בפניי תביעת כספית מיום 23.12.12 ע"ס 2,395 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 11.9.11 בין רכב התובעת לבין רכב הנתבע. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

היום נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים ושבסופה סיכמו הצדדים טענותיהם.

אין חולק כי הנתבע אחראי לקרות התאונה, משפגע עם רכבו ברכב התובעת מאחור. המחלוקת כולה הינה במישור הנזק, כאשר התובעת נסמכת על חוות דעת השמאי מטעמה ואילו הנתבע מכחיש שגרם נזק בהיקף הנכלל באותה חוות דעת.

התרשמותי הברורה בתיק זה היא, שראוי ומוטב היה, לשני הצדדים, לעשות מאמץ גדול יותר מזה ששניהם עשו כדי שתביעה משפטית זו לא תבוא לעולם. הצער הינו גדול במיוחד, משהוכח במקרה זה שכן נוצרה והתקיימה תקשורת של ממש בין הצדדים (והיא אף מתועדת בתמלולים שצורפו לכתב ההגנה) ומשלכאורה שני הצדדים גילו נכונות להתפשר ולהתגמש (ולמצער הבנה שראוי לייתר את ההליך המשפטי), אך למרות זאת לא השכילו להגיע לידי העמק השווה, ובפועל הנתבע לא שילם עד היום דבר לתובעת, למרות שהודה לאורך כל הדרך שאכן גרם לנזק מסוים (גם אם קטן בהרבה מהיקיפו ומסכומו הנטענים ע"י התובעת), גם לא כפיצוי לא שנוי במחלוקת, ומנגד התובעת הקשיחה גם היא עמדתה משבחרה לתבוע פיצוי מלא, למרות הספקות שנראה שהיו גם לה לגבי המידה שבה משקפת חוות הדעת את הנזק האמיתי, כאשר התובעת אף בחרה לתבוע פיצוי בגין 2 ימי עמידה בסך 600 ₪, ללא כל ביסוס ואסמכתא ואף ללא כל היגיון (הנזק הוא כה מזערי, שבעליל לא רציני לטעון שבגינו רכב התובעת הושבת למשך יומיים תמימים לצורך תיקונו, מה גם שהרכב הגיע לתיקון ולשומה רק כחודשיים לאחר מועד התאונה, כלומר הנזק היה כה שולי ולא מפריע, שניתן היה לנסוע ברכב זמן ממושך מאוד ללא תיקונו).

לחובת התובעת נזקפים אלה:

• נהג רכב התובעת עצמו לא אישר שמלוא הנזק הנראה בתמונות שצילם שמאי התובעת הוא נזק שנגרם בתאונה.
• בגוף חוות דעת השמאי עצמה נרשם כי השמאי ראה נזק תאונתי קודם בחלק האחורי ברכב (ולכן לא כלל רכיב של ירידת ערך).
• התובעת לא הציגה בשעת הדיון תמונות צבע ברורות שצילם השמאי מטעמה.
• אין חולק למעשה כי הנזק ברכב התובעת מצטמצם למקום קטן ביותר ומדובר בנזק מזערי ושטחי, באזור קטן של מכסה וו הגרירה.
• התובעת לא צירפה כל חשבונית תיקון, ובנסיבות כולן, לרבות המועד המאוחר מאוד שבו נערכה השמאות לרכב, הדבר מעורר תהיות וסימני שאלה לגבי רצינות ומבוססות השמאות.
• נראה כי בחוות הדעת נפלו מס' טעויות, שבנסיבות מצטרפות לכדי תמונה לא רצינית אודות חוות דעת השמאי: נרשם כי שנת ייצור רכב התובעת היא 2011, בזמן שהנכון הוא 2009; ונרשם כי תאריך קבלת המסמכים הוא 7.12.11, שזה מועד לא הגיוני בשים לב לכך שתאריך חוות הדעת עצמה הוא 9.11.11.
• ניכר שהתובעת הפריזה וניפחה את נזקה, גם מכך שתבעה פיצוי של 2 ימי השבתה, ללא כל בסיס והיגיון, כמפורט לעיל.

לחובת הנתבע נזקפים אלה:

• לא ביקש לחקור את שמאי התובעת.
• לא הציג חוות דעת שמאי נגדית.

בהתחשב בכל אלה, אני מכריע כך:

על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 300 ₪, שהינו סכום כיסוי וו גרירה שניזוק (200 ₪ לפי שמאות התובעת) בצירוף עלות עבודה מצומצמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.12.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.12.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. הנתבע, בהתנהגותו, אילץ את התובעת להגיש תביעה משפטית (משלא שילם דבר, גם לא פיצוי לא שנוי במחלוקת), ולכן ראוי שיישא במחיר הגשתה של התביעה המשפטית.
3. סך של 400 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. זהו מחיר הכרחי נוסף של ניהול הליך משפטי, שלנתבע אחריות (חלקית לפחות) בהולדתו.
4. סך של 400 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. בשיעור מופחת ביותר זה של שכ"ט עו"ד התחשבתי גם בפער הגדול בין סכום התביעה לבין סכום הפיצוי שנפסק.

תקוותי ששני הצדדים גם יחד יקחו לתשומת ליבם את לקחי תיק זה, ובמיוחד כך התובעת, כ"שחקן חוזר" בתביעות מסוג זה.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.