הרקע

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן בעבירת הצתה לפי סעיף 448 (א) רישא לחוק העונשין (תשל"ז – 1977). על פי כתב האישום, הנאשם פוטר מעבודתו בחנות לממכר פירות וירקות, והחליט להציתה. הנאשם הצטייד בבקבוק של חומר דליק וביקש מחבר להסיעו לאזור התעשייה, שם נמצאת החנות. בהגיעו לקרבת מקום, יצא הנאשם מהרכב, ניגש לחנות, הצית את הבקבוק, הניחו בסמוך לדלת הזכוכית של החנות ועזב. אש פרצה בחזית החנות, שכובתה על ידי שוטרים שעברו במקרה וסייר מוקד שהוזעק למקום על ידי האזעקה של החנות.
2. לעניין הנזק לחנות, הוסכם שבית המשפט לא יכריע בעניין זה לפי האמור בכתב האישום המתוקן אלא על יסוד דו"ח הכיבוי (עמ' 8 לפרוטוקול). מדו"ח הכיבוי עולה כי נגרמו סימני חריכה על הבד המכסה את מדף הסחורה, וכן נמסר כי היו סימני פיח, אשר נוקו בטרם הגעת חוקר השריפות. מדברים אלה משתמע כי הנזק שנגרם בפועל היה מזערי.
3. על פי הסדר הטיעון, המדינה מבקשת שיוטלו על הנאשם שנתיים מאסר בפועל, כולל הפעלה של מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו. הסנגור רשאי לטעון באופן "פתוח" לעניין העונש.
4. כראיות לעונש הוגשו, מעבר לדו"ח הכבאות הנ"ל, הרישום הפלילי הכולל פסק דין אחד, וכן עותק מאותו פסק דין עצמו, בו כלול מאסר על תנאי, אשר אין מחלוקת שהוא חל בנסיבות העניין. המדובר בגזר דין שניתן נגד הנאשם בבית משפט השלום לנוער באשקלון, לאחר צירוף תיקים. התיקים כוללים מספר אירועים, חבלה במזיד ברכב, התפרצות, הפרעה לשוטר עם הפרת סימני מסחר ומספר עבירות איומים. אחד מאירועי האיומים בא עם עבירת היזק בזדון, בגין מקרה בו גרם נזק למחשב בבית ואיים על אביו כי ישרוף את ביתו. בגין המעשים האלה יחד, הוטלו אז על הנאשם 5 חודשי מאסר בפועל וכן 6 חודשי מאסר על תנאי בגין כל עבירת רכוש מסוג פשע.
5. תסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו של הנאשם היה מבוסס על מידע משירות המבחן לנוער, וכן על מידע שהתקבל בעת מאסרו הקודם של הנאשם. נמסר כי הנאשם, כבן 19 שנים, עבד לאחר שחרורו מן המאסר במפעל, ובמקביל עבד גם בחנות נשוא האישום. לעניין תקופת נערותו, דווח כי הנאשם לא הצליח במסכת לימודיו, וסיים רק 9 שנות לימוד. הוא החל להסתבך בפלילים ועל רקע זה לא גויס. נמסר על ידי הנאשם כי בעבר צרך סמים מסוכנים, הן כאלה שאינם חוקיים והן סם האלכוהול, אשר השפיע רבות על התנהגותו. אולם, לדבריו, הפסיק בכך כשנה לפני מעצרו בתיק זה. על פי המידע שנמסר מכלא אופק, הנאשם לא התנהג שם כיאות במאסרו האחרון, ומעשיו גבלו באלימות כלפי הסוהרים וכלפי רכוש.
6. התרשמות שירות המבחן הייתה כי הנאשם מודה, אמנם, במעשה ההצתה על רקע פיטוריו, אך ממעט בחומרת המעשה. מבלי לפרט את מכלול ההתרשמות של השירות מאופיו של הנאשם, אציין רק כי זה בא לידי ביטוי בנטייה לפריצת גבולות, אימפולסיביות ותוקפנות. כן נמסר, כי הנאשם עדיין אינו בשל לטיפול מעמיק. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית, ואף המליץ על ענישה מוחשית ומרתיעה, מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.

טיעוני הצדדים

1. ב''כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם עונש בן 24 חודשים, בהתאם לעונש המרבי המוסכם בהסדר הטיעון. התובעת הציעה לחלק זאת כך ש- 20 חודש יהיו בגין העבירה החדשה, ו- 4 חודשים יצטברו אליהם, מתוך 6 חודשי המאסר על תנאי המופעל. התובעת ביקשה להטיל קנס, אך לא ביקשה להטיל פיצוי לטובת המתלונן "בשל העובדה שלא שיתף פעולה עם החקירה".
2. התובעת עמדה על חומרת מעשה עבירת ההצתה, אשר התחלתה ידועה ואחריתה מי ישורנה. זאת, הן במישור הסיכון לרכוש והן במישור הסיכון לנפש. היא הזכירה כי הנזק היה מועט במקרה זה. זאת, אך בזכות יד המקרה שהביאה שוטרים למקום, אשר זיהו את תחילת ההתלקחות וטיפלו בה מיד. התובעת ראתה חומרה במקרה זה, בשל המניע (נקמה) והפגיעה בערך הנוסף (חופש העיסוק). התובעת הזכירה את הנסיבות האישיות המחמירות, ובעיקר את ההרשעה הקודמת בצירוף תיקים, אשר המאסר בגינה הסתיים אך חודשים ספורים לפני ביצוע העבירה הנוכחית.
3. לשאלות בית המשפט אם יש נימוקים מיוחדים להסדר ואם ההסדר אינו חורג ממתחם העונש הראוי שכבר נקבע בבית המשפט העליון בע"פ 7887/12 מאיר שאול נ' מדינת ישראל (מיום 24.4.13), השיבה התובעת כי אכן במקרה זה לא נצפו בעיות משמעותיות בראיות, ואין הצדקה להסדר טיעון חריג בקולתו. עם זאת, התובעת ביקשה לכבד את ההסדר בשל טעמים אחרים. התובעת הסבירה כי הצדדים הגיעו להסדר בתיק דנן לפני שניתן פסק הדין בעניין מאיר שאול. התובעת הודתה כי היום, לאחר קביעת המתחם האמור בבית המשפט העליון, שוב לא יכולים היו להגיע להסדר טיעון כפי שהגיעו בתיק זה, ללא נימוק חריג. התובעת ביקשה לראות את העונש המבוקש על ידי המדינה, ברף העליון של ההסדר, כעונש שהוא ברף התחתון של מתחם העונש הראוי, ולכבד את הסדר הטיעון.
4. הסנגור חלק על הטענה כי צדו התחתון של מתחם העונש הראוי מקביל לרף העליון של ההסדר, ולשיטתו מתחם העונש הראוי נמוך הרבה יותר ולא נכון יהיה להחמיר עם הנאשם כבקשת המדינה. הוא הזכיר שיש לדון כל מקרה לגופו. לשיטתו, לא נכון היה להקיש מהעונש שנקבע בעניין מאיר שאול בו נגרם נזק רב, למקרה שלנו בו הנזק היה מזערי. לשיטתו, לא ניתן להטיל את מלוא כובד משקל עבירת ה"הצתה" על כל אדם ש"זורק גפרור". הוא הצביע על האופי הרגעי של המעשה, שהגם שנבע מכעס, לא ביטא נחישות לגרום לנזק אמיתי אלא לקנטר ולגרום לאי נוחות בלבד. הסנגור הזכיר כי מדובר, בסופו של דבר, במעשה של מי שהיה בן 18 וחצי, בעל אישיות שאינה בשלה, שפעל מתוך תחושת השפלה ותסכול, ולא הבין את מלוא המשמעות של המעשה.
5. הסנגור הזכיר עוד, שנוכח הגיל הצעיר, כבקטינים, פוטנציאל השיקום עדיין גבוה, וככל שעונשו של הנאשם יהיה ממושך יותר, יקטנו הסיכויים לשקמו. הסנגור ביקש לערב גם שיקולי חסד, בשים לב לגיל הצעיר. הסנגור ביקש שלא להחזיק חובה לנאשם על כך שאין הוא מסוג האנשים היכולים בקלות לפתוח את סגור לבם ולהיות מתאימים לטיפול. הסנגור הדגיש את החרטה של הנאשם והצער, דברים עליהם חזר גם הנאשם עצמו בדבריו האחרונים.

מתחם הענישה

1. הערכים החברתיים הנפגעים מעבירת הצתה, הם הסיכון לרכוש, לגוף ולנפש. כאשר התבערה מתפשטת, גם נגרם בפועל נזק לרכוש, לעיתים לגוף ובמקרים הקיצוניים מקופחים חיי אדם.
2. כבר נאמר כי המיוחד בנזק ההבער, מבין ארבע אבות הנזיקין, הוא שאף על פי שאינו חי, "דרכו לילך ולהזיק". כך, יודע אתה היכן מתחילה האש, ואי אתה יודע היכן תסתיים. הסנגור טען שאין להכביד על כל אחד ש"זורק גפרור" במלוא משקלה של עבירת ההצתה החמורה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן "זורק גפרור" בלי משים, הוא רשלן. אולם "זורק גפרור" שבכוונתו להצית להבות, אכן ראוי להרשעה בעבירת ההצתה, אם האש נאחזה והציתה דבר. אם לא נאחזה, די בזריקת הגפרור בכוונה להצית, כדי לקיים את עבירת הניסיון. כידוע, די בגפרור אחד להצית יער שלם. יש לזכור כי האש עשויה, במזל, לכבות במקום ובזמן ההצתה, או לאחר נזק קל בלבד, כבמקרה זה. אולם האש עלולה גם להתפשט ולהביא לנזקים קשים, תוך פגיעה קשה ברכוש, בערכי טבע, בגוף האדם והחמור מכל - בחיים. סיכון חמור זה מחייב יחס מחמיר למעשה.
3. אני מסכים עם התובעת, שיש במעשה משום גם משום פגיעה בחופש העיסוק של בעלי החנות, הן עצם התגובה להחלטה ניהולית לגיטימית, לכאורה, שקיבלו, והן בסיכון רכושם. משקלה של הפגיעה בערך זה כמעט נבלע בפגיעה החמורה בערכים האחרים.
4. בבחינת נסיבות העבירה הקונקרטית, יש לקחת בחשבון שהנזק שהוכח הוא מזערי, שריפת ברזנט ופיח שנוקה בקלות. יחד עם זאת, מבחינת הסיכון, הצתה של חנות באזור תעשייה מסכנת את כל הסביבה. לא זו בלבד שהחנות הנפגעת יכולה הייתה לעלות באש כולה, אין לדעת אילו עסקים נוספים היו עלולים להיפגע, ואילו היקפים של רכוש היו אובדים לבעלים. אכן, מבחינת הסיכון לחיי אדם, ההצתה באזור תעשייה חמורה פחות מאשר הצתה באזור מגורים. עדיין אין לומר כי הסיכון אינו קיים. אף באזורי התעשייה מסתובבים בני אדם, גם בשעות הלילה, כגון: עובדי לילה, שומרים, שוהים בלתי חוקיים ועוד. כן קיים סיכון מובנה לפגיעה במי שיגיע להילחם בשריפה ויכול למצוא עצמו נפגע, בין שהוא כבאי או איש כוחות בטחון, ובין שהוא בעל עסק או סתם אזרח מודאג.
5. המדובר במעשה שיש בו הכנה ותכנון אף אם לא תחכום. הנאשם הצטייד בחומר הדליק, תאם עם חבר, הגיע לקרבת מקום, ומשם המשיך ברגל, עשה המעשה ונאסף על ידי חברו. אין מדובר בתגובה רגעית, אלא במעשה נקם מחושב ומתוכנן.
6. בהקשר למניע לביצוע העבירה, אני מסכים שיש רכיב מחמיר בכך שמעשה ההצתה נעשה על רקע רצון לנקמה וכעס. אם כי, עבירות הצתה בדרך כלל נעשות מתוך מניע היכול להביא להחמרה בעונש, ורק לעיתים נדירות תתבצע העבירה על רקע מניע יותר "מובן". כך שהמניע המחמיר כמעט מובנה בעבירה.
7. שני הצדדים הציגו פסיקה לעניין העונש. עיון בו מלמד שערב תיקון 113 היה טווח הענישה בגין עבירות הצתה רחב למדי. הדבר נבע הן ממגוון רחב של אירועים עליהם באה הענישה והן בשל המשקל הרב יחסית שניתן לנסיבות אישיות, בטרם נחקקה ההבניה לפיה יש להגדיר מתחם ענישה שרק לאחריו יבואו הנסיבות האישיות לידי ביטוי. עם זאת, הפסיקה תמיד הדגישה את הסיכון הרב הנובע מעבירת ההצתה, והחובה ליתן עונש הולם למעשה מסוכן זה.
8. כך, הסנגור הגיש פסקי דין בהם הושתו עונשים קלים יחסית. 10 חודשי מאסר בגין שריפת דלת דירה על רקע גזעני (ערעור נאשם נדחה – בע"פ 5255/10 רודוניה נ' מדינת ישראל, מיום 27.3.11); הצתת תא נוסעים של משאית על רקע תחרות עסקית הביאה לעונש מאסר בעבודות שירות (ערעור המדינה נדחה בע"פ 9472/11 מדינת ישראל נ' אנידג'ר וביתן, מיום 16.2.12), שלשה אירועי הצתה של עסק, קטנוע ומשאית על רקע סכסוך, וכן שיבוש מהלכי משפט בוטלה ההרשעה בערעור וניתנו צווים ללא הרשעה (ערעור הנאשם על עבודות שירות התקבל בע"פ 4280/06 סער נ' מדינת ישראל, מיום 25.10.06). אפילו לאחר כניסת תיקון 113 לתוקף, אך במקרה בו עדיין לא חל, בגין הצתת רכב עם נייר בוער, בשל אהבה נכזבת, הופחת העונש בערעור מתשעה חודשי מאסר לעבודות שירות (ערעור הנאשם התקבל "מבלי שהדבר יהווה תקדים" בע"פ 4311/12 סורי נ' מדינת ישראל, מיום 8.11.12). הסנגור לא הציג פסיקה מהתקופה שלאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113.
9. המדינה הגישה שני פסקי דין של בתי משפט מחוזיים. האחד, מלפני תיקון 113 בו הוטל מאסר על מי ששרפו דלתות ומדרגות כניסה למועדון, בחבורה ובעזרת חומר דליק. שם הוטלו על המבצע העיקרי 24 חודשי מאסר בפועל ועל התצפיתן 10 חודשי מאסר בפועל. זאת, למרות נתונים בסיסיים חיוביים (ת"פ (מחוזי ב"ש) 3878-05-10 מדינת ישראל נ' זריהן ואסייג, מיום 2.2.11). כן הציגה המדינה גזר דין שניתן לאחר תיקון 113, בו נקבע, על יסוד ע"פ 7887/12 הנ"ל בעניין מאיר שאול, מתחם ענישה למאסר בפועל בין שנתיים לארבע שנות מאסר בפועל, בגין הצתת משרד ממשלתי באמצעים שונים, הצתה בה נגרם נזק מתון לאותו משרד. ערכם התקדימי של שני אלה נמוך יחסית, בהיותם מערכאה נמוכה יותר מהפסיקה שהציג הסנגור.
10. אכן, לפי סעיף 40ג לחוק העונשין "מדיניות הענישה הנהוגה" היא תמרור חשוב בדרך למציאת מתחם העונש הראוי. עם זאת, יש לזכור ש"אין לטעות ולזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג". יען כי מתחם העונש ההולם נובע מהכרעה ערכית, אך טווח הענישה הנוהגת נובע ממציאות אמפירית, שעלולה להיות מושפעת מגורמים שונים (ע"פ 1323/13 חסן ואגברייה נ' מדינת ישראל (מיום 5.6.13)).
11. אם בתקדימים עסקינן, בית המשפט העליון שלאחר תיקון 113, כבר פסק הלכה בהקשר למתחם הענישה בעבירות הצתה וזאת בע''פ 7887/12 הנ"ל, בעניין מאיר שאול. המערער דהתם, עקב סכסוך, מילא שני בקבוקי פלסטיק בדלק והשליכם במזיד למגרש של חברו שהכיל ציוד עסקי. האש התקלחה ונשרף ציוד רב. חשוב לציין שנקבע כי המערער דהתם היה מעורער בנפשו, אם כי אחראי למעשיו. בית המשפט העליון לא שינה מהמתחם שקבע בית המשפט המחוזי, מתחם ענישה הנע בין שנתיים לארבע שנות מאסר בפועל. עם זאת, צוין כי המתחם עצמו נוטה לקולה, אפילו אם לוקחים בחשבון את הבעיות הנפשיות של המערער וכל שכן לגבי אדם מן היישוב.
12. נמצא שאכן בית המשפט העליון פסק הלכה בשאלת המתחם הראוי, לאחר תיקון 113. לפיכך, כל שנותר לבחון הוא היכן האירוע שלנו עומד ביחס למתחם ההוא, ואם ראוי למתחם שלנו להיות זהה, חמור יותר או קל יותר. על פני הדברים יש רכיב אחד ברור לחומרה ורכיב אחד ברור לקולה. לחומרה, שבמקרה דנן אין מדובר במי שסובל מבעיה נפשית כלשהי. לקולה, שאצלנו הנזק שנגרם היה מזערי, כמעט סמלי, בעוד ששם הנזק שנגרם היה כבד בהחלט. מקריאת אותו פסק דין, דומה שרכיב היקף הנזק משמעותי יותר מרכיב מחלת הנפש. בשים לב לכך שנאמר כי המתחם שם נטה לקולה, נראה שיש לקבוע לגבי המקרה דנן מתחם ענישה המתחיל בשנתיים מאסר, חסר מעט. לגבי צדו העליון של המתחם, אין צורך לקבוע מסמרות, בשים לב להסדר הטיעון. יש לשער כי הוא עומד על פי שתיים או שלוש מהגבול התחתון.
13. נמצא, שהעונש שמבקשת התביעה הוא בערך בגבול התחתון של מתחם העונש הראוי, כטענתה.

נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. כאמור, לנאשם דנן עבר פלילי. הרשעתו האחת כולל צירוף של מספר תיקים, והביאה למאסר בפועל כבר בבית המשפט לנוער. בין השאר כולל העבר פגיעות ברכוש ואיומים, כאשר אחד האיומים היה איום בהצתה, על רקע פגיעה אחרת ברכוש. הנאשם עמד לפני בית המשפט כ- 8 חודשים לפני המעשה בכתב האישום דנן, ושוחרר ממאסר אך חודשים ספורים לפני המעשה. לא המאסר בפועל בזיכרון הטרי ולא המאסר על תנאי הצליחו להרתיעו.
2. תסקירו של הנאשם, כמפורט לעיל, אינו חיובי, ההמלצה היא לענישה במאסר בפועל ולא לטיפול. זאת, בין השאר על רקע תכונות האופי ואי ההתאמה לטיפול בשלב זה של חייו של הנאשם.
3. מאידך גיסא, העבר הפלילי בכל זאת נושא הרשעה אחת בלבד, אף אם בצירוף תיקים. כמו כן, יש ליתן משקל רב להודאת הנאשם ולחסכון בזמן שיפוטי, שהוא שיקול מערכתי חשוב, המחייב ליתן "הנחה" של ממש, בכל מקרה בו נחסכה הגעת עדים ונחסך זמנם של בית המשפט וב"כ הצדדים. הסנגור העריך כי לו התיק היה מתנהל, לא היה מדובר בעניין קצר.
4. נמסר כי משפחתו של הנאשם נורמטיבית. שילוב של עובדה זו עם הגיל הצעיר, אכן מגלה אופק שיקומי מסוים, למרות האמור בתסקיר של שירות המבחן. בהקשר זה יש משקל לגילו הצעיר מאוד של הנאשם, גיל אשר די בו לבדו כדי להציב אופק שיקומי. זאת, בשים לב לאמור בע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 25.6.13, בדעת הרוב).

הסדר הטיעון והתוצאה

1. נוכח השיקולים האמורים, אלמלא הסדר הטיעון, לא היה מקום להטיל על הנאשם עונש המשיק לקצה התחתון של מתחם הענישה, אם כי עדיין היה העונש קרוב יותר לצד זה מאשר לצד העליון. אלמלא הסדר הטיעון ראוי היה לקבוע שהמאסר על תנאי המופעל יהיה כולו במצטבר, במיוחד בשים לב לזמן הקצר שחלף מאז הטלת המאסר על תנאי.
2. לפיכך, יש לקבוע שעונש התקרה לגביו הסכימה המדינה לטעון, הוא בערך בגבול התחתון של מתחם הענישה, אך נמוך באופן משמעותי מהעונש שהיה מוטל על הנאשם אלמלא ההסדר. בהעדר קושי בראיות, ההצדקה להסדר הטיעון לכאורה גבולית. עם זאת, נוכח הסבר המדינה כי פעלה על פי הפסיקה שהייתה בידה בעת שהגיעה להסכם, ובשים לב לכלל לפיו יש לכבד הסדרי טיעון (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ז נז(1)577), יש לכבד את ההסדר גם במקרה זה. אולם, אין מקום לרדת מהרף המקסימאלי שנקבע בהסדר.
3. התובעת לא ביקשה להטיל פיצוי, אך מבקשת להטיל קנס. אין מדובר בעבירה שנועדה להשיג רווח כספי, על כן אין מקום להכביד בסוג ענישה נוסף על המאסר בפועל. לפיכך, אין להטיל קנס במקרה זה.
4. נוכח כל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
5. 20 חודשי מאסר בפועל.
6. אני מפעיל את המאסר המותנה בן 6 חודשים, שהוטל על הנאשם בבית משפט השלום לנוער באשקלון ת"פ 7856-01-12, מיום 3.4.12. ההפעלה היא בחפיפה של חודשיים והצטברות של 4 חודשים, כך שבסך הכול על הנאשם לרצות 24 חודשי מאסר בפועל, במסגרת גזר דין זה. המאסר יחושב מיום מעצר הנאשם בתיק זה, יום 19.12.12.
7. 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור הנאשם עבירת אלימות פיזית מסוג פשע כלפי הגוף או כלפי הרכוש.

זכות ערעור תוך 45 יום

ניתן היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, בנוכחות הנאשם, ב"כ עו"ד בן יהודה והתובעת עו"ד ויימן.