1. לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה א' רובין), מיום 16.12.12, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. ביום 13.12.12 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו את העבירות דלהלן: גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; שהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952; נהיגה ללא רשיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת רכב מנועי, התש"ל – 1970.

3. כמפורט בכתב האישום, בתאריך 9.12.12 נתפס העורר בסמוך לישוב תקוע בשטחים כשהוא נוהג ברכב השייך לחברת החשמל, אשר נגנב שעות ספורות קודם לכן בירושלים. על פי הנטען, מפתחות הרכב נגנבו מבית הכנסת שבו התפלל המתלונן (אשר החזיק ברכב מטעם החברה), ובאמצעותם התניע העורר את הרכב והסיעו מישראל לשטחים. בהמשך, אותר מיקומו של הרכב במחשבי חברת "איתורן", ולאחר סיור באזור הישוב תקוע אותר הרכב הגנוב על ידי מנהל האזור של החברה כשהוא בתנועה, הוא נסע אחריו עד אשר עצר העורר ונמלט מהמקום, ולאחר מכן הצליח המנהל לעכבו.

4. בדיון בבית משפט קמא חלק ב"כ העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ולטענתו, לא מדובר ברכב גנוב, כשלגרסתו של העורר, קיבל את הרכב מאדם אחר לצורך תיקונו.

5. בדיון בערר התמקד ב"כ העורר בשאלת עילת המעצר, ולצורך הדיון לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, זו המעידה הראשונה לעורר בעבירות רכוש, בעוד שבעברו עבירה ביטחונית אחת משנת 2001 בגינה ריצה עונש מאסר, ומאז חלפו שנים רבות. המדובר באדם נשוי, המתגורר בחברון יחד עם משפחתו, התומך בהוריו המבוגרים ועובד בעסק המשפחתי. לטענת ב"כ העורר, בנסיבות אלו שגה בית משפט קמא עת קבע כי קיימת בעניינו של העורר עילה של מסוכנות; לדבריו, גם אם ייקבע כי קיימות ראיות לכאורה, אין בנסיבות של המקרה דנן כדי לחייב את המסקנה כי כניסתו של העורר לישראל לצורך ביצוע עבירה מלמדת על מסוכנות אשר אינה מאפשרת שחרור לחלופה, ושומה על בית המשפט לבחון את האפשרות של חלופה גם כשמדובר בתושב שטחים.

6. לטענת ב"כ המשיבה, כאשר אדם נתפס בתוך רכב ומוסר כי מישהו אלמוני מסר לו אותו, מדובר בחזקה תכופה; ובענייננו, נטען כי העורר החל לברוח לאחר שיצא מהרכב בנסיבות מחשידות, ועובדה זו סותרת את הטענה כאילו שהעורר החזיק ברכב ברשות, וכי הרכב נמסר לו לתיקונים. זאת ועוד, העובדה כי מדובר ברכב גנוב מובילה למסקנה שהעורר אף שהה בישראל באופן בלתי חוקי, מאחר שהיה חייב להיכנס לישראל כדי לגנוב את הרכב ולהוציאו משטח המדינה לתחום השטחים; וכתוצאה, גם מתבקשת המסקנה כי נהג ללא רישיון, מאחר שאין לו רישיון ישראלי תקף (גם אם יש לו רישיון פלסטיני כלשהו), וכמו כן, כי נהג ללא ביטוח. נסיבות אלו בכללותן מצדיקות, לטענתו, את מסקנת בית משפט קמא כי קיימת עילת מעצר וכי אין מקום לשקול חלופה כלשהי.

7. ב"כ המשיבה גם הוסיף וציין כי בית משפט קמא לא דייק באמרה בהחלטתו כי "לזכות המשיב עומדת העובדה שאין לו עבר פלילי", וזאת מאחר שאכן יש לעורר עבר, כיון שהורשע בשנת 2001 בעבירה ביטחונית בבית דין צבאי וריצה עונש מאסר בפועל.

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. על בסיס הראיות שבתיק, העורר נכנס לכאורה לישראל שלא כדין כדי לגנוב רכב, ובנסיבות אלו, כשנכנס לישראל לצורך ביצוע עבירה, מלמדת עובדה זו על מסוכנות אשר אינה מאפשרת שחרור לחלופה. לכך יש גם לצרף את העובדה כי בעת ביצוע העבירה נהג העורר לכאורה ברכב הגנוב ללא רישיון ישראלי וללא ביטוח.

9. אי לכך, לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא ועל כן, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.

10. פועל יוצא מן האמור, כי העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ג, 23 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.