למערער טען עו"ד עבדאלה בדארנה.

למשיבה טען עו"ד אדם סרי.

פתח דבר:

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 11/11/12, בהיעדר המערערת. פסק הדין ניתן על ידי השופט שלמה בנג'ו בתיק ת"ד 2030-08-12.

המערערת הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר וטענה כי ביום הדיון היא חלתה ונבצר ממנה להתייצב לדיון.

2. ביום 02/12/12 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר משום שהתעודה הרפואית התייחסה לכך שהמערערת אינה יכולה לעבוד ובתעודה לא נקבעה מניעה נוספת כך: "שלהופיע לבית המשפט יכלה הנאשמת", קרי, המערערת.

3. בית משפט קמא ציין בהחלטתו גם, כי אין בבקשת המערערת התייחסות לסיכוי ההגנה מעבר לכפירה הכללית.

4. המערערת מלינה הן כנגד ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר והן כנגד גזר הדין והעונש שהוטל עליה.

ההליך בבית משפט קמא:

5. המערערת זומנה כדין לדיון שנקבע ליום 11/11/12, אך היא לא התייצבה, על כן, הורשעה בהיעדרה ונידונה ל- 1,600 ₪ קנס, 3 חודשי פסילה בפועל ו-3 חודשי פסילה על תנאי.

6. בכתב האישום יוחסו למערערת העבירות הבאות:

סטייה מנתיב נסיעה- עבירה בניגוד לתקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה רשלנית- עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה, עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף- בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות ועבירה של אי האטה בעקומה לפי תקנה 52 (9) לתקנות.

7. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 29/02/12 נהגה המערערת ברכב פרטי ונסעה מכיוון עוספיה לכיוון אוניברסיטת חיפה. המדובר בכביש דו סטרי כשבנתיב הנגדי נסע רכב אחר.

המערערת נסעה במהירות שלא תאמה לתנאי הדרך ומזג האוויר ובשל כך בהגיעה לעקומה סטתה לנתיב הנגדי וחסמה את דרכו של הרכב האחר.

כלי הרכב התנגשו ונגרמה תאונה שכתוצאה ממנה נחבלו בגופם המערערת, נהג הרכב האחר ונוסעת נוספת ברכבו. כמו כן, נגרם נזק לכלי הרכב.

טענות הצדדים:

8. המערערת ביקשה לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבימ"ש קמא ולחילופין, להקל בעונש.

9. המערערת טענה כי במועד הדיון היא חלתה ונבצר ממנה להתייצב לדיון כשבעניין זה היא סומכת את ידיה ותומכת את בקשתה באישור רפואי.

10. עוד נטען בהודעת הערעור כי מזג האוויר בעת אירוע התאונה היה גשום, ירדו גשמים עזים, הכביש היה רטוב ותנאי מזג האוויר היו קשים. המערערת נסעה בירידה חדה ולכן היא החליקה, סטתה לנתיב הנגדי והתנגשה עם הרכב האחר.

11. בא כוח המערערת טען בהודעת הערעור גם כן, כי המערערת נסעה באיטיות וסטייתה מנתיב נסיעתה הייתה פועל יוצא של תנאי מזג האוויר והעובדה שהיא נסעה בירידה חדה ולכן ביקש בסעיף 6 להודעת הערעור: "לקבל את הערעור, לבטל את ההרשעה ולזכות את המערערת מכל העבירות", (ראו סיפא של סעיף 6 להודעת הערעור, עמוד 3), זאת חרף העובדה שהיא נידונה בהעדרה ומבלי שבימ"ש קמא שמע את הראיות ונדרש להכריע בשאלת האחריות לתאונה.

12. לחילופין, טענה המערערת, כי העונש שהושת עליה חמור, היא עובדת קלינאית תקשורת המועסקת במספר מקומות ועל כן רישיון הנהיגה נחוץ ודרוש עבורה כדי שתוכל להגיע לאותם מקומות.

13. שלילת הרישיון של המערערת עלולה להביא להפסקת העסקתה במקומות בהם היא עובדת. מה גם, ההגעה בתחבורה הציבורית, כמעט בלתי אפשרית.

14. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

15. המשיבה סבורה כי הגם שהיה בידי המערערת אישור רפואי, הרי שמדובר באישור רפואי בהקשר לעבודתה ולא בהקשר לדיון בעניינה בפני בית משפט קמא.

16. עוד טענה המשיבה כי היה על המערערת להגיש בקשה לדחיית הדיון אליה תצורף התעודה הרפואית.

17. לדעת המשיבה, גם אם יבוטל פסק הדין והדיון יוחזר לבית משפט קמא, הרי שככל הנראה ישוב בית משפט קמא וירשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה ולכן אין לומר כי קיים חשש לעיוות דין, בעיקר משום שהעונש שהושת עליה הינו עונש המינימום שקבוע בחוק.

דיון והכרעה:

18. לאחר שעיינתי בפסק הדין, בהחלטת בית משפט קמא, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

19. ראשית כל, אומר כי קביעת בית משפט קמא שהתעודה הרפואית הופנתה למקום עבודת המערערת ולא לדחיית הדיון שהיה קבוע בעניינה בבית משפט קמא וכי "שלהופיע לבית המשפט יכלה הנאשמת", אינה מקובלת עליי.

כפי שהמערערת לא יכלה להופיע לעבודתה הרי ברי כי אינה יכולה להתייצב לדיון וזאת עקב מחלתה. אישור מחלה יש בו, לכאורה, כדי לבסס את העילה של הצדק סביר להיעדרות מהדיון - ראו סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, שקבע שתי עילות חלופיות: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה – להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין.

ראו לענין זה גם כן, רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

יחד עם זאת והגם שיש בעילה זו כדי לבסס את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, סברתי בנסיבות העניין כי אין להיעתר לבקשה זו וזאת מהנימוקים שיפורטו בהמשך.

אכן מקובלת עליי טענת המשיבה כי היה על המערערת להגיש בקשת דחייה בצירוף האישור הרפואי ובלבד שתוודא כי בקשה זו תובא בפני בית משפט קמא עובר למועד הדיון שנקבע בעניינה ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. ראו והשוו החלטה מפי השופט סלים ג'ובראן ברע"פ 7122-07, טהא חיר נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 15/01/08).

20. בא כוח המערערת טען בפניי כי המערערת מודה שהרכב סטה ופגע ברכב אחר, אך סטייתו נגרמה כתוצאה מתנאי מזג האוויר ונסיעת המערערת בירידה חדה, דבר שגרם להחלקת רכבה ולסטייתו מנתיב נסיעתה לנתיב הנגדי והתנגשות רכבה ברכב אחר.

21. יש בדברי בא כוח המערערת כדי לבסס הרשעתה בדין הן באופן שניתן לראות בדברים אלו כהודאה בעבירות שיוחסו לה, דברים המעידים על כך שהיא לא נסעה במהירות התואמת את תנאי מזג האוויר - (ההחלקה והסטייה לנתיב הנגדי) ותנאי הדרך - (הירידה החדה), והן בהתבסס על כלל הדרך – ראו ע"פ 1713/93 משה בן יצחק בוקובזה נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 7.6.93) (להלן: "פס"ד בוקובזה") ושבו נקבע כי:

"נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי, פד"י ד', 504, 523). הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים."

הן בבימ"ש קמא והן בפני, המערערת לא העלתה כל טענה שיש בה כדי לתת הסבר לסטייתה לנתיב הנגדי ולהתרחשות התאונה, ומכאן שאין בפיה טענות שמצדיקות בירור עובדתי.

תנאי מזג אוויר חורפי ונסיעה בירידה חדה מגבירים את חובתה לנהוג בזהירות והתרחשות התאונה מעידה על כך שהיא לא נהגה בזהירות המתבקשת מתנאי הדרך ומזג האוויר, כך שהאחריות לתאונה רובצת לפתחה.

22. זאת ועוד, ראוי לציין שהמערערת הן בבקשתה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר והן בהודעת הערעור לא כפרה באופן מפורש או אפילו באופן משתמע בעבירות שיוחסו לה ולא טענה כל טענת הגנה שיש בה כדי לחייב הכרעה לאחר שמיעת הצדדים בערכאה הדיונית.

23. על כן ובמצב דברים זה, יש לבחון האם העונש שהושת על המערערת חורג במידה כזו שמצדיקה שמיעת טענותיה לעניין העונש ומתן האפשרות למערערת להביא ראיות לעונש ומצאתי כי בית משפט קמא הסתפק בהטלת עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק, כך שאין לומר כי עונש זה חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

24. כמו כן, בחנתי את נסיבותיה של המערערת ומקומות עבודתה ולא שוכנעתי כי יש בנסיבות אלו כדי להצדיק חריגה לקולא מעונש המינימום הקבוע בחוק כי הרי לו סברתי כך הייתי מתערב בגזר הדין גם במסגרת הערעור והדבר היה מייתר החזרת הדיון לבית משפט קמא.

25. כאן המקום להפנות להלכה הקובעת כי בית משפט לא יתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית ככלל, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן. בע"פ 3090/11 ווספי ענתבאוי נ' מ. י, (ניתן ביום 18.10.12), נאמר :

"כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)].".

ראו לעניין זה: ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06) וע"פ 8988/11, 9068 מוחמד ראפת נ' מדינת ישראל, ( ניתן ביום 8.5.12) – פיסקה כ"ב בעמ' 16 והפסיקה שהובאה שם.

מה גם, על המערערת הוטל עונש המינימום הקבוע בחוק לצד עבירה זו בסעיף 38 לפקודת התעבורה, עונש פסילה מינימלי של שלושה חודשים, שהוא הסף התחתון ואשר סטייה ממנו לקולא, תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו - ראו לעניין זה פסק הדין שנתתי בעפ"ת (חי') 748-08-10 בוארון אביב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.10).

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (ניתנה ביום 9.9.07).

עוד נקבע כי קיומן של נסיבות רגילות כגון, עבר תעבורתי לא מכביד ו/או נאשם המסיע את נכדיו לבית ספר, או הרישיון נחוץ לעבודה, לא הוכרו על ידי בתי המשפט כמצדיקים סטייה מעונש פסילת המינימום

26. לטעמי, אין לקבל את טענות המערערת ביחס לנחיצות רישיון הנהיגה לצורך הגעה למקומות עבודתה המפוזרים באזור הצפון, כי הרי אין בנימוק זה כדי לבסס את העתירה להקלה בעונש, טענה מעין זו נשמעת בערעורים רבים ובעיקר במקרים בהם נשלל רישיונם של נהגי עובדים או נהגי מוניות ורכב ציבורי ולכן אין לתת לטענה מסוג זה משקל העולה על המשקל שיש לתת למכלול הנסיבות האישיות ויתר ההטענות לקולא. ראו והשוו רע"פ 1914/98, ולדימיר ביברמן נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 24/04/98.

27. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

28. רשמתי בפניי הצהרת המערערת שהיא הפקידה את רישיונה ביום 29/11/12 וחרף העובדה שהוריתי על עיכוב ביצוע גזר הדין המערערת לא קיבלה את רישיונה בחזרה ועל כן יש לחשב את עונש הפסילה מיום הפקדת הרישיון 29/11/12.

29. צו עיכוב ביצוע גזר הדין בטל בזה ועל המערערת לשלם את הקנס בהתאם להחלטת בית משפט קמא כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה.

30. המזכירות תשלח עותק מפסק דין זה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ג, 05 ינו' 2013, בהעדר הצדדים.