השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:

1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט כספי) מיום 30.11.11, אשר חייב את חברת ארנון פז (המשיבה בע"א 56526-12-12 והמערערת בע"א 54025-12-12) (להלן: החברה), לשלם 163,190 ₪ לרינה קטש (המערערת בע"א 56526-12-12 והמשיבה בע"א 54025-12-12) (להלן: קטש), ואשר תוקן ביום ה-31.1.12 לבקשת החברה והחיוב הועמד על סך של 81,688 ₪ בלבד.

במסגרת ערעור החברה מערערת החברה גם על החלטת בית משפט קמא לדחות את בקשתה לסילוק תביעת קטש על הסף (להלן: הבקשה לסילוק התביעה על הסף).

הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים:

2. החברה עוסקת בתחום התיירות וארגון כנסים ואירועים והצדדים שיתפו פעולה וכשקטש מקדמת מכירות וזאת החל משנת 1996.

ביום 29.4.03 הגישה קטש תביעה נגד החברה לקבלת כספים המגיעים לה, לטענתה, בגין השנים 2000 עד 2002 (להלן: ההליך הראשון). החברה, מצדה, טענה כי הייתה זו קטש שגזלה וגנבה ממנה כספים. במהלך שלב ההוכחות בהליך הראשון, הגיעו הצדדים להסכם פשרה כדלקמן:

"1. דו"ח רו"ח מטעם התובעת [קטש] – התובעת תגיש דוח רו"ח בדבר הכנסותיה והוצאותיה לשנים 2000, 2001, ו-2002 בגין פעילותה שלא במסגרת הנתבעת [ארנון פז], במידה ובשנה מסוימת אין הכנסות, יצהיר על כך רו"ח.

מחצית מהרווח הגולמי של התובעת כפי שעולים מהדו"חות המפורטים בסעיף 1, יחשבו כהכנסות ארנון פז ויקוזזו מכל סכום המגיע לתובעת מארנון פז. לדוח יתלווה תצהיר רו"ח שבו יצהיר כדלקמן:

• • 1. למעט ההכנסות המפורטות בדו"ח, לא היו לתובעת הכנסות נוספות למעט תקבולים ששילמה לה הנתבעת.
    2. הוא ערך בדיקה ומצא כי ההוצאות המפורטות בדו"ח הינם הוצאות הקשורות באופן ישיר להכנסות המפורטות בדו"ח.

הדו"ח והתצהיר יוגשו בתוך שבועיים מהיום.

2. לגבי 2001 מוסכם כי דו"ח הנתבעת כפי שפורט בכתב התביעה (נספח ג' לתצהיר התובעת) מקובל על הצדדים למעט הדוקטים נשוא העסקאות מפעל הפיס. ביחס להכנסות הנובעות מדוקטים אלו, תמציא התובעת לנתבעת העתק מההסכם המצוי בידי מפעל הפיס או העתק המכרז או תצהיר גורם מוסמך ממפעל הפיס לגבי שיעור העמלה בהתקשרות עם מפעל הפיס. לאחר קבלת הנתונים ממפעל הפיס, תזוכה התובעת ביתרת העמלה בגין חלקה מהכנסות אלו, הווה אומר 50% מהרווח הגולמי בפועל בתיק.
ההתחשבנות תעשה בתוך 30 יום.

3. לעניין סגירת דוקטים לשנת 2002 – הנתבעת תעמיד את כל מסמכי הנה"ח הדרושים לצורך עריכת ההתחשבנות בנוגע לדוקטים של שנה זו לרשות התובעת, במשרדי הנתבעת והצדדים יערכו התחשבנות בין הצדדים על בסיס מסמכים אלו בנוגע לשנת 2002. ההתחשבנות תערך תוך 30 יום ממועד ההסכם זה. ככל שיחסרו מסמכים אלו יפנו הצדדים ללקוחות ו/או לספקים ויבקשו, כי יומצאו להם מסמכים אלו.

4. לעניין הסכומים המפורטים בנספח ז' לתצהירה של גב' מירי פז – יערך בירור בין הצדדים תוך הצגת הנתונים ו/או המסמכים הרלוונטיים. היה והצדדים לא יגיעו להסכמה בנקודה זו יכריע בדבר ביהמ"ש בהליך על פי סעיף 97א' לחוק בתי המשפט וזאת על סמך סיכומים בכתב שיגישו הצדדים ולא יהיו בכך כדי לעכב את ביצוע התשלומים האחרים.

5. לגבי הקיזוזים הנזכרים בנספח ח' לתצהיר הגב' מירי פז – הצדדים יפעלו במשותף לגבייתם מצדדים שלישיים, ככל שיסתבר לאחר בדיקה כי קיים חוב מכל סכום שיתקבל בניכוי הוצאות הגבייה יחלקו הצדדים שווה בשווה.

6. התשלום המגיע למי מהצדדים ישולם לא יאוחר מתוך 30 יום ממועד עריכת ההתחשבנות הכוללת.

7. לאחר סיכום התוצאות על סמך הבדיקות, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים שנקבעו כיתרות חובה של הנתבעת ויתרות זכות כוללות של התובעת כשסכומים אלו צמודים בגין שנת 2001 לממד יוקר המחייה מיום 01.01.02 ובגין יתרות לשנת 2002 למדד יוקר המחייב מיום 01.01.03 ועד ליום 01.01.07. ממועד זה ואילך יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

8. מבקשים מביהמ"ש ליתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו".

הסכם הפשרה בין הצדדים אושר וקיבל תוקף של פסק דין (כב' השופט שינמן) ביום 21.1.07 (להלן: הסכם הפשרה).

3. קטש פנתה לבית המשפט, במסגרת תיק ההליך הראשון, בבקשה לחייב את החברה לקיים את פסק הדין. בקשה זו נדחתה ביום 6.1.09 (כב' השופט שינמן) בנימוק כי תפקידו של בית המשפט הסתיים עם אישור הסכם הפשרה, אשר כולל הוראות מפורטות לאופן התשלום.

4. לאחר מכן הגישה קטש בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, בטענה כי החברה לא עמדה בחובותיה בהתאם להסכם הפשרה וכן "עשתה ועושה כל שלאל ידה על מנת למסמס את ביצוע פסק הדין" (להלן: הבקשה לביזיון). אולם, ביום 21.4.09 דחה בית המשפט (כב' השופט שינמן) גם בקשה זאת, בקובעו כי יש להיעתר לבקשות מסוג זה אך במקרי קיצון, וכן כי מדובר בהסכם שלא מכיל הוראה אופרטיבית חד-משמעית, אלא כזו שכל צד להליך מוצא לה פרשנות שונה. בית המשפט ציין בנוסף, כי הדרך הנכונה לבחון את העניין היא דרך הגשת תובענה בגין הפרת הסכם הפשרה.

5. עוד טרם מתן ההחלטה בבקשה לביזיון, הגישה קטש, ביום 17.2.09 את התביעה מושא הערעור – תביעה בסדר דין מקוצר.

בתביעה התבקש בית המשפט קמא לחייב את החברה לשלם לקטש סכום של 331,434 ₪ (כולל מע"מ) בהתאם להסכם הפשרה. בכתב התביעה צוין כי הסכם הפשרה מחולק לשני חלקים – כאשר את חלקו ניתן לקיים כבר עתה, הוא הסכום האמור לעיל, ולעניין החלק האחר יש לבצע התחשבנות נוספת – שאין בה כדי לעכב את התשלום האמור.

6. ביום 12.3.09 הגישה החברה את בקשתה לסילוק התביעה על הסף, עקב מעשה בית דין ולחילופין מחיקתה על הסף עקב היעדר עילה. עוד טענה החברה כי אם לא תתקבלנה הטענות שלעיל, הרי שיש למחוק את כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר" הואיל ולא מדובר בסכום קצוב. לעניין הסילוק על הסף טענה החברה כי עילת התביעה נדונה זה מכבר במסגרת ההליך הראשון וכשניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ועל כן מנועה קטש מלהגיש תביעה חדשה בעילות הללו. עוד טענה החברה כי בהתאם לחישוביה הנסמכים על הסכם הפשרה, החברה אינה חייבת כלל כספים לקטש.

7. בית המשפט קמא (כב' השופט כספי) דחה, כאמור, את הבקשה לסילוק על הסף, מהטעמים הבאים:

ראשית, נקבע שמדובר על חישובים שהסכם הפשרה מורה על אופן חישובם – ומשמדובר על סכום קצוב, אין מקום למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר. שנית, נקבע כי אם לאחר שנדחתה הבקשה לביזיון, תתקבל הבקשה לסילוק על הסף, הרי שייווצר מצב שבו "... פורע חוק ומזלזל בבית המשפט יוצא נשכר...". נוסף על כן נקבע ש"במקום שיש זכות יש סעד" (ubi jus ibi remedium) וכי אף אם עילות התביעה נבלעו בהסכם הפשרה, הרי שבאישורו על ידי בית המשפט יש משום יצירת עילה חדשה "על פי הפסק". בנוסף, קבע בית המשפט כי את סעיף 6 להסכם הפשרה, הקובע כי "... התשלום המגיע למי מהצדדים ישולם לא יאוחר מתוך 30 יום ממועד עריכת ההתחשבנות הכוללת..." יש לפרש, כפי שיש לפרש את הסכם הפשרה בכללותו בתום לב ובמיוחד בנסיבות שנוצרו, ובאופן שהאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה הינו מועד אחרון לתשלום, אבל לא בהכרח מועד ראשון.

8. על החלטה זו הגישה החברה בקשת רשות ערעור (בר"ע 1814/09) שנדחתה ביום 3.11.09 (כב' השופטת סלומון-צ'רניאק) בנימוק שההחלטה "סבירה ואיני רואה להתערב בה כעת" (להלן: הבר"ע).

9. ביום 17.12.09, ולאחר דחיית הבר"ע, הגישה החברה בקשת רשות להתגונן (להלן: בקשת הרשות להתגונן).

לטענת החברה, הואיל וחלק מהתביעה שהגישה קטש נסמכת על חלק מטענותיה בהליך הראשון, הרי גם טענות ההגנה של החברה בהליך שם, לרבות טענות הקיזוז, טובות גם במסגרת התביעה בסדר דין מקוצר.

עוד נטען כי דוחות רו"ח חממי (להלן: דוח חממי), מטעמה של קטש ואשר הם אלו שהיוו את הבסיס לתביעתה, לא נערכו על פי הסכם הפשרה וכי אין בהם לחייב את החברה אלא לזכותה, וכי על קטש להמציא את כל המסמכים לעריכת הדוחות וכי החברה רשאית לקזז סכומים נוספים מאשר פורטו בדוח חממי. בנוסף, נטען כי כתב התביעה לוקה ב"טעויות חישוביות", וכי יש להפחית בסכום ניכר את העמלות המגיעות לקטש בגין שנת 2001, ולהגדיל בסכומים ניכרים את סכומי הקיזוז ובאופן שבסופו של יום קטש חבה לחברה.

החברה אף טענה כי לא ניתן להידרש לרכיב אחד מהסכם הפשרה ולא להתייחס למכלול הוראותיו.

החברה אף ערכה חישובים מחישובים שונים, תוך התייחסות לנטען בכתב התביעה.

פסק הדין החלקי של בית משפט קמא:

10. ביום ה-30.11.11 ניתנה החלטת בית המשפט קמא בבקשת הרשות להתגונן, ובמסגרתה ניתן פסק הדין החלקי מושא ערעור זה.

בית המשפט קבע כי אין מחלוקת כי על פי הדוחות מגיע לקטש סכום מסוים, בהסתייגות שהסכום כולל גם עמלות שהתקבלו ממפעל הפיס ואשר הם שנויים במחלוקת. כך נדרש הוא לבחינת הסכום הנכון לאור עמלות מפעל הפיס וקבע סכום להפחתה וכמסקנת ביניים, כלשונו, המקובלת על הכל.

לשיטתו נותרה שאלת "מפעל הפיס" תוך שהוא מנתח את הוראות הסכם הפשרה בדבר אופן בחינת האמור, ובהידרשו גם לבחינת שיעור העמלה המגיעה בגין עסקה זו או אחרת ממפעל הפיס. בהתאם קבע כי על סכום מסוים הקשור לאותן עמלות תינתן רשות להתגונן. בהתאם תיקן את היתרה לפי דוח חממי.

בית המשפט דחה טענות הקשורות לדוח זה שהועלו על ידי החברה, בקובעו כי רו"ח חממי הוא זה שמונה על ידי הצדדים לקבוע את הנדרש, תוך דחיית הטענה אודות הוצאות שנזקפו בו. מנגד קיבל את הטענה כי אם על פני המסמכים עולה כי רו"ח חממי התייחס לנושא שלא היה אמור להתייחס אליו, הדין עם החברה וכשהוא נדרש לשאלת ההוצאות שנזקפו באופן ישיר או לא ישיר, כגון הוצאות תקורה, בציינו אשר מקובל בנושאים שכאלו. בהתאם, עדכן בית המשפט קמא את החישובים, תוך מתן רשות להתגונן על חלק מהסכומים.

בכל הקשור לטענות קיזוז שנטענו על ידי החברה, קבע בית המשפט כי אלו באו לידי ביטוי בהליך הראשון.

בסופו של יום ניתנה הרשות להגן בעניין העמלה המגיעה לקטש בגין העסקה הראשונה בעניין מפעל הפיס וכך ביחס לסכום הקשור לרווחי קטש בגין עסקיה הפרטיים, ובהתאם חייב בית המשפט את החברה בסכום של 163,190 ₪, אשר הופחת כאמור בהחלטה נוספת.

11. לאחר קבלת פסק הדין, הגישה החברה בקשה לתיקונו בטענה שהיה על בית המשפט קמא להפחית מהסכום שקבע, הן את הסכום שלגביו ניתנה לחברה רשות להתגונן והן סכום נוסף שקטש הסכימה שיש לנכותו מן הסכום הכולל. בתגובתה לבקשה, טענה קטש כי על בית המשפט לתקן את פסק הדין כך שהסכום שישולם יחושב בתוספת הצמדה וריבית באופן שבו הוסכם בהסכם הפשרה, ולא בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה בלבד.

ביום 31.1.12 קיבל בית המשפט קמא את בקשת החברה ותיקן את פסק הדין בהתאם לבקשתה. אשר לבקשתה של קטש, ביקש בית משפט קמא כי קטש תבהיר את טענותיה – אך לאחר שאלה הובהרו, הוחלט ביום 10.6.12 (כב' השופטת אברהמי) כי העניין יובהר במסגרת ערעור על פסק הדין החלקי, עקב פרישתו של כב' השופט כספי מכס השיפוט.

מכאן הערעורים שבפנינו.

תמצית טענות הצדדים בערעור החברה:

טענות החברה:

12. החברה טוענת כי היה מקום לסלק את התביעה על הסף ולחילופין לאפשר לה להתגונן כנגד כל התביעה.

לטענתה, גם בהתאם לדוח חממי התגלה כי אכן קטש חבה לה כספים רבים שהעלימה, כך גם לא התבצעו ההתחשבנויות הכלליות בהתאם להסכם הפשרה כאשר בסופו של יום דווקא החברה היא זו שחויבה בתשלום.

13. בטיעוניה ציינה החברה את הרקע לטענותיה מול קטש, כך גם אשר הוביל להסכם הפשרה, ועיקרו התנהלותה של קטש במסגרת ההליך הראשון, וכי גם לאחריו לא חשפה את אשר היה עליה לחשוף ולגלות.

14. לטענת החברה, פסק הדין בהליך הראשון אינו יכול להוות בסיס לתביעה נוספת בחינת "עילה על פי הפסק", לאחר שהעילות נבלעו בהסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין והיווה מעשה בית דין, וכשבית המשפט סיים מלאכתו, משכך כל שנותר הוא פנייה להוצאה לפועל או נקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

מתן אפשרות להגשת התביעה, סותרת את עקרון סופיות הדיון ובמיוחד שרצון הצדדים היה לסיים את הסכסוך ביניהם, ורק בהתייחס לרכיב אחד הותירו אפשרות להכרעה של בית המשפט בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984.

15. לטענת החברה לא רק שקטש הפרה את הסכם הפשרה תוך שיבוש ההתחשבנות על דרך עריכת דוח חממי שנערך באופן שקרי בעליל, אלא אם סברה קטש שהחברה סיכלה את ההתחשבנות, היה עליה לנקוט בדרך של ביטול הסכם הפשרה וביטול פסק הדין.

16. בכל מקרה, ככל שאכן ניתן היה להגיש תביעה על פי הסכם הפשרה, הרי לא ניתן היה להגיש תביעה שתתייחס לרכיב אחד בלבד מתוך ההתחשבנות, רכיב העוסק בתשלומים אשר מגיעים, כביכול, לקטש, ולהתעלם מרכיבים כספיים המפורטים בהסכם הפשרה והקובעים רכיבים כספיים המגיעים לחברה מקטש, אשר לשיטת החברה הינם כספי גניבה כלשונה. יתר על כן, היה מקום לאפשר לחברה לשטוח את מלוא טענותיה ולא ניתן לקזז רק רכיב אחד משלושת הרכיבים המקנים לחברה זכות לקיזוז.

17. כך גם מדובר על התחשבנות כוללת ולא בכדי נקבע בהסכם הפשרה, כי התשלום יבוצע רק לאחר עריכת ההתחשבנות הכוללת, ועל כן, בכל מקרה תביעתה של קטש הייתה בגדר תביעה מוקדמת.

החברה משיגה גם על קביעת בית משפט קמא כאילו אין מקום להתייחס לטענות קיזוז שעמדו בפני בית המשפט בהליך הראשון, בה בשעה שסעיפים 1, 4 ו-5 להסכם הפשרה מקנים לה זכות זו.

כך גם טוענת החברה כי לא היה מקום לשלול ממנה את הזכות להשיג על ההוצאות שנכללו ונזקפו בדוח חממי, מעת שמדובר על הוצאות שאינן קשורות לפעילות המשותפת, וכשגם לא הוגש הנדרש בהתאם להסכם הפשרה.

טענותיה של קטש בהתייחס לערעור החברה:

18. קטש מתקוממת על כך שבסופו של יום ומשך למעלה מעשור, נמנעת החברה לשלם לה את אשר מגיע לה.

19. לטענתה, הסכם הפשרה קבע נוסחה פשוטה לחישוב חוב החברה לקטש בגין שנת 2001 וכשהיה צריך לבצע שתי התאמות בלבד. האחת, לנכות מחצית מהרווח הגולמי של פעילות קטש שבוצעה שלא במסגרת החברה בשנים 2000 עד 2002 וכשסכום הניכוי אמור היה להיקבע על פי דוח רו"ח שתגיש קטש.

באשר לעמלות בגין עסקאות מפעל הפיס, נקבעה הדרך והמסמכים שיש להמציא על מנת לוודא שאכן הפעולות בוצעו באמצעות החברה ולא במסגרת אחרת.

משכך, די היה בהמצאת שני מסמכים בלבד: אישור רו"ח ואישור מפעל הפיס, אישורים שהומצאו ודי היה בהם.

20. בית המשפט בחן את מלוא הנתונים והעובדות לרבות במסגרת ההחלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולאחר שבית המשפט התייחס לטענות החברה בכל הקשור לדוח חממי אשר בית המשפט קמא מצא לדחותן, למעט בנושא אחד שעניינו הוצאות תקורה ואין מקום להתערב במסקנותיו.

קטש מדגישה כי התביעה נסובה על שנת 2001 ושבהסכם הפשרה הותוותה הדרך שיושמה לקביעת אשר מגיע לה, ועל כן אין מקום להשגותיה של החברה.

21. לעניין השגותיה של החברה על ההחלטה לדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, טענה קטש כי אין מקום "למקצה שיפורים" לאחר שהבר"ע נדחתה.

יתר על כן, צדק בית המשפט כי אין מקום לאפשר לחברה להתחמק מחובותיה, כך גם למנוע מקטש לקבל את אשר מגיע לה לרבות בהליך בו נקטה.

בהתייחס לטענה כי לא ניתן להתייחס לרכיב אחד בלבד, הרי אין לחברה להלין אלא על עצמה הואיל ונמנע מקטש להגיש את התובענה גם בהתייחס לשנת 2002 בגין התנהלותה של החברה אשר לא העמידה לרשותה את המסמכים הנדרשים.

22. בהתייחס לטענת החברה כי בית המשפט טעה כשקיבל את טענות קטש אשר בגינן לא ניתנה לחברה רשות להתגונן, ציינה קטש כי "טענות ארנון פז כנגד פסק הדין החלקי בהקשר זה הינן טענות המצריכות בירור עובדתי, קריאת עדויות העדים השונים ובחינת מסמכי ההתחשבנות בין הצדדים" (סעיף 49 לעיקרי הטיעון, ההדגשה במקור), וכי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים.

כן טענה קטש שאכן לא ניתן להידרש בשנית לנושא הקיזוזים וכך התייחסה גם לטענות האחרות, לרבות ההשגות בעניין דוח חממי, וכי למעשה עולה שאין להשגות החברה על פסק הדין החלקי מאומה.

תמצית טענות הצדדים בערעור קטש:

23. כאמור, קטש טענה בזמנו במסגרת אשר נטען לתיקון פסק הדין החלקי, כי יש לתקן טעות סופר שעניינה הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ, ומעת שבית המשפט לא נענה לאמור, הגישה ערעורה בנושא זה.

24. בתמצית, טוענת קטש כי הסכם הפשרה קבע את המנגנון של שערוכי הסכומים, ולא בכדי בכתב תביעתה ציינה כי יש לשערך את הסכומים בהוספת הפרשי הצמדה מיום 1.1.02 ועד ליום 1.1.07 ומאותו מועד ועד להגשת התביעה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית וכך גם הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה – הכל בתוספת מע"מ.

אולם, בית משפט קמא התעלם מהמבוקש וחייב בהפרשי הצמדה וריבית רק ממועד הגשת התביעה וללא מע"מ.

25. החברה טוענת כי ככל שערעורה יתקבל הרי לא יהיה צורך להידרש לערעורה של קטש. לגופן של טענות נטען כי קטש לא הגישה בקשה לתיקון פסק הדין החלקי וכי מדובר על פסק דין חלקי וכשבית המשפט קמא הותיר סוגיות שהוא אמור להידרש להן בהמשך.

כך גם מתייחסת החברה לחישובים השונים שהוגשו מטעמה של קטש.

דיון והכרעה:

26. השאלה הראשונית שיש להכריע בה, עניינה השגתה של החברה על דחיית בקשתה לסילוק התביעה על הסף.

נקודת המוצא של החברה, כי עם מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, שוב נוצר מעשה בית דין ובית המשפט סיים מלאכתו, וכל שנותר בידי צד מהצדדים, לפנות להוצאה לפועל או להליכי ביזיון בית משפט.

27. אכן, ככלל, מעת שניתן פסק דין חלים הכללים של מעשה בית דין ולא ניתן, עקרונית, להגיש תביעה נוספת באותו עניין, לרבות מכוח עיקרון סופיות הדיון.

אולם, שונים הדברים במקרה ובו לא ניתן להיזקק לפסק הדין אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם, ולהוציאו לפועל במסגרת ההוצאה לפועל או במסגרת של ביזיון בית המשפט, וכפי שנקבע בפסיקה לא אחת.

כך, בע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689 נפסק מפי כב' השופט בך כי "אם מסיבות כלשהן לא ניתן לאכוף את קיום פסק הדין בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי ביזיון בית המשפט, או אם אין דרך זו נראית יעילה ומעשית, אזי יוכל בעל הדין הטוען לאי-קיום פסק הדין להגיש תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק הדין...", עוד נקבע כי אף שמדובר בהלכה העוסקת בפסק בוררות "... הלכה זו ישימה גם ביחס לאכיפת פסק-דין בהסכמה..." (להלן: פרשת ברבי).

וראו גם דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 1351/06 עו"ד ח'ואי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (17.9.07):

"כאשר תביעה מוגשת בגין הפרה של הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, הסעד המתבקש יכול שיהא אכיפת ההסכם, וזאת אף באמצעות פתיחה בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית המשפט, שכן הסכם הפשרה שניתן לו תוקף שתוקף בפסק-דין כמוהו כפסק דין שניתן באופן עצמאי. לצד זאת, כדברי השופט בך, 'אם מסיבות כלשהן לא ניתן לאכוף את קיום פסק הדין בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית המשפט, או אם אין דרך זו נראית יעילה ומעשית, אזי יוכל בעל הדין הטוען לאי קיום פסק הדין להגיש תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק הדין'...".

כך גם ציין כב' השופט סולברג בבע"מ 4820/12 פלוני נ' פלונית (19.7.12) כי אם מדובר בהפרה של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ונטען להפרת הפן ההסכמי, אכן הסעד יכול שיהיה אכיפת ההסכם גם באמצעות הליכי בזיון בית משפט, אך לצד זאת ניתן לעתור לביטולו של ההסכם תוך שהפנה גם לאשר נקבע בפרשת ברבי, דהיינו האפשרות להגשת תביעה על יסוד העילה שהקים פסק הדין.

28. במקרה דנן ניסתה קטש לפעול בדרך של הגשת בקשה, במסגרת ההליך הראשון, לאכוף את אשר נפסק שם אולם, בצדק נדחתה הבקשה הואיל ובית המשפט שם סיים מלאכתו.

כך גם ניסתה קטש דרכה לעתור לביזיון בית משפט אולם גם בקשה זו נדחתה.

משכך, פנתה לדרך החלופית של הגשת התביעה על פי הפסק, ולכאורה בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל.

29. אולם אליה וקוץ בה. אין מקום להתעלם מההחלטות שניתנו על ידי כב' השופט שינמן, הן במסגרת הבקשה הראשונה והן במסגרת העתירה השניה, כפי שאין להתעלם מכך שקטש לא פנתה להוצאה לפועל אלא בחרה להגיש תביעה חדשה לבית המשפט ואף תביעה בסדר דין מקוצר.

30. משמעות הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, כי מדובר בסכום קצוב וברור וכשלטענת קטש לרבות בטענותיה במסגרת הערעורים, וכך גם במסגרת בית המשפט קמא, החיובים נובעים מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ונסמכים על מסמכים שלפי הסכם הפשרה הם המחייבים במסגרת היחסים שבין הצדדים.

יתר על כן, לכאורה, זאת גם הייתה קביעתו של בית משפט קמא במסגרת החלטותיו כפי שפורטו לעיל.

משכך, מתעוררת השאלה מדוע לא מצאה לנכון קטש לפנות ישירות להוצאה לפועל אלא בחרה לפנות בתביעה החדשה לבית המשפט.

ודוק, כב' השופט שינמן בהחלטתו במסגרת הבקשה של קטש לאכיפת הסכם הפשרה, קבע כי ההסכם מפורט ויש בו הוראות ברורות וכי על כן ב"כ קטש יוכל לנקוט בכל ההליכים שבדין לאכיפתו, ככל שהוא סבור שההסכם הופר.

יתר על כן, אם אכן ניתן הסכם הפשרה להפרדה לחלקיו השונים, וניתן לבצעו בהתייחס לרכיב אחד בלבד, מדוע לא ניתן היה לפנות, לכאורה, להוצאה לפועל. ודוק, בעיקרי הטיעון טענה קטש כי מדובר בחישובים פשוטים וברורים ועל כן שאלה זו מקבלת משנה תוקף.

31. בנוסף, יש להיזקק להחלטת כב' השופט שינמן מיום 21.4.09 בעניין בקשתה של קטש לנקוט בהליכי ביזיון בית משפט כנגד החברה.

במסגרת זו נקבע שם, בין השאר, כי למעשה הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו הנכונה של הסכם הפשרה, המשליכה על השאלה האם ההסכם הופר אם לאו. עוד צוין כי ההסכם אינו כולל הוראה אופרטיבית שהופרה אלא הוראה אופרטיבית שכל אחד מהצדדים מפרש אותה בצורה שונה. משכך נקבע שם כי בנסיבות אלו "...יש להכריע מי מבין הצדדים מפר את התחייבותו לפי הסכם הפשרה ולקבוע בתובענה שתוגש בגין ההפרה, אלו תוצאות אופרטיביות נובעות מאותה הפרה, ככל שתוכח אותה הפרה ועל ידי מי".

32. ואכן, כפי שצוין לעיל, התביעה דנן הוגשה עוד טרם מתן ההחלטה האמורה, אולם בפועל במהותה עניינה כמפורט וכפי שנקבע בהחלטה.

בלשון אחרת, לו סברה קטש שאכן מדובר בחיוב חד וברור אשר ניתן להסתמך על הוראות הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על מנת לאוכפו, הייתה נוקטת בהליכי הוצאה לפועל. יתר על כן, ככל שהמדובר בנסיבות שכאלו, גם לא היה מקום להגיש תובענה חדשה גם אם נסמכת היא על הסכם הפשרה, כל עוד וכאמור ניתן לנקוט בדרך חלופית של הליכי הוצאה לפועל. לכך יש להוסיף כי במקרה דנן לא עתרה קטש בתביעתה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין, נוכח הפרתו הנטענת על ידי החברה, אלא לאכיפה, דהיינו דרך שניתן היה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל.

אולם, אין אני סבור כי בגין כך היה מקום לסלק את התביעה על הסף, הואיל ודומה שאכן כהחלטת כב' השופט שינמן, במכלול הנסיבות והנטען, היה מקום לפנות בתובענה לבית המשפט על מנת שבית המשפט יידרש הן לשאלות פרשנותו של הסכם הפשרה והן ליישום הוראותיו.

33. בנסיבות שכאלו דומה כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר, הואיל וכאמור אם אכן מדובר בהליך המתאים לסדר דין מקוצר, היה מקום להגישו ישירות להוצאה לפועל כביצוע פסק הדין אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ולחילופין גם אם הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר, היה מקום לאפשר לחברה לפרוס את מלוא טענותיה בכל הקשור לכלל הסכם הפשרה, במסגרת ההליך האמור.

34. ניתן להבין את רצונו של בית משפט קמא להביא, ולו מקצת מהסכסוך לקיצו, אולם אין אני סובר כי היה מקום לבירור כלל הסוגיות והשאלות במסגרת דיון בבקשת הרשות להגן.

ודוק, לא בכדי מצאתי לנכון להביא לעיל, מאשר נטען בעיקרי הטיעון מטעם קטש. כאמור, קטש עצמה טענה כי טענות החברה כנגד פסק הדין החלקי מצריכות בירור עובדתי, שמיעת ראיות ובחינת מסמכים והתחשבנויות. משכך, מקומם של אלו לא במסגרת דיון בבקשת רשות להגן אלא בבירור כולל של מערכת היחסים שבין הצדדים.

יתר על כן, בית המשפט גם נדרש לשאלות של פרשנות בהתייחס להסכם וכגון שאלת מועד ההתחשבנות והתשלום, ובכגון דא יש לשמוע ראיות גם בהתייחס לשאלות אלו.

גם אם נבחן את הניתוחים החשבונאיים השונים, נימצא למדים כי מתביעה שהוגשה על סכום של למעלה מ-300,000 ₪ ניתנה רשות להתגונן על סכום ניכר וכשלאחר מכן גם סכום זה תוקן. אם לא די באמור, נדרש בית משפט קמא לחוות דעתו, במסגרת הליך של בחינת מתן רשות להגן, לשאלה של תקורה ושיעורה וכך גם להידרש לשאלות של זכות קיזוז אשר לכאורה היה מקום לבחונן בהרחבה, לאור כלל הוראות הסכם הפשרה.

35. בסופו של יום מדובר בהסכם פשרה הכולל מספר רכיבים, כאשר על פני הדברים נקבע תשלום לאחר סיום ההתחשבנות הכוללת. הסכם זה נדרש ליישום וכאמור, סבורני, שאכן היה מקום להביאו בפני בית משפט ובהליך נפרד. אולם, לא ניתן להביאו למקוטעין ומבלי שיתאפשר לצד שכנגד להידרש לכלל הוראותיו של ההסכם.

36. לא למותר להזכיר את ההלכה כי במקום שמדובר במסכת אחת ומעת שבית המשפט מצא לנכון ליתן רשות להתגונן בטענה אחת, אין מקום שלא לראות את כלל הנטען כמסכת אחת וליתן רשות להתגונן בהתייחס לכלל הטענות [ראו ע"א 807/87 א.ב. לשיווק בשר בע"מ נ' בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד מג(2) 650; והשוו רע"א 9726/07 D.G.DYNAMIC GEM.EST נ' ויוטל 2000 בע"מ (24.3.08)].

37. הנה כי כן, לא היה מקום להתחשבנות חלקית, ובמיוחד מעת שמדובר בהתחשבנות הדורשת בחינה ועיון לרבות הכרעה בשאלות של השגה על דוח זה או אחר, שאלות הנצרכות לראיות לרבות אודות כוונת הצדדים ואומד דעתם וכי על כן מהראוי שבית המשפט יפסוק במקשה אחת, בכלל הסכסוך שהובא לפתחו בשנית ובמיוחד שבכל מקרה, גם לאור ההחלטה של בית משפט קמא, אמור בית המשפט להידרש לשאלות הנוספות.

38. לאור כל האמור הייתי מציע לחברי להורות כי פסק הדין החלקי של בית משפט קמא יבוטל וכך גם תבוטלנה קביעותיו במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות להגן, וכשתינתן רשות להגן לחברה במכלול טענותיה וכשהתצהיר התומך בבקשה יחשב ככתב הגנה לכל דבר ועניין, אלא אם תינתן החלטה אחרת על ידי בית משפט קמא.

עם זאת, יש לדחות את ערעורה של החברה על ההחלטה לדחיית בקשתה לסילוק התביעה על הסף וזאת בכפוף לאשר פורט לעיל [יוער כי הגם שהבר"ע שהוגשה בזמנו נדחתה, ניתן היה להשיג על ההחלטה במסגרת הערעור (ראו רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854)].

39. לאור האמור, אין צורך להידרש לערעורה של קטש אשר תהא זכאית, כמובן, לטעון לאמור במסגרת ההליך שהוחזר במלואו לפתחו של בית משפט קמא.

עם זאת, דומה כי אם אכן היה נדחה ערעורה של החברה אין לקבוע כי לא היה בערעורה של קטש ממש, וזאת לרבות בכל הקשור לשאלת ההוצאות.

40. נוכח אשר פורט לעיל, כל צד ישא בהוצאותיו במסגרת הערעורים וכשהערבונות שהופקדו על ידי כל אחד מהצדדים יוחזרו לו באמצעות באי כוחו.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

השופט חגי ברנר:

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ז תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015.