלון שלו"( ראה עמ' 10 שורה 10), דבר המעיד כי ההמצאה לא בוצעה כדין , וככל הנראה הגיעה למען שאינו המען המבוקש, עולה אפוא כי הנתבעות, לא הקפידו על המצאת דרישת התשלום כדין ,ולא הוכיחו זאת ברמה סבירה .

הנתבעת לא הפריכה את טענותיה של התובעת בדבר שינוי כתובת משנת 2011, יחד עם זאת הנתבעת המשיכה לשלוח הודעות לכתובת הלא נכונה, ולא טרחה לוודא את כתובתה הנכונה במרשם האוכלוסין . ע"פ חוק עדכון כתובת, תשס"ה-2005, המחייב, כאמור בסעיף 2(א), את התושבים, להודיע על עדכון כתובתם תוך 30 יום מיום השינוי. אולם בסעיף 3 לחוק זה נקבעה גם חובת כל רשות מקומית להתעדכן בכתובת וברור שהנתבעת לא עשתה כן, הנתבעות לא הציגו שאילתה מעודכנת של משרד הפנים , לבירור כתובתה של התובעת , מחדלם של הנתבעות עולים כדי רשלנות , וגרמו להליכים מיותרים , שיכלו לחסוך אותם בפעולה פשוטה של בירור המען הנכון של התובעת.

לעניין דרישת התובעת לפסיקת עוגמת הנפש ,ופיצויים עונשים והוצאות לדוגמא במקרה שבפנינו, לא הוכח בפניי כי אכן בוצע עיקול בפועל, כמו כן, הוכח בפניי כי התובעת ניגשה לעירייה פעם אחת ותו לא ,ומכאן שאין להסיק כי נגרמה לתובעת עוגמת נפש בגין טלטלה וסבל, ספק אם יש להורות על חיוב נוסף בגין עגמת נפש, יתרה מזאת , רשות מקומית והעובדים מטעמה , נדרשים להקפיד על הוראות החוק והנהלים ,ודברים מעין אלה עלולים לקרות במהלך עבודתם כרשות ונאמנים מטעמה , על כן , אין להשית על הנתבעת חיובים בגין עוגמת נפש, שעה שלא הוכח בפניי כי אכן נגרמה לתובעת עוגמת נפש כמבואר לעיל, ואין להשית על הנתבעת פיצויים עונשים והוצאות לדוגמא שעה שהרשות המקומית ניסתה למלות את תפקידה לפי חוק .

1. לאור האמור לעיל, הני מקבל את התביעה חלקית , ומורה על הנתבעת להחזיר הוצאות הגביה בשיעור של 1,538 ₪ ,בקיזוז 180 ₪ ( סכום הקנס המצטבר) , ובסה"כ 1,358 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום בפועל ע"י התובעת, קרי מיום 10.10.2012.
2. כמו כן הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,800 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט ,תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו תשלומים אלה תוספת ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק- הדין לצדדים

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.