עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 בראשות השופט אבי הבר [שופט בדימוס] והחברים: מסר הראל אורית, קרימינולוגית, עוז דורית, עו"ס ור/כ ישראלה לוין סימן טוב נציגת שב"ס מיום 19.12.12 בעניין תיק מספר 1182696ט.

כב' השופט בנימין ארבל:

1. ביום 19.12.12, הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם על תנאי של המשיב – אסיר אשר נדון לעונש מאסר של 16.5 שנים לאחר שהורשע בביצוע עבירות חמורות כנגד המדינה ואזרחיה כחבר בהתאגדות בלתי חוקית. כנגד החלטה זו, מופנית העתירה שלפנינו אשר הוגשה על ידי המדינה.

2. כעולה מן החומר שלפנינו, פעל העותר, בתחילת המילניום הנוכחי במסגרת ארגון "התנזים" של הפתח. במסגרת פעילותו זו היה המשיב חבר בחוליה צבאית, אשר שמה לה למטרה לבצע פיגועי ירי כנגד מטרות ישראליות. המשיב ניסה מספר פעמים להוציא את מטרתו מן הכוח אל הפועל, תוך שהוא וחברי חולייתו פתחו באש מספר פעמים כנגד כוחות הביטחון ואזרחים ישראליים. רק בנס לא נפגע איש מפעילות זו.

המשיב היה מבוקש משך תקופה ממושכת, עד אשר נתפס על ידי גורמי הביטחון והועמד לדין בפני בית המשפט הצבאי, אשר גזר עליו כאמור עונש מאסר למשך 16.5 שנים, בשל עבירות של חברות בהתאגדות בלתי מותרת, ירי בנשק לעבר אדם, ניסיון לגרימת מוות בכוונה ושימוש בכלי ירייה שלא כחוק.

3. האסיר נשא כבר 10 שנים ושמונה חודשים מעונש המאסר שנגזר עליו. משעמד בפני ועדת השחרורים, החליטה הועדה כאמור על שחרורו. קביעותיה של הועדה היו כי התנהגותו של המשיב היתה חיובית, פרט למספר "מידעים" ישנים, המצביעים לכאורה על מעשים פליליים בגינם לא הועמד לדין. לדעת הועדה, התנגדות השב"כ מתייחסת לחומרת המעשים שביצע, אך אין בדבר כדי לתמוך בעניין מסוכנותו של האסיר. לטענת הועדה, לא נמצא כל רמז בחומר שהוגש לעיון הועדה, המעיד על מסוכנות המשיב. הועדה טענה כי שקלה את השיקולים המנויים בפסיקה, ובעריכת איזון מתאים בין שיקולים אלה, "נראה לנו כי הכף נוטה לכיוון השיקולים לזכותו". כל זאת נעשה לאחר "התלבטויות קשות, ובהעדר שיקולים נוספים לחובתו של האסיר, מלבד חומרת העבירה".

4. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה.

לטענת העותרת, לוקה החלטתה של ועדת השחרורים, המתעלמת מכך כי המשיב אינו עומד בתנאי הראשוני של "ראוי לשחרור". זאת, נוכח עבירות משמעת בהן הורשע ונוכח דו"חות מידע חסויים, המלמדים על עיסוקים שליליים בין כתלי הכלא. יתר על כן, המשיב אף אינו עומד בתנאי של "אינו מסכן את שלום הציבור". שכן, חרף העובדה כי הינו אסיר בטחוני, הוא לא עבר כל תהליך משמעותי בכלא, אשר יש בו כדי להפחית את מסוכנותו – מסוכנות העולה מן העבירות החמורות שביצע כנגד בטחון המדינה ותושביה. המדובר באדם אשר ביצע עבירות על רקע אידיאולוגי ולא הוכיח כי זנח אידיאולוגיה זו. הועדה אף לא שקלה את תקופת התנאי הארוכה – כשש שנים – תקופה שיש בה כדי להשליך על שאלת מסוכנותו לציבור, שעה שהוא לא זנח את האידיאולוגיה שעמדה בבסיס עבירותיו, כעולה מחוות דעת שב"כ.

5. לטעמה של הסנגורית, אין בית המשפט אמור להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו לגופה, אלא רק את סבירותה. ההחלטה שלפנינו, הינה החלטה סבירה, אשר בחנה את כל הקריטריונים הנדרשים על פי הוראות המחוקק. לטעמה של הסנגורית, התייחסה הועדה לכל הנתונים שהומצאו לעיונה, לרבות חוות דעת שב"כ, ונתנה דעתה אליהם. אין המדובר כאן בעבירה אידיאולוגית, אלא דיעה פוליטית. המשיב עצמו פנה לועדה והכריז בפניה כי הוא הפיק את לקחיו, כי אינו דוגל בדרך האלימות כדרך לפתרון סכסוכים, ותומך בשלום. אמירה כזו מפי אסיר בטחוני מובהק, אינה אמירה של מה בכך. אמירות אלה נדירות ביותר כאשר הן נשמעות מפי אסירים בטחוניים. גם דו"חות המידע שנתקבלו ביחס למשיב, הינם דו"חות ישנים, והעדרם בשנים האחרונות, מעיד על כך כי זנח את הדרך בעטייה הגיע לבית הכלא. עוד מלינה הסנגורית על כך כי המדינה ויתרה מראש על שיקומם של אסירים בטחוניים בין כתלי בית הכלא, ובכך העבירה מסר כי לא ניתן יהא כלל לשחררם שחרור מוקדם.

6. החלטתה של הועדה הינה לקונית. לא מצאנו בה כל התייחסות לאידיאולוגיה אשר עמדה בבסיס העבירות אותן עבר המשיב, ואף לא מצאנו בה כל התייחסות לדו"חות המידע אשר הוגשו לעיון הועדה במובן של בחינת השלכותיהם על המסוכנות האדיאולוגית, הטמונה במשיב.

למעשה, בחנה הועדה את עניינו של המשיב מבעד למשקפיים שאינם הולמים את סוג העבירות בהן הורשע, ואף חרגה מן הכלל כי על אסיר הניצב בפני הועדה לשכנע את הועדה כי אינו מסוכן לשלומו של הציבור.

הועדה קבעה כי מלבד חומרת העבירה לא נמצאו כל שיקולים נוספים לחובתו של המשיב. בכך, שגתה הועדה שגיאה רבתי, המחייבת את התערבותו של בית משפט זה. יש לזכור, כי כאשר מדובר בעבירות אשר נעברו על רקע אידיאולוגי, מוטל הנטל על האסיר להוכיח כי שינה מאורחות חייו וכי זנח את האידיאולוגיה השלילית, אשר הביאה אותו לעבור את העבירות החמורות בהן הורשע. שכן, ביצועה של העבירה על רקע אידיאולוגיה, יכול ללמד תדיר על קו מחשבה מגובש העומד בבסיס פעילותו של האסיר. קו מחשבה זה עלול – כל עוד לא נזנח – להביא את האסיר לביצוע מעשים דומים לאלה שביצע, לאחר שחרורו המוקדם. (ראה בג"צ 1920/00 גלאון נגד ועדת השחרורים, פ"ד נד [2] 313,

[2000]). די בהעדר אינדיקציה על זניחת הקו האדיאולוגי, אשר הנחה את האסיר במעשהו, כדי להותיר את החשש הכבד הנוגע לסיכון הכרוך בשחרורו המוקדם של האסיר. (ראה רע"ב 2510/97 אבו רמדאן נ' ועדת השחרורים [פדאור, לא פורסם –

4.6.97]).

7. בענייננו, ניתן ללמוד מחוות דעת השב"כ על המסוכנות האידיאולוגית אשר הניעה את המשיב. המשיב ניסה לפגוע בכל דרך אפשרית באזרחים וחיילים ישראליים. נסיונות אלה נעשו במסגרת התאגדות בלתי חוקית עויינת, המונעת מאידיאולוגיה המופנית כנגד עצם קיומה של המדינה. כאמור, הנטל להוכיח כי זנח אידיאולוגיה זו, מוטל על כתפיו של המשיב. כל שעמד נגד עיני הועדה, היתה העובדה הלכאורית, כאילו המשיב אינו מבצע כיום כל עבירות בהיותו נתון בין כתלי הכלא. בנוסף התייחסה הועדה אף לכך כי עבירות המשמעת שעבר, נעברו זה מכבר. הועדה לא ניסתה כלל לבחון האם זנח המשיב את האידיאולוגיה האמורה. עיון בדו"ח הסודי שהוגש על ידי שב"ס, מעלה כי לא רק שהמשיב עבר עבירות משמעת מן הסוג המעיד על כך שהינו עדיין אוחז באידיאולוגיה אשר הניעה אותו, כאמור, אלא אף נוקט חלק פעיל בהתארגנות בין כתלי הכלא שבבסיסה ניצבת אידיאולוגיה זו. כאמור, לא מצאנו בחוות דעתה של הועדה כל התייחסות לשאלה האם המשיב זנח את האידיאולוגיה האמורה אם לאו. בניגוד לעמדתה של הועדה, לא המדינה היא שאמורה להוכיח כי המשיב עדיין אוחז באידיאולוגיה המסוכנת שהביאה אותו למעבר העבירות. הנטל להוכיח כי זנח את האידיאולוגיה, מוטל על שכמו של המשיב. לא מצאנו בחומר שהועמד לרשות הועדה, כי אכן המשיב נשא בנטל זה.

8. הועדה אף התעלמה מכך שחלק מדו"חות המידע, המעוררים דאגה באשר לאידיאולוגיה בה אוחז המשיב, הינם מן השנים האחרונות. דו"חות אלה עומדים בניגוד לגישת הועדה, הקובעת כי אין בהם כדי לתמוך בעניין מסוכנותו של האסיר. עמדת הועדה אף מתעלמת מדו"חות המידע שסופקו על ידי שב"ס.

9. סוף דבר – לא נמצא לנו כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי שוב אינו אוחז באידיאולוגיה המסוכנת בעטייה נגזר עונשו. החומר המצוי בתיק מלמד כי ההיפך הוא הנכון. הועדה התעלמה מן הכללים החלים באשר לאסירים המרצים את עונשם לאחר שהורשעו בעבירות שנעברו על רקע אידיאולוגי, ובכך לוקה החלטתה בחוסר סבירות.

על כן, סבורים אנו כי יש לקבל את העתירה, לבטל את החלטתה של ועדת השחרורים, ולהורות כי המשיב ימשיך לרצות את עונשו.

כב' סגן הנשיא א' אברהם: אני מסכים.

כב' השופט ש' אטרש: אני מסכים.

הוחלט אפוא פה אחד לקבל את העתירה ולבטל את החלטת ועדת השחרורים.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ג, 10 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.