1. לפניי תובענה שראשיתה בבקשה לביצוע שיק מס' 80000484 משוך על סניף 153 (קריית מלאכי) בבנק דיסקונט, מחשבון שמספרו 19104. סכום השיק – 13,340 ₪ (להלן: "השיק").
2. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר ביום 16.12.2012, ובדיון שהתקיים ביום 24.2.2013 הורה בית משפט זה (כב' השופט ירון גת) על קבלת ההתנגדות בכפוף להפקדת סך של 8,000 ₪ בקופת בית המשפט, אשר הופקדו כנדרש.
3. התובעת, "מסגריית החברים" בע"מ (להלן: "התובעת"), היא בית עסק שעיסוקו מסגרות מכנית לרכב כבד. לטענת התובעת, משאית מנוף שהייתה בבעלות הנתבע הוכנסה לעסקה של התובעת לשם ביצוע תיקון, ואולם השיק שבו שולמה תמורת התיקון חולל באין פירעון. מכאן התביעה.
4. הנתבע פרש, הן בהתנגדות שהגיש והן בתצהיר העדות הראשית מטעמו, תיאור עובדתי מפורט, ובו טען, בתמצית, כי הרכב הוכנס לטיפול בעסקה של התובעת על ידי מר אילן פרץ (להלן: "פרץ"), שהיה נהג שכיר אצל הנתבע, שלא על דעתו של הנתבע וללא אישורו. עוד לטענת הנתבע, הוא לא התבקש לאשר הצעת מחיר לביצוע התיקון, וממילא לא אישר את עצם ביצועו או את הסכום לתשלום.

לטענת הנתבע, השיק הגיע לידי פרץ בדרך לא ברורה, והוא לא אישר לפרץ למלא בו את הסכום לתשלום, כי אם למסור אותו לידי התובעת "לא לפירעון ולא לפיקדון", כלשונו.

הנתבע טוען עוד, כי התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שאכן ביצעה את התיקון, להיקפו של התיקון או לצורך בו.

משכך, טוען הנתבע כי אין לו כל חבות לתשלום בגין השטר.

1. בדיון ההוכחות שנערך לפניי העיד הנתבע בעצמו, ומר ניסים מושקוביץ (להלן: "מושקוביץ") מטעם התובעת. יש לציין, כי הנתבע לא היה מיוצג בידי עורך דין בהליך המשפטי לכל אורכו, אולם ניהל את הגנתו בעצמו באופן ראוי.
2. השאלות העומדות להכרעה לפניי הן אלה:
   1. האם הוכח ביצועו של התיקון בגינו ניתן השיק?
   2. האם, בהנחה שהתיקון בוצע, ניתן לחייב בגינו את הנתבע?
   3. בהנחה שהתשובה לשתי השאלות דלעיל היא בחיוב, מהו הסכום שיש לחייב בו את הנתבע?

להלן אדון בשאלות אלה לפי סדרן.

האם הוכח ביצועו של התיקון?

1. טענתו הראשונה של הנתבע הייתה, כי לא הוכח בראיות טובות עצם ביצועו של התיקון, שמכוחו דרשה התובעת תשלום.
2. התובעת הציגה לפניי את המסמכים הבאים לשם הוכחת ביצוע התיקון:
   1. חוות דעת השמאי מר אורי נוימן (נספח ד' לתצהיר מר מושקוביץ) המעיד על נזק לבסיסי הרגליים ולקורות הבסיס של המנוף (להלן: "חוו"ד השמאי");
   2. העתק כרטיס עבודה שמספרו 30569 ביחס לרכב שמספרו 7370067, כאשר בשם בעל הרכב נרשם השם "כושי" (אשר הובהר כי הוא הכינוי שבו התייחסו הצדדים לפרץ) ומעליו נרשם "אל נתן" (נספח ה' לתצהיר מושקוביץ) (להלן: "כרטיס העבודה");
   3. העתק חשבונית עסקה מיום 7.12.2011 בגין "תיקון רגליים של מנוף: (נספח ה' לתצהיר מושקוביץ) (להלן: "חשבונית העסקה").
3. הנתבע הפנה את תשומת הלב, במסגרת חקירתו הנגדית של מושקוביץ, לשתי עובדות אשר מהן ביקש ללמוד, כי לא הוכח ביצועה של העבודה נושא ההליך. ראשית, כרטיס העבודה אינו נושא תאריך, ומכאן שיש קושי ללמוד ממנו מתי בוצעה העבודה הנטענת. שנית, בחשבונית העסקה צוינו שני כרטיסי עבודה: אחד הוא כרטיס העבודה האמור בסעיף 9 ב' לעיל, אולם השני, שמספרו 30442, לא נמצא זכר בחומר הראיות. עוד ציין הנתבע, כי בין שני כרטיסי העבודה מפרידים כ-115 כרטיסים, ואין זה סביר שביום עבודה אחד, בין ביצוען של שתי עבודות על הרכב האמור, עברו במוסך עוד 115 כלי רכב שונים.
4. מבלי להפחית בחשיבותם של אי-הסדרים הנטענים בכרטיסי העבודה ובחשבונית העסקה, אינני סבור שניתן להסיק מהם את אשר מבקש הנתבע להסיק מהם. מחוו"ד השמאי ניתן להבין באופן ברור כי למשאיתו של הנתבע אכן נגרם נזק הטעון תיקון, נזק שהוערך בידי השמאי בסך של כ-11,500 ₪.

כרטיס העבודה מתעד ביצועה של עבודה, ואף אם אין הוא מפורט כדבעי, הוא מהווה, ביחד עם חוו"ד השמאי, ראיה מספקת להרמת הנטל המוטל על התובעת, בייחוד לנוכח היות ההליך תובענה שטרית, אשר בה נטל ההוכחה רובץ, ברגיל, על כתפי הנתבע.

לכך אוסיף כי מושקוביץ העיד לפניי כי ביצע את התיקון במשאית (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2014, ש' 10), ועדותו הייתה מהימנה עליי.

1. זאת ועוד. אין חולק כי המשאית נושא ההליך הייתה בבעלותו של הנתבע, ואין חולק כי לאחר ששוחררה מן המוסך, חזרה לחזקתו של הנתבע. אולם הנתבע לא הציג כל ראיה – לא חוות דעת נגדית, לא תצלום ולא כל ראיה אחרת, שיש בהם כדי לסתור את ביצועו של התיקון. אף בכך יש כדי לכרסם בהכחשתו הגורפת של הנתבע בדבר עצם ביצוע התיקון, וכדי לחזק את גרסת התובעת ביחס לביצועו, בהתאם לחזקה כי בעל דין הנמנע מהצגת ראיה שיש בידו להציג (ובענייננו – חוות דעת על מצב הרכב לאחר שיצא מן הטיפול) יראה זאת בית המשפט כאילו במקרה שהייתה הראיה מוצגת, היא הייתה פועלת לחובתו.
2. לא נעלמה מעיניי הטענה כי המשאית כבר אינה מצויה ברשותו של הנתבע, באשר הוא נאלץ למכור אותה בהליך של כינוס נכסים, על מנת לכסות חובות שנצברו לו. עם זאת, על פי נספח ב' לתצהירו של הנתבע, המשאית נמכרה רק בסוף חודש אוקטובר 2012 – כ-10 חודשים לאחר ששוחררה מן המוסך לאחר התיקון, וכאשר טענת התובעת לסכום התביעה ולאופי התיקון כבר היה ידוע לנתבע – שהרי גם לגרסתו, ידע מה נכתב בשיק (גם אם, כטענתו, נתן הסכמה מסויגת בלבד למסירת השיק, כפי שיבואר להלן). על כן, ככל שטוען הנתבע כי התיקון לא בוצע כנטען, היה עליו להציג ראיות לתמיכה בטענה זו – והוא יכול היה לעשות כן, באשר המשאית הייתה בבעלותו ובחזקתו הבלעדית מיום 8.12.11 לכל המאוחר ועד למכירתה ביום 24.10.2012.
3. הפועל היוצא מן האמור לעיל, שאני קובע כי התובעת ביצעה את התיקון המפורט בחשבונית העסקה, תיקון של רגלי המנוף, ועל כן – זכאית היא, לכאורה, לתשלום בגין עבודה זו.

האם זכאית התובעת לתשלום מאת הנתבע?

1. גרסתו של הנתבע לעניין חבותו (ולמעשה – טענתו לאי-חבותו) מבוססת על טענות שהעלה ביחס ליחסיו עם פרץ. לטענת הנתבע, אף שהיה בעליה של המשאית, נפל קורבן להונאות מצד פרץ, אשר שלל ממנו את פירות המשאית, והכניס אותו להוצאות שאותן לא אישר, ושלהן אין הוא מסכים.
2. עם זאת, בהליך זה, אין אנו נדרשים לבחון את מערכת היחסים העסקית שבין הנתבע ובין פרץ, כי אם את זו שבין הנתבע ובין התובעת. דעתי היא, כי הנתבע חב על פי השיק, וזאת על יסוד עדותו שלו הברורה, כמו גם על יסוד ראיות נוספות שהוצגו, כפי שיפורט להלן.
3. בעדותו בבית המשפט, הודה הנתבע כי פרץ היה נהג שכיר שעבד בשירותו, כי המשאית שעליה נהג פרץ הייתה בבעלותו של הנתבע, וכי את פירות עבודתו של פרץ במשאית, אמור היה הנתבע לקטוף. הנתבע השיב לשאלות בית המשפט בעניין זה כדלקמן:

"ש. מי שהיה צריך לפי ההסכם בינך לבין אילן להנות מפרות המשאית הזאת זה אתה ולא אילן [פרץ – ע"י].

ת. נכון. כאשר בפועל הוא גנב את כל הכסף בגלל זה עשו לי את העיקול ונאלצתי למכור את המשאית." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 1 – 16)

ובהמשך:

"ש. המשאית מושבתת, מי מפסיד מזה.

ת. אני מפסיד. לא מפסיד לא מרוויח המשאית לא עושה עבודה, אין לה הוצאות. גם ככה לא קיבלתי כסף." (עמ' 5, ש' 19 – 21).

1. מכאן שהגורם שהפיק תועלת מתיקונה של המשאית, ומהחזרתה לכשירות, היה הנתבע עצמו, אשר היה בעליה של המשאית ומעסיקו של פרץ (וראו לעניין זה גם פרוטוקול הדיון בהתנגדות, 24.2.2013, עמ' 1 ש' 8 - 11).
2. יש להוסיף לכך את העובדה שהשיק – הניצב במוקד הליך שטרי זה – נחתם על-ידי הנתבע, אשר הכחשתו לכך הייתה רפה וכבושה. בתחילה, בחקירתו בהתנגדות, הודה כי חתימתו היא המתנוססת על השיק, אולם מיד לאחר מכן הסתייג, וציין כי "החתימה דומה לחתימה שלי, אבל אני לא יודע בהכרח שהיא שלי" (פרוטוקול 24.2.13, עמ' 1 ש' 22-23), ואז שב וטען את טענת הזיוף, אולם בניואנס: "השיק מזויף שמי שכתב אותו עשה כן בניגוד לדעתי." (שם, ש' 23 – 24).

טענת הזיוף התבררה, אפוא, לכל היותר, כטענה לחריגה מהרשאה.

1. ודוק: הנתבע לא טען כי לא היה מודע למסירת השיק לידי התובעת, נהפוך הוא: הוא הקפיד לציין כי התנגד תחילה למסירת השיק:

"אני קודם כל התנגדתי בתוקף שיתן את השיק הזה, לא לכתוב שיק, אני לא נותן לך ערבות, זה מה שאמרתי לאילן, הוא מנסה לדובב אותו [צ"ל – "אותי", ע"י], ולשכנע אותי שאני אסכים שהוא יכתוב את השיק ואני סרבתי בכל תוקף." (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.14, ש' 20 – 22)

ולאחר מכן:

"דיברתי עם מישקה [מושקוביץ – ע"י] וסיכמתי איתו, שהשיק יהיה לא להפקדה ולא לפרעון. אתה יכול לתת לו את השיק." (עמ' 4, ש' 25 – 26)

ובהמשך, לשאלות בית המשפט, השיב הנתבע:

"ש. למה לתת את השיק?

ת. לא ידוע למה הוא לקח.

ש. למה הסכמת?

ת. כי אילן הפעיל עלי מכבש, הוא אמר שלא יגרם לי נזק, את השיק הוא לא יכתוב." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 3 – 6).

מן האמור עולה בבירור, שהנתבע אישר, בסופו של דבר, את מסירת השיק לידי התובעת, גם אם עשה כן שלא בלב שלם. ככל שלא עמד הנתבע בלחץ שהפעיל עליו פרץ – כעדותו הברורה לפניי – אין לו אלא להלין על עצמו, ויודגש, כי מושקוביץ הכחיש מכל וכל סיכום כלשהו עם הנתבע שלפיו, כביכול, שוחח מושקוביץ עם הנתבע ואישר כי השיק לא יופקד ולא יוצג לפירעון.

למעשה, כאשר נשאל מושקוביץ על כך בחקירתו הנגדית השיב מפורשות:

"אם היית אומר לי שלשיק אין כיסוי, אני לא הייתי לוקח את השיק ולא הייתי מחזיר לך את האוטו" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 23 – 24).

לנוכח העובדה שלתובעת עמדה זכות עיכבון על המשאית עד לתשלום תמורת העבודה, ברי כי לנתבע היה עניין רב למסור שיק בגין התשלום, על מנת לשחרר את הרכב ולהחזירו לעבודה סדירה בהקדם האפשרי, ומאידך – הטענה כאילו הסכים מושקוביץ לשחרר את הרכב, לאחר ביצוע עבודה שהיקפה הכספי כ-13,000 ₪, כנגד שיק שהסכים שלא יוצג לפירעון – אינה מתקבלת על הדעת, ואינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר.

1. טענה נוספת שבפי הנתבע היא, כי התובעת לא העבירה לידיו הצעת מחיר בטרם ביצוע התיקון, וכי הוא לא אישר את הצעת המחיר, ומשכך – אין הוא חב בתשלום. הנתבע טען בחקירתו הנגדית, כי:

"היה סיכום ביני ובין מישקה שהוא לא עושה עבודות בלי להודיע לי מראש ובלי לקבל אישור שלי, והודעתי לו שאם הוא כן יעשה עבודות כאלה, אני לא מכיר בזה ולא אשלם על זה". (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 10 – 12).

אלא שטענה זו לא נזכרה בתצהיר הנתבע, אף לא ברמז, ומשכך היא בבחינת "עדות כבושה", אשר כידוע, משקלה מועט ביותר. עוד אציין כי הנתבע נמנע מלשאול את מושקוביץ על "סיכום" נטען זה בחקירתו הנגדית, ואף בכך יש כדי לכרסם במשקלה של אותה טענה בדבר סיכום – ודי בכך כדי לדחות טענה זו.

1. לעומת גרסה זו, עומדת גרסת התובעת, אשר לפיה הפרקטיקה שהייתה מקובלת בין הצדדים במקרים קודמים הייתה כי פרץ הוא שטיפל בהכנסת המשאיות לטיפולים, ופרץ הוא אשר היה מקבל, בעל פה, הערכות מחיר לביצוע הטיפול:

"...אני עשיתי חשבון עם אילן, אילן התקשר אליך ולפני זה במקרים קודמים היו סכומים גדולים, ואז אתה באת אלי ונתת לי שיקים. אני אולי ראיתי אותך פעמיים אצלי. כל העסקים היו מול אילן." (עמ' 7, ש' 26 – 28)

1. יצוין עוד, כי התובעת צירפה ראיות שלפיהן הטיפול נושא ההליך לא היה טיפול ראשון או חד פעמי של רכבי הנתבע אצל התובעת, אלא שמדובר במערכת יחסים עסקית שהתפרשה על פני תקופת מה, שבמהלכן בוצעו עבודות אחדות. מכאן שבין הצדדים הייתה פרקטיקה מקובלת של התנהלות עסקית, שבמסגרתה, כעדות מושקוביץ, ניהל פרץ את המגעים מול התובעת, ואילו הנתבע לא כפר בחיובים אלה, ופרע אותם במלואם (וראו לעניין זה נספח ג' לתצהיר מושקוביץ).
2. לא שוכנעתי כי פרץ חרג מן ההרשאה שניתנה לו, או כי התובעת או מי מטעמה אמורים היו לדעת על חריגה נטענת זו מן ההרשאה, ולכך יש לצרף את העובדה שסיבת חילול השיק לא הייתה הוראת ביטול, כפי שניתן היה לצפות ממי ששיק שלו ניתן בניגוד לרצונו או ללא הסכמתו, כי אם העדר כיסוי מספיק.
3. עוד יש לציין, כי אף שהנתבע טען כי הגיש תלונה במשטרה נגד פרץ, תלונה כאמור לא הוצגה בבית המשפט – לא בתצהירו של הנתבע ולא בחקירתו (עמ' 5 ש' 23 – 28), וכן כי הנתבע לא ביקש לזמן לעדות את פרץ, שעדותו יכלה, ללא ספק, לשפוך אור על השתלשלות העניינים, לכאן או לכאן. אף אם לא ניתן היה להגיש תצהיר מטעמו של פרץ, לנוכח הטענות הקשות שהעלה הנתבע ביחס לפרץ, דומה כי מן הראוי היה לפחות לזמנו על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו – דבר שלא נעשה.
4. מכל הטעמים האמורים, ובראשם – היותו של הנתבע הנהנה העיקרי מביצוע התיקון (בהיותו בעליה של המשאית והנהנה מפירות עבודתה), הוכחת קיומה של פרקטיקה נוהגת בין הצדדים שלפיה נוהלו המגעים בין התובעת ובין הנתבע באמצעות פרץ, והעדר היגיון מסחרי בגרסת הנתבע, שלפיה קיבל מושקוביץ את השיק בידיעה כי אין לו כיסוי, ותוך התחייבות שלא לעשות בו שימוש – וזאת מבלי שיהיה מקור חלופי לפירעון תמורת העבודה – אני קובע כי החייב בתשלום בגין העבודה שבוצעה הוא הנהנה ממנה – הנתבע, בעליה של המשאית באותה העת.

מהו הסכום שבו יש לחייב את הנתבע?

1. חרף טענתו של הנתבע כי משלא נתן הסכמה להצעת המחיר, לא ניתן לחייבו בתשלום, ולנוכח קביעתי לעיל, כי הפרקטיקה שבין הצדדים הייתה כי את ניהול המו"מ ביצע פרץ, אני סבור כי משסוכם סכום, ומשנמסר שיק על מלוא הסכום, אין כל הצדקה להפחית את הסכום שבו יחויב הנתבע.
2. זאת ועוד. במקרה דנן, הוגש לעיוני גם דוח השמאי, אשר נוקב בסכום זהה, למעשה, לסכום חשבונית העסקה שהונפקה (למעט רכיב המע"מ). מכאן שהסכום שנתבע איננו רק בבחינת הסכום שסוכם לתשלום, כי אם גם סכום המהווה "שכר ראוי" על פי חוות דעת מקצועית עצמאית.
3. הנתבע העלה טענות מתחום דיני המס, ולפיהן משלא הונפקה לו חשבונית מס כדין, יש בכך כדי להראות שהתובעת לא סברה כי היא זכאית לתשלום. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, חבות המס של הנתבעת אינה קשורה לחבותו של הנתבע לשלם תמורת עבודה שבוצעה בעבורו. הנתבע עצמו הודה, שגם אילו קיבל חשבונית מס, לא היה משלם, שכן לא ניתן אישורו לביצוע התיקון (וראו תשובתו לשאלת בית המשפט בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.14 בש' 8 – 10). על כן, אין כל קשר בין חובתה של התובעת להנפיק חשבונית מס (וחזקה על התובעת שתפעל בהתאם לדיני המס, ועל פי ייעוץ מקצועי שהיא מקבלת בעניין זה) ובין חובתו של הנתבע לשלם.

סוף דבר

1. מכל הטעמים האמורים, אני קובע כי דין התביעה להתקבל במלואה, על מלוא סכומה – 13,340 ₪. משכך, אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-94925-12-3.
2. המזכירות תעביר את הסכום שהפקיד הנתבע כתנאי לניהול התיק, בסך 8,000 ₪, על פירותיו, לתיק ההוצאה לפועל, וסכום זה יופחת מיתרת החוב שם.
3. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בהליכים אלה בסך 600 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ד, 19 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.