1. התביעה שבפני היא תולדה של חוזה שכירות שהוארך מעת לעת, ובסופו של יום הסתיים הדבר בכך שבית המשפט נתן כנגד הנתבעים צו לפינוי הדירה. במסגרת התובענה שלפני דורשת התובעת פיצוי מוסכם בגין הפרה נטענת של הסכם שכירות, תשלום חובות ארנונה, פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מכך שלא יכלה למכור את דירתה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. בסך הכל דורשת התובעת פיצוי בסכום כולל של 111,702 ₪.
2. הנתבעים טוענים כי לא הפרו את ההסכם עם התובעת. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ובה טענו כי התובעת היא שהפרה את ההסכם שנכרת עימם בעל פה ובכתב, למכירת הדירה לידי הנתבעים. משכך טענו הנתבעים כי הפסידו עסקה כלכלית טובה יותר, וכן הפסידו את כל ההשקעות שהשקיעו בדירה במהלך תקופת השכירות. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך 492,000 ₪, אך בסופו של יום הנתבעים לא שילמו את האגרה בגין התביעה שכנגד, וזו נמחקה.

רקע עובדתי:

1. התובעת היא הבעלים של דירה ברחוב הרב שמואל נתן 12 בשכונת גבעת משואה בירושלים (להלן: "הדירה").
2. ביום 1.2.10 שכרו הנתבעים 1 ו-2 את הדירה מהתובעת וזאת על פי הסכם שכירות שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-2. הנתבעת 3 היא אמה של הנתבעת 2 והיא חתמה כערבה לקיום התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 על פי ההסכם.
3. במסגרת סעיף 16 להסכם נקבע הסדר של פיצוי מוסכם ולפיו :

"בתום תקופה השכירות או במקרה שהמשכיר יהיה זכאי לפינוי מיידי של הדירה מכוח הוראות חוזה זה, הרי שאם השוכר לא יפנה את הדירה במועד יהיה עליו לשלם למשכיר פיצויי מוסכם ומוערך מראש מבלי צורך בהוכחה ו/או הערכת נזקים בסך השווה בשקלים ל-100$ (מאה דולר ארצות הברית) עבור כל יום של פיגור בפינוי הדירה, וזאת מבלי לפגוע או לגרוע מזכויותיו של המשכיר לכל סעד אחר על פי חוזה זה ועל פי כל דין"

1. תקופת החוזה המקורי הייתה עד ליום 31.1.11 אך הוא הוארך מעת לעת בהסכמת הצדדים.
2. במקביל להארכות ההסכם ניהלו הצדדים משא ומתן בכל הנוגע לרכישת דירתה של התובעת על ידי הנתבעים. בחודש אוגוסט 2011 ניהלה התובעת משא ומתן מקביל עם הנתבעים ועם אחד השכנים בבניין. כאשר התובעת הודיעה לנתבעים כי יש לה הצעה משתלמת יותר, העלו הנתבעים את הצעתם לתובעת מתוך רצונם לרכוש את הדירה (שכבר התגוררו בה מכוח הסכם השכירות).
3. כאשר הנתבעים גילו שההצעה הגבוהה יותר הגיעה משכן בבניין שבו נמצאת הדירה, הנתבעים פנו אליו יידעו אותו על המשא ומתן שהם מנהלים עם התובעת. השכן הודיע לתובעת כי הוא אינו מעוניין ברכישת הדירה, וזאת ככל הנראה לאחר שהתייעץ עם רב וקיבל תשובות ללבטיו ושאלותיו.
4. ביום 30.10.11 שלחה התובעת, באמצעות בא כוחה, הודעה לנתבעים ובה הודיעה כי הסכם השכירות עומד להסתיים ביום 31.1.12 ועל הנתבעים לפנות את הדירה עד למועד זה, לפרוע את החשבונות ולהשאיר את הדירה במצב טוב ותקין, בהתאם להוראות ההסכם.
5. בהסכמת הצדדים ההסכם הוארך פעם נוספת עד ליום 31.8.12.
6. קיימת מחלוקת בין הצדדים מה היה אופי המשא ומתן מחודש אוגוסט 2011 ועד אוגוסט 2012 בדבר רכישת הדירה על ידי הנתבעים, ועד כמה היה משא ומתן זה רציני. כך או כך, בחודש אוגוסט 2012 הגיעו הצדדים להסכמה כי הדירה תימכר לנתבעים כנגד תשלום של 2.4 מיליון ₪ וכפוף לחתימה על הסכם שיערוך בא כוח התובעת.
7. הנתבעים טוענים כי באחת הפגישות שהתקיימו בין הצדדים במהלך אותה שנה של משא ומתן, התובעת והנתבע 1 ערכו בבית קפה הסכם או זיכרון דברים בכתב, שניהם חתמו עליו, אך רק התובעת החזיקה בו לטענתה לצורך עריכת הסכם על ידי בא כוחה. התובעת מכחישה טענה זו, וטוענת שלכל היותר רשמה לעצמה נקודות בנוגע להסכמות בין הצדדים, כדי שאת אלו תוכל להעביר לבא כוחה.
8. במהלך חודש אוגוסט 2012 היו חילופי מכתבים אינטנסיביים בדואר אלקטרוני בין הצדדים ומהם עולה כי ביום 2.8.12 העבירה התובעת, באמצעות בא כוחה, טיוטת הסכם לידי הנתבעים ובמכתב הנלווה לטיוטה זו דרשה התובעת כי הנתבעים ימלאו מספר תנאים עובר לחתימה על ההסכם : מלוא ההון העצמי שהנתבעים טענו שהוא 900,000 ₪ יועבר לידי בא כוחה בנאמנות ויוצג אישור עקרוני של הבנק למתן הלוואה או משכנתא על יתרת הסכום.
9. ככל הנראה התקיימו שיחות בין הצדדים במהלך חודש זה שאין להן תיעוד בכתב, אך אקדים את המאוחר, ואציין כי הנתבעים לא הודיעו לתובעת כי כבר יש הסכם מחייב בין הצדדים ולחילופין אף לא חתמו על הטיוטה שהוכנה על ידי בא כוחה, ולא העירו הערות לתוכנה.
10. יש לציין כי הנתבעים גם לא מילאו אחר התנאים שהציבה התובעת הם לא הפקידו את ההון העצמי בנאמנות ואף לא הציגו אישור מהבנק המעיד על כך שיוכלו לקבל משכנתא.
11. ביום 12.8.12 הודיעה התובעת כי היא נכונה להמתין לקיום תנאים אלו לרבות החתימה על ההסכם, עד ליום 16.8.12 אך לא תמתין מעבר למועד זה.
12. ביום 15.8.12 פנה בא כוח הנתבעת 2 , והודיע כי בשל חופשת הקיץ הנתבעים מתקשים לקבל אישור להלוואה, ואישור זה יינתן לקראת סוף החודש. עוד הודיע בא כוח הנתבעת 2 כי היא נכונה להפקיד דמי רצינות בסך 100,000 ₪ באופן מידי. יש לציין כי מדובר בעורך דין אחר מעורך הדין שמייצג היום את הנתבעים, וכי על פי המכתב הוא לכאורה ייצג את הנתבעת 2 בלבד.
13. בתשובה שנשלחה ביום 19.8.16 הודיעה התובעת כי היא נכונה להמתין עד סוף החודש, רק אם יועבר לידי בא כוחה בנאמנות מלוא ההון העצמי בסך 900,000 ₪ וזאת בתוך 48 שעות. בתשובה זו טענה התובעת כי רק הפקדה של מלוא ההון העצמי שהנתבעים טוענים שנמצא בידם תוכיח שהם רציניים וזאת נוכח הסחבת בהשלמת העסקה וקבלת האישור מהבנק.
14. על מכתב זה הנתבעים לא השיבו, וכמובן שלא הפקידו בנאמנות את הסכום הנדרש על ידי התובעת.
15. ביום 4.9.12 שלח בא כוח התובעת הודעה בדואר אלקטרוני, ובו ציין כך :

" כידוע לכם היטב חוזה השכירות הסתיים ביום 31.8.12. למרות זאת לא פיניתם את הדירה עד עתה, וזאת בניגוד למוסכם. ההזדמנות שניתנה לכם לרכוש את הדירה לא נוצלה ולא מומשה על ידכם, למרות שהגב' גולן גילתה כלפיכם סבלנות מופלאה, הכל כמפורט במכתביי / הודעותיי הקודמים."

מרשתי הודיעה לכם כי לאור מכירת הדירה לצד ג' עליכם לפנות את הדירה לאלתר. ולפנים משורת הדין נתנה את הסכמתה להארכת הסכם השכירות עד לסוף חודש ספטמבר.

כמו כן נמסר לי כי פניותיה של הגב' גולן אליכם על מנת לתאם ביקור בדירה של מהנדס מטעם הקונה לא נענו עד היום, וברור כי הנכם כי מתחמקים ממנה, ובכך גורמים לנזקים נוספים.

לאור האמור הנכם מתבקשים לפנות את הדירה לאלתר. יחד עם זאת, אם בתוך 48 שעות (דהיינו עד ליום 6.9.12) תעבירו לגב' גולן דמי שכירות עבור חודש ספטמבר, תוכלו להישאר בדירה עד סוף חודש ספטמבר. ולא יותר."

1. על נוסח מכתב זה, חזר בא כוח התובעת, במכתב שנשלח בדואר רשום יום למחרת.
2. ההסכם הוארך וביום 24.9.12 הודיע בא כוח התובעת לנתבעים כי התובעת הסכימה להארכה נוספת של השכירות עד ליום 31.10.12 וזאת בתנאי שדמי השכירות ישולמו עד ליום 1.10.12. דמי השכירות שולמו במועד ותקופה השכירות הוארכה שוב.
3. אליבא דהתובעת ביום 31.10.12 הסתיימה תקופת ההתקשרות האחרונה בין הצדדים. ביום 1.11.12 שלח בא כוחה של התובעת לנתבעים הודעת דואר אלקטרוני, ובה הודיע להם כי על אף שתקופת ההסכם הסתיימה הרי שהם לא פינו את הדירה, והם נדרשים לפנותה לאלתר שאם לא כן התובעת תנקוט נגדם בהליכים משפטיים.

ההליכים המשפטיים וטענות הצדדים:

1. ביום 11.11.12 הגישה התובעת כנגד הנתבעים בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהנתבעים להיכנס לדירה או לעשות בה כל שימוש. בבקשה זו התקיים דיון, מבלי לקבל את עמדת הנתבעים בכתב והבקשה למתן צו מניעה נמחקה, שכן התובעת נקטה בהליך המשפטי הלא נכון.
2. ביום 28.11.12 נקטה התובעת בהליך הפרוצדוראלי הנכון, והגישה תביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר (תא"ח 55383-11-12).
3. במקביל לתביעה לפינוי מושכר, הגישה התובעת את התובענה שלפני..
4. הנתבעים הגיבו לתובענה שלפני ולתביעה לפינוי מושכר, וטענו כי עובר לחתימה על הסכם השכירות המקורי הסכימו הצדדים כי הנתבעים ירכשו את הדירה מהתובעת, ועל כן אין לפנות אותם מהדירה.
5. בהליך שלפני הגישו הנתבעים כאמור כתב הגנה, וגם תביעה שכנגד. במסגרת התביעה שכנגד הנתבעים דרשו סעד כספי בגין הפרת ההסכם שנכרת עימם והחזר ההשקעות שהשקיעו בדירה, ולחילופין קיזוז של סכומים אלו.
6. בנוסף נוכח טענת הנתבעים , כי התנהל משא ומתן ארוך בין הצדדים, שבסופו היו הסכמות בעל פה וטיוטת הסכמות בכתב. לטענת הנתבעים הרי שהם זכאים לאכוף את הסכם המכר. לטענת הנתבעים התובעת היא שהתחמקה מלערוך מסמך בפני עורך דין, ולא נתנה להם עותק מטיוטת ההסכם, ששיקפה למעשה את ההסכם המחייב שנכרת בין הצדדים, כל זאת כדי למנוע מהם לאכוף את ההסכם. על כן הנתבעים דרשו פיצויי בגין הפרת ההסכם עימם בגובה הנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה מכך שלא רכשו את הדירה.
7. יש לציין כי הנתבעים דרשו פיצויי בגין הפרת ההסכם עימם וניהול המשא ומתן בחוסר תום לב, אך הם לא ביקשו את אכיפת ההסכם.
8. ביום 6.3.13 דנה כב' השופטת זינגר בתביעת הפינוי וקבעה כי:

"אין הנתבעים יכולים בו זמנית לתבוע פיצוי כספי בגין ההפרש בין המחיר אשר לטענתם סוכם שכנגדו תמחר להם הדירה לבין המחיר הנוכחי שיידרש לרכישת דירה מקבילה כיום ובו זמנית לתבוע גם אכיפה. מכל מקום, אם יבחרו לבטל את תביעתם הכספית ולהגיש במקומה תביעה בה יבקשו לאכוף חוזה אשר נכרת עמם, יהא עליהם במסגרת אותה תביעה לפעול לקבלת סעדים זמניים...

הנתבעים אינם יכולים לעשות דין לעצמם ולהישאר בדירה שאינה שלהם".

1. בפסק הדין נקבע כי על הנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 2.6.13, קרי כשלושה חודשים לאחר מועד הדיון. מועד זה נקבע תוך התחשבות בטענה החוזרת והנשנית של הנתבעים כי יש להם ארבעה ילדים ויקשה עליהם לפנות את הדירה באופן מידי.
2. הנתבעים פינו את הדירה בהתאם לפסק הדין דלעיל , ואין חולק כי שילמו שכר דירה עד למועד זה.
3. בדיון הראשון שהתקיים בפני הודו הנתבעים כי לא שילמו חלק מהחשבונות בגין הדירה, שכן לטענתם הגיעו לאחר שפינו את הדירה, אך הודיעו כי הם נכונים לשלם כל חיוב שהתחייבו לשאת בו. בפועל הנתבעים לא שילמו לאחר דיון זה דבר וטענו כי כל סכום שנדרש במסגרת כתב התביעה כבר שולם על ידם, ויתר הדרישות לתשלום (בגין חובות לחברת החשמל והגז למשל) אינן חלק מכתב התביעה.
4. בדיון השני שהתקיים בפני הודיעה התובעת כי היא לא עומדת עוד על תביעתה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בגין העיכוב במכירת הדירה.
5. ישיבת ההוכחות בתובענה נקבעה ליום 14.10.15. מספר ימים לפני ישיבה זו שלחתי תזכורת לנתבעים לשלם את המחצית השנייה של האגרה בגין התביעה שכנגד. הנתבעים לא שילמו את המחצית השנייה של האגרה עד למועד הדיון, ובפתח הדיון ביקשו אורכה בת 30 יום כדי לשלם אותה. בקשה זו נדחתה על ידי, והתביעה שכנגד נמחקה.
6. בישיבת ההוכחות נחקרו על תצהיריהם התובעת והנתבע 1 והתובעים ביקשו כי תצהירה של הנתבעת 2 ימשך מהתיק בשל אי התייצבותה לדיון. הנתבעים ביקשו כי תקבע ישיבה נוספת, שכן הנתבעת 2 לקתה באירוע בריאותי, שמנע את התייצבותה. נעתרתי לבקשת הנתבעים וקבעתי דיון נוסף בתיק.
7. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 3.4.16 הנתבעת 2 נחקרה על תצהירה, ובאי כוח הצדדים סיכמו בעל פה.

סעדים שלא נדרשו בכתב התביעה :

1. אפתח ואומר כי לדרישת התובעת בסיכומיה, שהנתבעים ישלמו את חשבונות הגז, שהצטברו עד לצאתם מהדירה בסכום של 3,780 ₪, וכן ישלימו את יתרת דמי השכירות בגין החודש האחרון בסכום של 500 ₪ - לא היה זכר בכתב התביעה. מובן כי רכיבים אלו לא היו יכולים להיכלל על ידי התובעת בכתב התביעה שכן התביעה הוגשה בסוף חודש דצמבר 2012 ואילו הנתבעים פינו את הדירה רק בחודש יוני 2013. מכאן שבמועד הגשת התביעה חלק מחובות אלו טרם נוצרו, ואילו חלק לא היו בידיעת התובעת.
2. התובעת הייתה יכולה לבקש תוך כדי ניהול התובענה, לתקן את כתב התביעה, דבר שלא עשתה, אך יתכן ותוכל גם בעתיד לתבוע סעד זה, שכן עילתו נולדה לאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, היות ועסקינן בהרחבת חזית אסורה, הרי שלא אדון בעילות תביעה אלו, אך לו המלצתי הייתה נשמעת היו שוקלים הנתבעים לשלם את יתרת הסכומים. יוער כי בא כוח הנתבעים הודיע לא פעם בשמם, כי ישלמו כל סכום שהם חייבים עד לסיום האחזקה בדירה, וחרף הודעות אלו, תוך כדי ניהול ההליכים לא שילמו הנתבעים דבר. משכך אני ממליצה להם בחום לשקול את צעדיהם.
3. עוד דורשת התובעת תשלום של הארנונה עד לסיום תקופת השכירות. התובעת בכתב התביעה דרשה את הארנונה עד למועד הגשת התביעה בסכום כולל של 21,506 ₪. בשל התארכות תקופת ההשכרה של הנתבעים בדירה כחצי שנה לאחר הגשת התביעה מצד אחד, ובשל תשלום של חלק ניכר מחוב הארנונה על ידי הנתבעים, הרי שבסופו של דבר דורשת התובעת בגין הארנונה סך של 3,063 ₪. אף כי דרישה זו היא בגין תקופה שלאחר הגשת התביעה, הרי שבשים לב לכך שהתביעה כללה דרישה גבוהה יותר לתשלום ארנונה, הרי שאינני רואה בתביעה זו הרחבת חזית אסורה. לפיכך אדון בדרישה המעודכנת לתשלום ארנונה, במסגרת הדיון וההכרעה בתובענה זו.

דיון והכרעה:

1. כפי שציינתי התביעה שכנגד נמחקה והתובעת צמצמה באופן ניכר את סכום תביעתה כשוויתרה על תביעה לפיצוי בגין העיכוב במכירת הדירה, והודיעה כי אינה עומדת על דרישתה לקבל פיצוי בסך 50,000 ₪.
2. משכך הרי שנותר לדון בשאלות רק הבאות:

א. האם הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בנסיבות המזכות את התובעת במלוא הפיצוי המוסכם. ככל שאקבע כי התשובה לשאלה זו חיובית הרי שעלי לשקול את טענת הנתבעים כי הוכיחו שיש להפחית את גובה הפיצוי המוסכם;

ב. האם הנתבעים שילמו את מלוא הארנונה עד לתום תקופת השכירות ואם לא מה היא היתרה לתשלום;

ג. האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש;

ד. האם יש לקזז מכל סכום שהנתבעים יחויבו לשלם לתובעת, את הסכומים שלטענת הנתבעים התובעת חייבת להם וזאת בשים לב לטענת הקיזוז בסעיפים 42 ו-43 לכתב ההגנה.

הפרת ההסכם:

1. הנתבעים טוענים כי לא הפרו את הסכם השכירות עם התובעת, שכן הם הניחו על בסיס מצגים שהתובעת הציגה בפניהם, כי נכרת ביניהם הסכם מכר מחייב. בעניין זה העלו הנתבעים טענות שונות – ויש לומר שלעיתים גם משונות וסותרות – בהזדמנויות שונות.
2. הטענה העיקרית של הנתבעים בהליך לפני הייתה שהתובעת חתמה על מסמך שבו התחייבה למכור להם את הדירה, ועל כן הם אינם נדרשים לפנות אותה. לעומת זאת בדיון שבו התבקש לתת כנגדם צו מניעה, רק טענו שיש הסכמה בין הצדדים כי הדירה תימכר להם, ובמשתמע הסכמה זו הינה בעל פה, וטענו כי התובעת פעלה בחוסר תום לב, אך לא טענו כי יש מסמך בכתב.
3. בהליך שהתקיים בפני הציגו הנתבעים גרסה שלישית ולפיה הנתבע 1 והתובעת חתמו על מסמך בבית קפה, והתובעת לקחה מסמך זה עמה, כדי להפוך אותו לטיוטה אצל בא כוחה, דבר שלא קרה מעולם.
4. יש לציין כי לא התרשמתי באופן חיובי מאמינות הנתבעים, ובמיוחד מאמינות הנתבע 1 שהיה מעורב ופעיל יותר בכל המשאים והמתנים עם התובעת, מאשר הנתבעת 2. יתר על כן, בכל נקודת זמן, כאשר הוחלפו מסמכים בכתב בין הצדדים, לא טענו הנתבעים כי כבר נכרת עם התובעת הסכם מחייב, ודווקא ההיפך עולה מהתכתובות.
5. מהחקירות הנגדיות של הצדדים עולה כי אכן היה משא ומתן ארוך בין הצדדים, התובעת התלבטה אם היא מעוניינת למכור את הדירה, העלתה את הדרישות הכספיות שלה ואף עצרה את המשא ומתן מסיבות משפחתיות. מנגד לא השתכנעתי כלל כי הנתבעים היו יכולים לרכוש את הדירה במשך כל תקופת השכירות. התברר כי תוך כדי ניהול המשא ומתן עם התובעת היו הנתבעים שרויים בהליכי גירושין, ובמצוקה כלכלית. כלומר הנתבעים עצמם ידעו בבירור שהם לא יוכלו לרכוש את הדירה, ואף אם איני צריכה לקבוע אם ניהלו את המשא ומתן בתום לב או לא, הרי שהם לא יכלו להמשיך ולהחזיק בדירה בהסתמך על הטענה כי ירכשו אותה. מן הראיות אף עולה כי התובעת העבירה לנתבעים טיוטת הסכם והם לא חתמו עליה, לא הציגו אישור למשכנתא או כל בטוחה אחרת שביכולתם לגייס את מלוא הסכום המוסכם, ואף היו נכונים להפקיד בנאמנות רק סכום חלקי ביותר, לעומת הסכום שהתובעת דרשה.
6. יש לציין כי אם לא די בכל אלו כדי להעיד על כך שלא נכרת הסכם, הרי שהנתבע 1 טען כי המשא ומתן הסופי התנהל עם אשתו בלבד, כפי שגם עולה מהמסמך שבא כוחה של הנתבעת 2 שלחה בחודש אוגוסט לתובעת, והוא לא ידע עליו דבר. מכאן שלא ברור כיצד יכול היה לטעון שיש כבר הסכם סופי.
7. לפיכך אני דוחה את כל טענות הנתבעים וקובעת כי הם החזיקו בדירה מכוח הסכם השכירות בלבד, וידעו היטב כי מתנהל משא ומתן בעצלתיים מזה שנים בכל הנוגע לרכישת הדירה, אך המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם מחייב.
8. השאלה הנשאלת היא באיזה מועד היה על הנתבעים לפנות את הדירה, ומאיזה מועד הם מפרים את ההסכם עם התובעת. הנתבעים טוענים כי היות ונשארו בהסכם על פי פסק הדין לפינוי, ולא הפרו אותו, הרי שלא הפרו את ההסכם.
9. גם טענה זו דינה להידחות. הארכת החוזה האחרונה הייתה עד ליום 31.10.12. הקשר האחרון שהיה בין הצדדים בכל הנוגע לרכישת הדירה היה במהלך חודש אוגוסט 2012., אז העלתה התובעת דרישות שהנתבעים לא יכלו או לא רצו למלא, ובזאת תם הקשר בעניין רכישת הדירה. מכאן שבסוף ספטמבר 2012 לא היה כל בסיס להנחה של הנתבעים כי הם יוכלו להמשיך ולהאריך את ההסכם מעבר לסוף אוקטובר. משכך הנתבעים ידעו מהו מועד סיום ההסכם, ועל כן אני קובעת כי כל יום בו החזיקו בדירה מעבר ליום 1.11.12 היה תוך הפרת ההסכם.
10. קל וחומר שמרגע שהתובעת הגישה בקשה לצו מניעה, שיאסור על התובעים להיכנס לדירה, ולאחר מכן הגישו תביעה לפינוי, הרי שהנתבעים ידעו כי נוכחותם בדירה אינה רצויה עוד.
11. הנתבעים טוענים כי היות ושילמו את שכר הדירה עד לתום תקופת הפינוי שבית המשפט הורה עליה, קרי 2.6.13, הרי שאין לראות אותם כמי שמפרים את ההסכם. גם טענה זו דינה להידחות, החבות לשלם שכר דירה היא חבות אחת מיני רבות שמוטלת על שוכרי דירה, ושעה שבעל בית שב ודורש את פינוי הדירה כדין ובהתאם להסכם, הרי שהנתבעים הפרו את ההסכם. האישור של בית המשפט להישאר בדירה עד ליום 2.6.13 אינו פוטר את הנתבעים ממילויי חובותיהם על פי ההסכם, ואינו שולל את העובדה שהנתבעים הפרו את ההסכם. הזמן שנקצב על ידי בית המשפט היווה זמן התארגנות ותו לו, והיה על הנתבעים להביא בחשבון כי הם עשויים לשלם מחיר כלכלי עבור הזמן שהוקצב להם לפנות את הדירה.
12. עם זאת, נכונה אני לקבל את טענת הנתבעים כי אילו גם היו נשארים בדירה, בניגוד לרצונה של התובעת, וגם לא משלמים את שכר הדירה הרי שהפרה זו של ההסכם הייתה הפרה חמורה יותר.
13. כך או כך, מסקנתי היא כי הנתבעים הפרו את ההסכם עם התובעת ונשארו בדירה תקופה של שבעה חודשים לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת והמוארכת.

פיצויים מוסמכים:

1. על פי ההסכם בין הצדדים:

"...... אם השוכר לא יפנה את הדירה במועד יהיה עליו לשלם למשכיר פיצויי מוסכם ומוערך מראש מבלי צורך בהוכחה ו/או הערכת נזקים בסך השווה בשקלים ל-100$ (מאה דולר ארצות הברית) עבור כל יום של פיגור בפינוי הדירה...."

1. הוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ) תש"ל 1970, עוסקת בפיצוי מוסכם וקובעת:

" הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" .

1. הדין הוא כי הנטל על הנתבעים להראות כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, וצד המבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו להפחתת הפיצוי, על פי סעיף 15(א) חייב להעלות טענה זו במפורש בכתבי טענותיו (ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992); ע"א 8124/00 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, פ"ד נו(5) 198 (2002) עא 3234/14 אם דבליו היי טק פרוג'קטס ישראל בע"מ נ' י.ל גג הנגב בע"מ, ניתן ביום 8.11.15). הנתבעים לא טענו כי על בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם אלא טענו כי לא הפרו את ההסכם וכי התובעת אינה זכאית לפיצוי המוסכם.
2. יש לציין כי גם בסיכומיהם לא טענו הנתבעים דבר בעניין זה, ואך שבו וטענו כי לא הפרו את ההסכם עם התובעת. מכאן שכבר מטעם זה אין להפחית את הפיצוי המוסכם.
3. יחד עם זאת היות ומדובר בסכום כסף משמעותי וכדי להבהיר את עמדתי, ולהפיס את דעת הנתבעים כי שקלתי גם אפשרות זו, אבהיר כי אף אם היו טוענים שיש להפחית את הפיצוי לא הייתי מקבלת את הטענה בנסיבות העניין. כאמור הנתבעים ידעו כי התובעת מעוניינת למכור את הדירה, והם עצמם לא המשיכו את המשא ומתן שהסתיים בחודש אוגוסט וקיבלו את ההודעה על כך שההסכם יוארך רק עד סוף חודש אוקטובר. הנתבעים לא הוכיחו שהפיצויים שנקבעו בגין כל יום איחור הם ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראות אותו מראש בעת כריתת ההסכם.
4. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ג'ובראן:

"בית משפט זה עמד במפורש על כך שיש לבחון את סבירות הפיצוי המוסכם לפי הנזק שהיה ניתן לצפות מראש ולא לפי הנזק שנגרם בפועל, בפסקה 42 לפסק הדין:

"ה) השאלה שעליה יש להשיב לעניין סבירותו של הפיצוי המוסכם הינה האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפות מראש, ולא האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שנגרם בפועל. במילים אחרות, אין לטעות ולהשוות בין הפיצוי המוסכם לנזק שנגרם בפועל כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה משנה אם הנזק שנגרם בפועל נופל מהשיעור המוסכם או אם כלל לא נגרם נזק כלשהו. השאלה אינה האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך ביחס לנזק שנגרם בפועל, אלא האם הפיצוי נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מהסוג שאירעה בפועל. לעניין זה נקבע כי ניתן להיעזר במבחן היחס שבין סכום החוזה כולו לבין הפיצוי המוסכם מראש כפי שנקבע בחוזה [ע"א 313/85 קור נ' דיין, פ"ד מא(4) 151, 159 (1987); ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, פ"ד מא(3) 645, 652-651 (1987); עניין זקן]" (ראו דנא 6076/15 בנק הפועלים בע"מ נ' זאבי תקשורת אחזקות בע"מ, ניתן ביום 12.10.15).

שעה שמדובר באיחור של חודשים בפינוי הדירה , חרף פניות בכתב ובעל פה, ונקיטה של הליכים משפטיים, וכל זאת שעה שהתובעת מנסה גם למכור את הדירה הרי שהנזק היה צפוי מראש, ולא ניתן לומר כי הפיצוי הוא בלתי סביר.

1. לבסוף טענה הנתבעת 3 כי היא אינה מחוייבת בתשלום הפיצוי המוסכם שכן חיוב זה הוא תולדה של הסכמים מוארכים ולא של ההסכם המקורי, שרק עליו חתמה ערבות. עוד טענו הנתבעים כי הנתבעת 3 אינה חייבת בנזקים שנגרמו לאחר תום תקופת השכירות. אין בידי לקבל טענות אלו, וטוב היה אלמלא נטענו שכן יש מידה רבה של חוסר תום לב בטענות אלו. הנתבעת 3 התחייבה באופן מפורש להיות ערבה לכל תקופת השכירות, גם אם זו תוארך, והיא ערבה לכל נזק שיגרם כתוצאה מהשכירות.
2. על כן אני קובעת כי הנתבעים 1 – 3 ישלמו לתובעת סך של 20,196 ₪ בגין פיצוי מוסכם על פי כתב התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.12.12 ועד התשלום בפועל.

החיוב בארנונה:

1. הנתבעים טענו טענות לא ברורות בכל הנוגע לתשלום הארנונה בתקופה שבה סירבו לשלם את השכירות, אך גם בעניין זה נטל השכנוע רובץ לפתחם, שכן מדובר בטענת פרעתי. הנתבעים לא הציגו כל ראיה כי שילמו את הארנונה, והרי ראיה כזו היא קלה להשגה, ואילו התובעת דווקא הראתה אסמכתא לכך שהארנונה שולמה על ידה או על ידי מי מטעמה.
2. משכך אני קובעת כי הנתבעים 1 -3 ישלמו בגין יתרת חוב הארנונה סך של 3,063 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.6.13 ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין עוגמת נפש:

1. לטעמי אין לפרוץ את המסגרות שהותוו בפסיקה בכל הנוגע לצמצום בפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש בהליכים אזרחיים, שעה שניתן לפצות צד בגין נזקיו ולחייב את הצד שהפר את ההסכם גם בפיצוי מוסכם וגם בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
2. על כן אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, אך מבהירה כי ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין בתיק זה יפסקו ביד נדיבה בשל התנהלותם הקשה והמכבידה של הנתבעים.

טענות הקיזוז:

1. הנתבעים טוענים כי יש לקזז מכל סכום שיפסק כנגדם 37,000 ₪ בגין שיפוץ הדירה במהלך כל תקופת השכירות על פי חלוקה לסכומים הבאים:

א. בגין שיפוץ יסודי של הגינה סך של 25,000 ₪

ב. בגין החלפת צנרת במטבח ובאמבטיה סך של 4,000 ₪

ג. בגין החלפת שלושה ברזים סך של 2,000 ₪

ד. בגין החלפת מקלחון וברז באמבטיה סך של 1,900 ₪

ה. בגין החלפת ארונות אמבטיה סך של 1,200 ₪.

1. בגין שיפוץ גג וחדר מדרגות סך של 3,200 ₪
2. הנתבעים לא צירפו כל ראיה המעידה על כך שהוציאו הוצאות אלו, וטענו כי אין להם חשבוניות בכלל. יש לציין כי גרסת הנתבע 1 והנתבעת 2 בעניין ההשקעות שהשקיעו בדירה תוך כדי תקופת השכירות, היו שונות זו מזו בחקירה הנגדית, וכל אחד מהם טען כי הוציאו בגין ליקויים אחרים בדירה.
3. נוכח התרשמותי מאמינות הנתבעים, הרי שאני דוחה את טענתם כי הוציאו את ההוצאות דעליל.
4. עוד טוענים הנתבעים כי הם שילמו חוב של הדייר הקודם בסך 5,000 ₪ בגין חשמל מים וגז והתובעת התחייבה לקזז סכום זה משכר הדירה. לתצהירי העדות הראשית צירפו הנתבעים חשבונית עבור חשבון גז בסכום של 1,622 ₪ בגין תקופה שקדמה לתקופת השכירות, ועל כן אני קובעת כי יש לקזז סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.09 ועד ליום התשלום בפועל מהסכום שבו חויבו הנתבעים.
5. הנתבעים גם טוענים כי שילמו את דמי וועד הבית בגין הוצאות הקבע וגם סכום זה יש לקזז. לטענה זו לא היה זכר בכתב ההגנה, והיא הועלתה לראשונה בתצהירי העדות הראשית, כאשר המסמכים שלכאורה תומכים בה אינם מעידים על תשלום אלא רק על דרישה לתשלום. על כן אני קובעת כי הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה, וגם לגופו של עניין דינה להידחות.
6. לבסוף אציין כי הנתבעים טענו בחצי פה כי יש לקזז גם את הפיצוי המגיע להם בגין הפרת הסכם המכר. למען הסר ספק אשוב ואבהיר כי לא נכרת הסכם מכר בין הצדדים, התובעת לא הפרה אותו, והנתבעים להתרשמותי התנהלו בחוסר תום לב בזמן המשא ומתן, ואינם זכאים לכל פיצוי.

סיכומו של דבר:

1. הנתבעים 1 עד 3 ישלמו לתובעת סך של 23,259 ₪, בהתאם סכומים המפורטים בסעיפים 60 ו-62 דלעיל (פיצוי מוסכם וחיוב בארנונה). מסכום זה יש להפחית את הסכום האמור בסעיף 72 לפסק הדין, דלעיל.
2. בנוסף הנתבעים 1 עד 3 יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך 3,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ. סכום זה נפסק בנוסף לסכום שנפסק בהליך שהתנהל בכל הנוגע לצו המניעה.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ו, 25 מאי 2016, בהעדר הצדדים.