המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין שני דוחות תנועה מחודש ינואר 2011. המבקש טען כי שלח בקשה להישפט בגין דוחות אלה, אך לאחר מכן שילם אותם "בטעות". המשיבה מתנגדת לבקשה וטענה כי אישור הדואר שצורף כלל אינו רלוונטי לדוחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

ראשית, המדובר בדוחות ששולמו זה מכבר בחודש אפריל 2012. משמעות עובדה זו היא כי המבקש הודה בעבירה שבדוח, הורשע על פי הודאתו, נידון לעונש של קנס, ובעצם התשלום אף קיים את פסק הדין. מכאן שמדובר בפסק דין חלוט שאין לבית המשפט סמכות לבטלו - ראו לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל; רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל; רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל.

המבקש טוען כי שילם את הדוחות מחשש להצטברות תוספת פיגורים, אולם טענה זו אינה יכולה להתקבל. הארכת מועד במקרה של תשלום אפשרית רק כאשר אדם לא ידע על הדוחות וההליך נגדו, ותשלום עקב טעות אינו יכול להצדיק פתיחת ההליך מחדש. אם לא ידע אדם מה עליו לעשות במקרה שטרם קיבל הודעה על דיון בתיק חובה עליו לברר מצבו ולהתייעץ ואם פעל בטעות מתוך אי הבנת המצב המשפטי, אין לו להלין אלא על עצמו.

אולם מעבר לכך, המשיבה מציינת ובצדק כי אישור הדואר הרשום הינו מתאריך קודם לדוחות, ולפיכך בוודאי שאינו רלוונטי להם. מכאן כי טענת המבקש שהגיש בקשה להישפט בטרם שילם את הדוחות לא הוכחה כלל.

יתרה מכך, ממכתב המשטרה מיום 9.12.12 עולה כי בקשה להישפט הוגשה רק בחודש אוקטובר 2012, זמן רב לאחר המועד שנקבע לכך ולאחר התשלום.

בנסיבות אלה, נדחית הבקשה להארכת המועד. רק לפנים משורת הדין לא אחייב את המבקש בהוצאותיה.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.