1. בפני תביעה על סך 69,825 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בעוולה של לשון הרע, בגין האמור במכתב תגובה ששלחו הנתבעים למועצה לצרכנות ביום 13.12.05, בתגובה למכתב תלונה ששלחה התובעת על הנתבעים.
2. יש לציין, כי התובעת לא הסתפקה בתביעה שבפני וביחס לאירוע המתואר במכתב התלונה, התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת גם בבית המשפט לתביעות קטנות, בת.ק 51764-07-12 רווה נ' לפידות ספורט בע"מ.

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הנתבעים עוולו נגדה ב- 9 עוולות, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, (תשכ"ה-1965) (להלן "החוק) לרבות הזמנת משטרה ו- 8 התבטאויות שבמכתב, שכל אחת מהן מהווה לשון הרע בנפרד ומצויות בסעיפים 7, 9 ו – 11 במכתב שנשלח על ידי הנתבעים למועצה לצרכנות ביום 1.12.05, בתגובה לתלונתה שלה.
2. הדברים עליהם מלינה התובעת מפורטים בסעיף 7 למכתב התגובה של הנתבעת:

"א. גברת רווה התנפלה על הפקידה בקללות וגידופים ובין היתר קראה לה "נאצית" ו"חולירע".

ב. וטענה בפניה כי "היחס שקיבלתי גרוע מהיחס שקיבלו היהודים בשואה".

ג. מצעקותיה של גב' רווה הבינה הפקידה כי לטענת גב' רווה כאשר כבו האורות, בזמן שהיתה בשירותים, היא פחדה שתינעל במועדון ועקב כך הרטיבה את מכנסיה.

ד. הפקידה...חשה מאויימת, הלך רוחה של הלקוחה והתנהגותה, לרבות צעקותיה, הביאו את הפקידה, לחשוש שמא הסיטואציה תסלים מאלימות מילולית לאלימות פיזית כלפיה, ולכן הזעיקה את קב"ט המלון ואת מנהל המועדון.

ה. בנוסף, התקשרה הפקידה למשטרה.

סעיף 9 למכתב:

ו. ותוך כדי כך המשיכה להתבטא בגסות כלפי הפקידה לרבות אמירות "הפקידה ממהרת לצאת מהמועדון בגלל שהיא מאחרת לעבודה בחוף תל ברוך ואני לא מתכוונת לתת לה ללכת עד 21.00.

ז. ואף כינתה את הפקידה "גורילה".

ח. התבטאויות שגרמו לפקידה לפרוץ בבכי.

ט. לאחר דין ודברים שכלל בין היתר, דרישה של גב' רווה שהמנהל יגע במכנסיה וייווכח כי הן רטובות (דרישה שכמובן סורבה ע"י המנהל)."

1. הרקע למכתב התשובה של הנתבעת, יסודו בתלונה שהגישה התובעת נגד הנתבעת למועצה לצרכנות, בגין אירוע מיום 16.7.05 שהתרחש בחדר כושר, המתנהל ע"י הנתבעת במלון הילטון בתל-אביב. ביום האירוע התאמנה התובעת בחדר הכושר עד השעה 18.52, בסיום האימון הלכה התובעת לשירותים ובהיותה בתוך אחד התאים, כיבתה פקידת הקבלה את האור והשתררה בשירותים חשיכה מוחלטת.
2. התובעת מתארת, כי נבהלה וחששה כי הפקידה תנעל תוך שניות את המכון, כך שהתובעת תישאר נעולה בלילה. התובעת לא יכלה לראות דבר, התקשתה למצוא את דלת היציאה ובבהלה גדולה ובפחד רב הצליחה בסופו של דבר למצוא את דלת היציאה אל המסדרון המוביל מהשירותים לחדרי ההלבשה, שגם הוא היה חשוך, ומשם בגישוש לדלת המובילה למסדרון המוביל אל הלובי של המכון.
3. לטענת התובעת, כל אותה עת היו מכנסיה מופשלים והשתן המשיך לזרום. כאשר הצליחה להבחין בפקידת הקבלה, רק צעקותיה עצרו את הפקידה מלעזוב את המקום ולנעול את התובעת במקום.
4. התובעת הראתה לפקידה כי מכנסיה, גרביה ונעליה רטובים וספוגים לחלוטין בשתן, כך שאינה יכולה לצאת כלל לרחוב. התובעת הודיעה לפקידה כי היא חייבת לשטוף את עצמה, אולם המדריכה ששהתה במקום אמרה "מה פתאום שהיא תתקלח, עכשיו אחרי 19.00". בינתיים הופיע איש הביטחון שהרגיע את התובעת, ואמר לה ללכת לשטוף את עצמה מהשתן. לאחר שהתובעת שטפה את עצמה, עמדה וייבשה את מכנסיה בעזרת מייבש שיער וכשיצאה מהשירותים נתקלה במנהל המקום.

טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן עילת התביעה נולדה ביום 15.12.05 או לכל המאוחר, מספר ימים לאחר מכן, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 3.1.13, כך שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד היווצרות העילה.
2. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף מחוסר עילה, שכן בטענות המפורטות בתביעה אין כדי להוות עוולת לשון הרע.
3. הנתבעים גם טוענים להגנה על פי חוק לשון הרע, מאחר שהדברים נכתבו במכתב תגובה למכתב תלונה שנשלח על-ידי התובעת. התגובה נשלחה על ידי הנתבע 1 לבעל תפקיד ספציפי במועצה הישראלית בצרכנות בתום לב, במטרה להגן על ענין אישי.
4. ובאשר לאמור במכתב התגובה, טוענים הנתבעים, הרי שכל האמור בו הוא נכון ולהוכחת אמיתות הדברים האמורים בו צורפו תצהירי נציגי הנתבעת שהיו במקום בזמן האירוע.

ראיות התובעת

1. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית המשתרע על פני 19 עמודים צפופים, אשר מרבית האמור בו הינו גיבוב של השמצות פרועות נגד הנתבעים, המתייחסות לאירוע שקדם למכתב התלונה, וזאת בשפה שלוחת רסן ובוטה, אשר מקומה לא יכירנה בכתבי בי-דין או בכלל.
2. לגופו של ענין, חוזרת התובעת על טענותיה שפורטו בכתב התביעה.
3. בסעיף 80 לתצהירה, באמצע עמ' 18 לתצהיר, מתייחסת התובעת לאמור במכתב התגובה ששלחה הנתבעת וטענה, כי הדברים האמורים במכתב התגובה ולפיהם הרטיבה את מכנסיה בגלל פחדהּ כי תישאר במועדון, מעליבים וגסים.
4. כן טענה, כי הדברים לגבי החשש מאלימות פיזית מצידה הם בלתי סבירים ופוגעים בכבודה, נוכח "שבריריותי וגילי המתקדם מאוד...ומימדיה העצומים ומשקלה האדיר של אותה פקידה".
5. באשר ל"הכפשות" המיוחסות לנתבעת, שסומנו על ידי התובעת באותיות ו'-ז'-ח', מן הראוי לצטט את הנטען ע"י התובעת במלואו: "אני מעולם לא אשווה מעוולים לבעלי חיים אשר מטבעם הינם מושלמים נטולי רוע ואכזריות, שלא כמו המעוולים וכל השוואה כזאת ממילא עושה עוול עם אותם בעלי חיים תמימים וחפים קל וחומר עם בעל חיים כה אצילי ולחלוטין נטול אלימות הגורילה וגם פוגעת בי וברגשותי...

ובאשר לנשים העוסקות במקצוע העתיק בעולם אלה נשים הגונות וישרות המספקות שירות חיוני ונותנות תמורה מלאה לכסף המשולם להן שלא כמו הנתבעים ולעולם לא אשווה מעוולים לאותן נשים חפות מכל עוול. במאמר מוסגר זה גם לא יתכן כלל כי כידוע ישנן דרישות סף אסתטיות לגבי נשים אלו ודי לחכימא ברמיזא".

1. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת האם יתכן כי תתפרץ ותתלהם ואף תקלל במצב שבו הייתה נתונה בעקבות האירוע שהתרחש, והיא השיבה (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 9 ואילך):

"לא, מפני שזה לא באופיי. שנית, כשיצאתי וראיתי את פקידת הקבלה אני חטפתי אימה כזאת מהגודל הזה ומהמימדים שאפילו אם הייתי רוצה לצפצף לא הייתי יכולה. פקידת הקבלה הזאת ענקמונית, (כך במקור ע.א) אימתנית, שרק מראה עצמו הפיל עלי אימה עד כדי כך שלא יכולתי לדבר. ביקשתי שהיא תדליק את האור וכולם יצאו עלי ואמרו שאני חייבת לצאת מיד עם המכנסיים מופשלים והשתן.

ש. יצאת?

ת. בוודאי שלא.

ש. מדוע נראה לך שהיא קראה לאיש אבטחה?

ת. כי כנראה לא הרגישה מספיק בטוחה, שהיתה צריכה לגבות את עצמה מפני תביעה

אפשרית. זה היה מזלי, לולא איש אבטחה לא הייתי יוצאת משם בחיים.

ש. בית משפט: מדוע?

ת. במצב בו הייתי הרבה אנשים יכולים היו לאבד שפיות. להגיע לבית חולים עם משבר נפשי. אני לא קיללתי אבל אפילו בעניין זה יש פסק דין שאומר שגם אם אמרתי דבר כלשהו הם היו חייבים להתנצל...

ש. מפנה לסעיף 1א' לתצהירך. את מאשרת כי המכתב נשלח למר חופי ביום 13.12?

ת. אני לא מאשרת. אני אומרת...תראה, מתי הוא נשלח אני לא יודעת. קיבלתי את המכתב בתחילת ינואר 2006.

ש. מה עשית עד מועד הגשת התביעה, מדוע לא פנית, מדוע לא ביקשת התנצלות, לא עשית שום דבר?

ת. סליחה, יש לי 7 שנים להגיש תביעה! אני חייבת לך משהו? אני כתבתי מספר מכתבים ולא זכיתי מעולם לתשובה או התנצלות. יש לי על כך פסק דין" .

ראיות הנתבעים

עדותה של סנדי כרמי [להלן: "סנדי"]

1. מטעם הנתבעים, העידה סנדי, אשר הגישה תצהיר עליו חתמה ביום 28.11.05. בהתאם לאמור בתצהירה, ביום האירוע, 16.7.05, היא עבדה כמטפלת במועדון. בשעה 19.10 לאחר סגירת המועדון עמדה מחוץ לחדר הטיפולים, אז החלו להישמע מאזור המלתחות זעקות חזקות וקללות.
2. סנדי ניגשה לברר את פשר העניין וראתה את פקידת הקבלה אנה מאי כשמולה לקוחה, אשר בדיעבד הסתבר לה כי היא התובעת. התובעת גידפה את אנה וצעקה עליה, וסנדי הבחינה כי התובעת נסערת מאוד.
3. לדברי סנדי, היא שמעה את התובעת מספרת כי הייתה בשירותים בעת כיבוי אורות והרטיבה את מכנסיה, כן שמעה את התובעת מודיעה בזעקות רמות כי אינה מתכוונת לצאת מהמועדון עד שיתייבשו מכנסיה.
4. סנדי ראתה כי קב"ט המלון הגיע וניסה להרגיע את התובעת. בשלב זה שקלה סנדי ללכת הביתה, אולם כשהגיעה למעליות היא שמעה ברקע את התובעת עדיין צועקת ומקללת. היא חששה לשלומה של אנה ולכן חזרה לכיוון הקבלה.
5. סנדי הצהירה כי היא הציעה לתובעת מכנסיים חלופיים כדי שתרגיש בנוח, התובעת סירבה להצעה וצעקה עליה בזלזול "תלכי את עם המכנסיים של סייבקס ברחוב".
6. בשעה 20.00 הגיע מנהל המועדון מר מיקי פלדמן, שהוזעק במיוחד כדי לטפל באירוע. המנהל ביקש מהתובעת לצאת מהמועדון, התובעת החלה לצעוק ודרשה כי המנהל יגע במכנסיה הרטובים. המנהל סירב לגעת במכנסיים.
7. בחקירתה הנגדית השיבה סנדי, כי היום, כאשר חלפו 7 שנים, היא מאשרת את האמור בתצהירה, לדבריה היא חששה לגורלה של אנה.
8. סנדי חזרה ואמרה, כי הציעה לתובעת מכנסיים חלופיים וכי היה מדובר במכנסיים לבנים נקיים מחדר הטיפולים, מכנסיים המשמשים כמדים של מטפלים.
9. סנדי עמדה על גירסתה לפיה התובעת ביקשה ממנהל המועדון שיגע לה במכנסיים.
10. לשאלת בית המשפט, השיבה סנדי כי היום, ממרחק של 7 שנים, אינה יכולה לזכור אילו מילים בדיוק נאמרו באותו מועד.

העד קובי לפידות [להלן: "קובי"]

1. קובי הצהיר, כי הוא משמש מנכ"ל הנתבעת 2, מפעילת מכון הכושר "סייבקס". לדבריו, פרטי האירוע הובאו לידיעתו למחרת היום ולפיכך הוא ביצע בדיקה אישית עם עובדי הנתבעת 2, אשר היו מעורבים באירוע, כדי לברר את שהתרחש.
2. על פי הבדיקה שערך, התברר לו כי עקב טעות בתום לב של פקידת הקבלה, שקיבלה אינפורמציה שגויה מהמנקה, כיבתה פקידת הקבלה את האור בתא השירותים לזמן קצר, עד ששמעה את צעקתה של התובעת, אשר שהתה באחד התאים.
3. התובעת, שככל הנראה נבהלה, יצאה החוצה וטענה שהרטיבה את מכנסיה וצעקה על עובדי הקבלה של המועדון. נמסר לקובי, על ידי עובדי הקבלה שנכחו באירוע, כי חרף התנצלותם ומאמציהם לנסות ולהרגיע ולסייע לתובעת, התובעת הגיבה כלפי עובדי הקבלה באלימות מילולית, אשר הטילה פחד על פקידת הקבלה ועובדי מכון הכושר. עובדת הקבלה של המועדון נאלצה להזעיק את מנהל המועדון מביתו ומרוב בהלה אף התקשרה למשטרה, קריאה שבוטלה לאחר הגעתו של מנהל המועדון למקום האירוע. לדברי קובי, גירסת עובדי הנתבעת 2 מפורטת בתצהירים מיום 28.11.05 שצורפו כנספחים לתצהירו.
4. כחודש לאחר האירוע, התקבל במשרדי הנתבעת 2 מכתב מהמועצה הישראלית לצרכנות בעניין תלונה של התובעת נגד המועדון בקשר לאירוע, ובו מאשימה התובעת את עובדי המועדון בהתנהגות עוינת ופוגעת. בהתאם למכתב המועצה נדרשה נתבעת 2 ליתן התייחסותה לתלונה.
5. הנתבעת השיבה במכתב תגובה, הנושא תאריך 1.12.05, המפרט את גירסת הנתבעת 2 באשר לאותו אירוע, כפי שעלה מהתחקיר אותו ביצע קובי עם עובדי הנתבעת 2 שנכחו באירוע.
6. מכתב התגובה נשלח באמצעות פקסימיליה ביום 13.12.05.
7. קובי מצהיר, כי כל האמור במכתב התגובה הינו אמת לאמיתה. האמור במכתב התגובה, לרבות תוכן דבריה של התובעת שהופנו לפקידת הקבלה ומפורטים במכתב התגובה, הובא לידיעת קובי בחקירה שביצע אודות האירוע, כאשר דברים אלו אומתו בתצהירה של פקידת הקבלה גב' אנה מאי, שניתן בסמוך למועד האירוע.
8. בחקירתו הנגדית של קובי, בעמ' 7 לפרוטוקול, החל בשורה 10 [בטעות נשמט מהפרוטוקול שמו המלא של העד והאזהרה לומר אמת, הערה שלי ע.א.], נאמר על ידו כי הוא אינו יודע אם היו מצלמות אבטחה באותו יום וכי לא ביקש תצהיר מקב"ט המלון, שכן הוא אינו עובד אצלו. קובי חזר על דבריו ואמר, כי מהתחקיר שערך העובדות שציין הן האמת מבחינתו והוא אישר כי הוא אומר את הדברים בהסתמך על דברים שגבה מאחרים.

תצהירה של גב' אנה מאי [להלן: "אנה"]

1. בהתאם לאמור בתצהירה של אנה, לאחר שהתובעת יצאה מהשירותים היא התנפלה עליה בקללות ובגידופים וקראה לה "נאצית" ו"חולירע" וכן אמרה לה "היחס שקיבלתי גרוע מהיחס שקיבלו היהודים בשואה".
2. אנה הצהירה, כי נלחצה וחשה מאויימת מהתובעת עקב התנהגותה וצעקותיה. בתצהירה היא מתארת כי חששה שהסיטואציה תסלים מאלימות מילולית לאלימות פיזית ולכן הזעיקה את קב"ט המלון וכן התקשרה למר פלדמן, מנהל המועדון, כדי לעדכן אותו. בנוסף, התקשרה למשטרה לדווח.
3. אנה הצהירה, כי הקב"ט הגיע והחל לשוחח עם התובעת בניסיון להרגיעה. בשלב זה פגשה אנה את סנדי, המטפלת במועדון, אשר ראתה כי היא נסערת ונותרה עד לסיום האירוע.
4. אנה הצהירה, כי התובעת אמרה לקב"ט "הפקידה ממהרת לצאת מהמועדון בגלל שהיא מאחרת לעבודה בחוף תל ברוך ואני לא מתכוונת לתת לה ללכת עד 21.00". בנוסף, כינתה התובעת את אנה "גורילה".
5. בהתאם לתצהירה של אנה, מנהל המועדון הגיע בסביבות השעה 20.00 וביקש מהתובעת לצאת מהמועדון. התובעת חדלה מלצעוק ודרשה שיגע במכנסיה הרטובות. המנהל סירב לגעת במכנסיים והבטיח לתובעת כי כבר למחרת תקבל החזר על יתרת המנוי למועדון שלא נוצל על ידה, רק בשלב זה הסכימה התובעת לצאת מהמועדון.
6. אנה מצהירה, כי התנהגותה של התובעת והתבטאויותיה פגעו בה קשות והביאוה לסף בכי.
7. אנה לא נחקרה בחקירה נגדית, שכן לא התייצבה לדיון.

דיון והכרעה

1. כדי להכריע בתיק זה, עלי לדון במספר עניינים:
   1. האם התביעה התיישנה.
   2. האם יש לסלק את התביעה על הסף עקב שיהוי.
   3. מאחר שהתובעת מכחישה כי אמרה את הדברים המיוחסים לה במכתב התגובה, ששלחו הנתבעים למועצה לצרכנות, עלי להקדים ולקבוע האם הוכח על ידי הנתבעים כי דברים אלו אכן נאמרו ע"י התובעת.
   4. ובהנחה כי הוכח שהתובעת אמרה את הדברים הנטענים, האם בכתיבת דברים אלו במכתב התגובה יש משום לשון הרע.
   5. האם לנתבעים עומדות הגנות מחוק לשון הרע, בגין כתיבת הדברים במכתב התגובה.

האם התביעה התיישנה

1. לטענת הנתבעים, התביעה התיישנה, שכן המכתב נשלח על ידם למועצה לצרכנות ביום 13.12.05 ואילו התביעה הוגשה ביום 27.12.12, דהיינו למעלה מ – 7 שנים לאחר מועד פרסום המכתב.
2. בהתאם לטענת התובעת, התביעה הוגשה ביום 3.1.13 ולא ביום 27.12.12 כנטען על ידי הנתבעת. לטענתה, הפרסום הפוגע הגיע לתיבת הדואר שלה בחודש ינואר 2006 ולפיכך התביעה לא התיישנה.
3. בעניין תחילת מועד מירוץ ההתיישנות, הצדק הוא עם התובעת, שכן מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל בטרם עותק המכתב הגיע לידיעתה, וזאת לפי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. התובעת לא יכלה לדעת על המכתב הפוגע, אשר נשלח על-ידי הנתבעת למועצה לצרכנות ואף לא כאשר הגיע המכתב למועצה לצרכנות, אלא רק כאשר המכתב הגיע אל תיבת הדואר שלה - בחודש ינואר 2006, לטענתה. יש לציין, כי המכתב שנשלח לתובעת על ידי המועצה לצרכנות, אליו צורף עותק מתשובת הנתבעת, נושא את התאריך 15.12.05.
2. ודוק, התובעת אינה מציינת בתצהירה מהו התאריך המדויק בחודש ינואר 2006 שבו לטענתה קיבלה את המכתב וגם הנתבעים לא טענו דבר וחצי דבר בעניין זה.
3. טענת התיישנות הינה טענת הגנה ולפיכך הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעים שהעלו אותה. הנתבעים לא הוכיחו את המועד המדויק שבו התקבל המכתב הפוגע אצל התובעת ולא סתרו את טענת התובעת לפיה המכתב התקבל אצלה בחודש ינואר, לפיכך לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענת ההתיישנות ואני דוחה טענה זו.

האם יש לסלק את התביעה על הסף עקב שיהוי

1. גם אם לא הוכח כי התביעה התיישנה, הרי שאין ספק כי היא הוגשה ימים ספורים בסמוך למועד ההתיישנות. הנתבעים טוענים כי עקב השיהוי הרב שבהגשת התביעה, יש לסלקה על הסף.
2. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון, נקבע:

"ההלכה הפסוקה קבעה כי "דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלה הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה "הגבול העליון" לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות".

1. בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא – ליפל, נקבע:

"נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, והשימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין...חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב "דבר מה נוסף"...על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי תנאי שלישי לפיו השיהוי נגרם מחוסר תום לב...נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, דהיינו, על הנתבע...הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי. עמדנו על כך כשברגיל, חלוף הזמן מקשה על הנתבע בהגנתו. ראיות שיכול היה הנתבע להשיג – אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות – אבדו וכבר אינם בהישג ידו".

1. במקרה שבפני אין ספק, כי נגרם לנתבעים נזק ראיתי בין היתר מכך שעקב חלוף השנים לא עלה בידם לאתר את המצהירה מטעמם, אנה מאי, וגם מאחר שהעדה הנוספת, סנדי כרמי, שבהתאם לתצהירה, שמעה את התובעת צועקת ומגדפת, אך מפאת חלוף התקופה, לא זכרה במועד החקירה את המילים המדויקות שנאמרו.
2. נראה, כי בנסיבות שבפניי, יש הצדקה לדחות את התביעה מחמת השיהוי עקב טעמים של צדק והגינות כלפי הנתבעת וכן עקב שיקולים שבאינטרס הציבור.
3. כאשר קוראים את כתב התביעה הבוטה של התובעת, את האמור בתצהירה ואת האופן הקיצוני והדרמטי שבו היא מתארת את החוויה הטראומטית שעברה, ניתן היה לצפות כי אדם שחווה חוויה כה איומה ונגרם לו עוול כה חמור, כפי שהתובעת טוענת שנגרם לה, לא ישן על זכויותיו במשך כמעט 7 שנים מלאות מבלי שיביע מחאתו, בכל צורה שהיא, על האמור במכתב התגובה.
4. בנסיבות שבפני, ניתן להגיע למסקנה, כי מי שנמנע מלהתייחס לאמור במכתב תקופה כה ארוכה, ככל הנראה ויתר על תביעתו כך שאין לשעות לזעקתו זמן כה רב לאחר האירוע, שבו לא העלה כל טענה שהיא.
5. צירוף הגורמים המפורטים לעיל, מחייבים את המסקנה, כי מדובר באחד מהמקרים החריגים שבהם יש לקבל את טענת השיהוי, כך שיש מקום לדחות את התביעה מטעם זה בלבד. חרף זאת, לא אעשה מלאכתי קלה ולא אסתפק בקביעה זו ובכוונתי לדון גם בתביעה לגופה.

האם הוכח כי התובעת אמרה את הדברים המיוחסים לה במכתב התגובה

1. מר קובי לפידות, מנכ"ל הנתבעת 2, הצהיר, כי פרטי האירוע מיום 16.7.05 הובאו לידיעתו למחרת היום וזאת בבדיקה אישית ותחקיר שערך עם עובדי הנתבעת 2 שהיו מעורבים באירוע.
2. בהתאם לאמור בתצהירה של אנה, לאחר שהתובעת יצאה מהשירותים, היא התנפלה עליה בקללות ובגידופים וקראה לה "נאצית" ו"חולירע" וכן אמרה לה "היחס שקיבלתי גרוע מהיחס שקיבלו היהודים בשואה". אנה הצהירה, כי נלחצה וחשה מאוימת מהתובעת, וחששה כי הסיטואציה תסלים מאלימות מילולית לאלימות פיזית ולכן הזעיקה את קב"ט המלון וכן התקשרה למר פלדמן מנהל המועדון כדי לעדכן אותו. כמו כן היא התקשרה למשטרה לדווח על האירוע.
3. אנה הצהירה, כי התובעת אמרה לקב"ט "הפקידה ממהרת לצאת מהמועדון בגלל שהיא מאחרת לעבודה בחוף תל ברוך ואני לא מתכוונת ללכת לה ללכת עד 21.00". בנוסף, כינתה התובעת את אנה "גורילה". /*חזרה על מה שנאמר בראיות הנתבעים*/
4. בהתאם לתצהירה של אנה, מנהל המועדון הגיע בסביבות השעה 20.00, ביקש מהתובעת לצאת מהמועדון, התובעת דרשה מהמנהל שיגע במכנסיה הרטובות.
5. לטענת מר לפידות בסעיף 5 לתצהירו: "נמסר לי על ידי עובדי הקבלה שנכחו באירוע כי על אף התנצלותם ומאמציהם לנסות להרגיע ולסייע לגב' רווה בבגדים חליפיים, גב' רווה הגיבה כלפי עובדי הקבלה באלימות מילולית אשר הטילה פחד על פקידת הקבלה ועובדי מכון הכושר. עובדת הקבלה של המועדון, נאלצה להזעיק את מנהל המועדון מביתו ומרוב בהלה אף התקשרה למשטרה...". גרסת עובדות הנתבעת 2 שנכחו באירוע מפורטת בתצהיריהן מיום 28.11.05.
6. בהתאם לדברי מר לפידות, כחודש לאחר האירוע, התקבל במשרדי הנתבעת 2 מכתב מהמועצה הישראלית לצרכנות, בעניין תלונתה של התובעת נגד הנתבעת 2 בקשר לאירוע. לדבריו, הוא השיב במכתב, הנושא תאריך 1.12.05, המפרט את גרסת הנתבעת 2 באשר לאירוע, כפי שעלה מהתחקיר אותו ביצע עם עובדי הנתבעת 2.
7. בסעיף 16 לתצהירו מצהיר מר לפידות: "כל האמור על ידי במכתב התגובה הינו אמת לאמיתה" ובסעיף 17 לתצהיר כתב: "האמור במכתב התגובה אודות אשר התרחש באירוע לרבות תוכן דבריה של גב' רווה שהופנו כלפי פקידת הקבלה המפורטים בסעיפים 7-9 למכתב התגובה ואשר על פי יעוץ משפטי שקיבלתי מהווה את עילת התביעה של התובעת, הובא לידיעתי בחקירה שביצעתי אודות האירוע...האמור על ידי במכתב התגובה מגובה בתצהירה של אנה מאי שניתן בסמוך למועד האירוע והמצורף ..כנספח לתצהירי".
8. בחקירתו הנגדית של מר לפידות, אישר המצהיר, כי דאג להחתים את העובדים על תצהירים בנובמבר 2005 וזאת לפי נוהל הקיים בחברה לפיו, כשיש אירוע של תלונת לקוחות הוא גובה תצהיר.
9. מר לפידות נשאל לגבי האמור בסעיף 16 לתצהירו ולפיו כל האמור על ידו במכתב התגובה הינו אמת לאמיתה והוא השיב, כי אכן לא נוכח במקום אולם, מהתחקיר שערך העובדות מבחינתו הינן אמת.
10. תצהירה של אנה, שלא התייצבה לדיון, כמו גם עדותו של מר לפידות, על אף היותה עדות מפי השמועה, הינן ראיות קבילות. מאחר שהתובעת לא ביקשה למשוך את תצהירה של אנה ולא התנגדה לעדותו של מר לפידות ולאמור בתצהירו, הכלל החל בעניין זה הינו כפי שנכתב בספרו של כבוד השופט קדמי "על הראיות (חלק ראשון)" עמ' 497:

"ויודגש: הן במישור הפליל והן במישור האזרחי פסילתה של עדות מפי השמועה מצריכה התנגדות מצד היריב. , ובמקום שאין התנגדות כזאת: במישור האזרחי, ככלל, ההנחה היא שהיריב מסכים לקבילותה... בע"א 373/54 (ובפסקי דין אחרים) נאמר: "כל העילות לפסילת הראיה אך נותנות במשפט האזרחי, בדרך כלל, ברירה בידי בעל הדין: רצה – התנגד, והשופט יפסול את הראיה. רצה – לא התנגד, והראיה כשרה לכל דבר." ויודגש – במישור האזרחי "כפופים" דיני הראיות להסכמת בעלי הדין. , והיעדר התנגדות מהווה הסכמה."

1. מאחר שהתובעת לא ביקשה את הוצאת תצהירה של אנה ולא התנגדה לאמור בתצהירו של מר לפידות, הרי שהאמור בתצהיריהם של אנה ושל מר לפידות, לרבות ההפניה בתצהירו של מר לפידות לאמור בתצהירה של אנה, הינו קביל ולא נסתר בכל צורה שהיא.
2. תצהיר נוסף מטעם הנתבעת הוגש על ידי הגב' סנדי כרמי, ששימשה בתפקיד מטפלת במועדון בתקופה הרלבנטית. בהתאם לתצהירה, ביום 16.7.05 בשעה 19:10 לערך החלו להישמע מאזור המלתחות זעקות חזקות וקללות, הגב' כרמי ניגשה לברר את פשר העניין וראתה את פקידת הקבלה אנה מאי שמולה לקוחה, שבדיעבד הסתבר כי הינה התובעת. התובעת גידפה את אנה וצעקה עליה, הגב' כרמי הבחינה כי התובעת נסערת מאוד.
3. בהתאם לתצהירה של גב' כרמי, היא שמעה את התובעת מודיעה בצעקות רמות כי אינה מתכוונת לצאת מהמועדון עד שיתייבשו מכנסיה גב' כרמי ראתה את קב"ט המלון שהוא מגיע ומנסה להרגיע את התובעת, גב' כרמי שקלה ללכת הביתה, אולם כשהגיעה למעליות היא עדיין שמעה את התובעת צועקת ומקללת, היא חששה לשלומה של אנה ולכן חזרה לכיוון הקבלה.
4. הגב' כרמי הצהירה כי שמעה את התובעת דורשת כי המנהל יגע במכנסיה הרטובות אלא שהמנהל סירב.
5. בחקירתה הנגדית השיבה הגב' כרמי כי היא מאשרת את האמור בתצהירה והיא חזרה על הצהרתה לפיה היא חששה לשלומה של הפקידה. הגב' כרמי השיבה כי הציעה לתובעת מכנסיים חלופיים אולם התובעת סירבה, לשאלה האם היא מתעקשת כי התובעת אמרה למנהל המועדון שיגע לה במכנסיים השיבה הגב' כרמי "כן זה נכון" . /*חזרה נוספת*/
6. מעדיף אני את עדותם של עדי הנתבעת באשר להתנהגות התובעת ודברים שאמרה, על פני גרסתה של התובעת. למסקנתי זו הגעתי מהתרשמותי מעדי הנתבעת, ולא פחות מכך מהתרשמותי השלילית מהתובעת, על אחת כמה וכמה בהתחשב בסגנון התבטאותה הבוטה בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמה, הן בדיון שלפני והן בדיונים אחרים.
7. לא זו אף זו, אלא שגרסתם של הנתבעים מתחזקת מהעובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה הפקידה אנה הזעיקה את מנהל המועדון ואף התקשרה למשטרה, עקב התנהגותה של התובעת, פעולות שמן הסתם לא הייתה עושה אלמלא נבהלה מהתנהגות התובעת, כפי שתוארה על-ידי הנתבעים.
8. התובעת צירפה לתצהירה את פסק דינו של כבוד השופט יהודה גרניט בת.ק 51764-07-12 רווה נ' לפידות ספורט בע"מ ובו קבע ביהמ"ש: "התובעת השתמשה ואף משתמשת בכתב התביעה, במילים בוטות חסרות כל פרופורציה ... ".
9. גם כתב התביעה שבפניי רצוף ביטויים "ציוריים" שאצטט רק חלק קטן מהם. ביטויים אשר מלמדים, כי התובעת נותנת דרור לחרצובות לשונה וכי מקלדתה נוטפת ארס.
   1. בסעיף 68 לכתב התביעה כותבת התובעת: "לציין כי החששות שהנתבעים מתארים של הפקידה באלימות פיזית הם לא רק בלתי סבירים אלא נלעגים לחלוטין במיוחד, אך לא רק לאור ממדיה העצומים ביותר מכובד משקלה של הזו ומנגד שבריריותי וגילי המתקדם מאוד". (דברים אלו של התובעת ביחס ל"ממדי הפקידה וכובד משקלה" מחזקים את גירסת אנה לפיה התובעת כינתה אותה "גורילה").
   2. ובסעיף 71 לכתב התביעה בהתייחסה לטענה כי כינתה את הפקידה "גורילה" כתבה: "ייחוס התבטאויות אלו לי פוגע בי מאחר ואני לעולם לא אשווה מעוולים לבעלי חיים אשר מטבעם הינם מושלמים, נטולי רוע ואכזריות שלא כמו המעוולים וכל השוואה כזאת ממילא עושה עוול עם אותם בעלי חיים תמימים וחפים. קל וחומר אם בעל חיים כה אצילי הוא לחלוטין נטול אלימות, הגורילה פוגעת בי וברגשותיי"
   3. ובהתייחס לטענה לפיה אמרה לפקידה כי היא ממהרת לצאת מהמועדון בגלל שהיא מאחרת לעבודה בחוף תל ברוך, כתבה: "באשר לנשים העוסקות במקצוע העתיק בעולם, אלו נשים הגונות וישרות שמספקות שירות חיוני ונותנות תמורה מלאה לכסף המשולם להם שלא כמו הנתבעים ולעולם לא אשווה מעוולים לאותן נשים חפות מכל עוול. במאמר מוסגר זה גם לא ייתכן כלל, כי כידוע ישנן דרישות סף אסתטיות לנשים אלו ודי לחכימא באשר לנטען נגדי באותו הקשר." דהיינו התובעת מוסיפה חטא על פשע ומרמזת בסרקזם בוטה, כי מראיה של הפקידה אינו הולם את דרישות הסף של אישה העוסקת במקצוע זה.
10. אופן התבטאותה של התובעת בכתבי בית הדין מוביל אותי למסקנה כי אם כך היא מרשה לעצמה להתבטא בכתבי בית דין המוגשים לבית משפט, הרי שניתן להאמין בנקל כי היא התבטאה בדיוק כפי שמיוחס לה על-ידי הנתבעים באותו אירוע במועדון, כאשר הייתה נסערת. התובעת תיארה בתצהירה את תחושותיה בזו הלשון:

"....הנתבעת 2 קברה אותי בעודי בחיים...וסיכנה את חיי בהפקרות שאין למעלה ממנה....יאמר מיד כי טראומה כזו שוק כזה הלם כזה זוועה כזו ...אין כל הגזמה בתיאור קבורה בחיים....אך בנס יצאתי משם....מה שהנתבעת ביצעה בי היה הזוועה החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.....כל זאת בעוד השתן זורם על רגלי ובעוד מכנסי הספוגים שתן משולשלים ארצה....ואז התנפלו עלי פקידת הקבלה והמדריכה לגרשני מהמקום....אף אחד אינו רשאי לקבוע מה מוגזם או לא מוגזם במצב של קבורה בחיים.....בנס הצלחתי לצאת משם בעודי חיה, לו איבדתי את עשתונותי בתוך הקבר החי מי יודע אם הייתי יוצאת משם בחיים....אין עונש מספיק לענוש את פקידת הקבלה על קבורתי בחיים אך על מה שעשתה לי בהמשך גם טריליוני טריליונים עונשים קפיטאליים לא היו חמורים מספיק....".

1. הציטוטים שהובאו לעיל הינם קמצוץ מהאמור בתצהירה של התובעת המשתרע על פני 19 עמודים שסגנונם דומה. להזכיר, מדובר באירוע בו בטעות כיבתה המנקה את האור בשירותים עת שהתה התובעת בתא השירותים.
2. העולה מן המקובץ הוא, כי אני מאמין לנתבעים וקובע כי התובעת אמרה לעובדי הנתבעים את כל הדברים המיוחסים לה במכתב התגובה.

האם האמור במכתב מהווה לשון הרע:

1. לאחר שהגעתי למסקנה לפיה התובעת אמרה את הדברים שיוחסו לה במכתב התגובה שנשלח למועצה לצרכנות, הרי שאני סבור כי עצם ציטוט דברים אלו מפיה אינו מהווה כלל "לשון הרע".
2. בת"א (י-ם) 9556/04 שלומי דנינו נ' כל העיר נקבע:

"ניתן לסכם עניין זה. עיקר הדברים שהובאו מפיו של דנינו בנושא ההימורים, באו כמפורט לעיל, מפיו. המשמעות של מסקנה זו היא כי בכל הנוגע לנושא ההימורים לא עומדת לדנינו עילה על פי חוק איסור לשון הרע. טעמו של דבר הוא, כי בפרסום דברים אשר באו מפיו של דנינו על עצמו, לא יכולה להיות, מעצם ההגדרה, לשון הרע. בכל מקרה, עמדת הפסיקה היא כי במקרה כזה, אף עומדת למפרסם הגנת אמת בפרסום."

1. בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדולנד נקבע:

"כל שעשתה מקדונלד'ס, היה לחזור על דברים שאמר אריאל עצמו. לפיכך, בהטלת אחריות על מקדונלד'ס בגין לשון הרע, יש משום קביעה לפיה אריאל הוציא את דיבתו שלו עצמו. הגיונה של קביעה כזו מוקשה בעיניי ואם אכן זו הטענה, כי הדברים שאמר מעידים רעות על אומרם, הרי שרק מעטים יתירו לאדם האומר דברים כאלה, לטעון כי המפרסם אותם הוציא את דיבתו ובכל מקרה, המפרסם דברים שכאלה יחסה בד"כ בצילה של הגנת האמת בפרסום אותה מקנה לו סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע... אריאל סבור כי התשדיר של מקדונלד'ס העמיד אותו באור מגוחך. אך אם הוא עמד אריאל באור מגוחך, וכלל אינני משוכנע שזהו המצב שבפנינו, הרי שהועמד באור זה בעקבות דבריו שלו. הוא סבור כי התשדיר מציג אותו כאדם לא אמין. אך אם הוא אכן סבור כך, אין לו אלא להלין על עצמו."

1. כאמור, הדברים שנכתבו במכתב התגובה ששלחו הנתבעים למועצה לצרכנות, הינם ציטוט של הדברים שאמרה התובעת בעצמה לעובדי הנתבעת, ובציטוט דברים אלו אין משום לשון הרע.

הגנות תום הלב

1. גם אם בדברים האמורים היה משום לשון הרע, הרי שעומדת לנתבעים "הגנת תום הלב" בהתאם לס' 15 לחוק.
2. סעיף 15 לחוק קובע הגנה למפרסם כדלקמן:

" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, ........"

.......

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;"

האם מכתב התגובה נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבעים

1. המכתב ששלחה הנתבעת למועצה הישראלית לצרכנות, הינו תגובה לתלונה ששלחה התובעת על הנתבעת. במכתב התלונה האשימה התובעת את הנתבעת ואת עובדיה בהאשמות חמורות והשמיצה אותם במילים קשות, תוך שהיא מנסחת את מכתבה בשפה בוטה, המאפיינת אף את כתבי בית הדין שהוגשו בתיק זה.
2. בין יתר תיאוריה במכתב התלונה מטעמה, תיארה התובעת את מועדון הנתבעת כ"מקום מעורר חלחלה", "מקום נורא" ו"מקום מחליא" היא כתבה במכתבה: "לא נהגתי להתקלח במקום בין השאר לאור התחזוקה המבישה והלכלוך של המקום ובמיוחד במקלחות ובשירותים" ובהתייחס למנהל הנתבעת כתבה בתלונה: "נתקלתי ב"מנהל המקום "ניקי" משהו אשר ירק קצף". היא המשיכה וכתבה ביחס למנהל , יותר מפעם אחת, כי "הוא נבח", "מבחר הנביחות שלו". כמו כן, ציינה כי הנתבעים התעללו בה ו"התנהגות העובדים שסיכנו בזדון ובכוונה תחילה את שלומי, ביטחוני ואת בריאותי, יחס משפיל והשפלה ע"י עובדי המכון. יחס מכפיר עוד יותר מההנהלה". "לנוכח היחס המחפיר ותנאי הבטיחות וההגיינה הירודים הסיבה היחידה הנראית לחברות במועדון היא מטעמי סנוב אפיל..".
3. התובעת מוסיפה ומשתמשת במכתב התלונה ב"פניני לשון" שונים כגון: "הוא עמד קרוב מאוד אליי וצרח בקולי קולות כאשר הוא מתיז אליי את רוקו עופי מפה מיד ... מבחר מהנביחות שלו: ... לציין שהנ"ל ידוע כטיפוס אלים שמתנפל על אנשים, לקוחות ועובדים כאחד בגסות מדהימה... וכך שלא אאלץ להיכנס שוב לאותו מקום נורא...".
4. נוכח תלונה כה חריפה ובוטה מצד התובעת, סביר ביותר הוא כי במכתב תגובתה, הנתבעת תתאר את התנהגות התובעת ואת אופן דיבורה, כדי להסביר בפני המועצה לצרכנות את עמדתה במלואה. מכתבה של הנתבעת לא נועד להכפיש את התובעת, אלא כדי להתגונן בפני דבריה של התובעת אשר נאמרו כלפי הנתבעת.
5. עוד אדגיש, כי מכתב התשובה של הנתבעת הינו מתון ופייסני מאין כמותו, ביחס למכתב התלונה של התובעת. הדברים שנכתבו במכתב התשובה, עליהם מלינה התובעת, הינם ציטוטים של דברים שהיא עצמה אמרה לפקידות ולמנהל, דברים אשר קבעתי כי אכן נאמרו על ידה. אני קובע איפוא, כי הנתבעת נהגה בתגובתה בתום לב והגיבה במידתיות.
6. לפיכך, מכתב התגובה חוסה תחת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(3) לחוק, שכן הוא נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע.

האם הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן על-ידי התובעת

1. מכתב התלונה ששלחה התובעת למועצה לצרכנות רצוף בהאשמות קשות וחמורות כלפי הנתבעת, כפי שתואר לעיל, ואין ספק בליבי כי האשמות אלו מהוות לשון הרע.
2. כדי שההגנה מכוח סעיף 15(10) תחול על מספר תנאים להתקיים:

א. לפרסום שבמחלוקת קיים פרסום קודם ובו לשון הרע.

ב. הפרסום נועד כדי לגנות או להכחיש את הפרסום הקודם.

ג. קיום חובת תום הלב על ידי המפרסם, אשר קיומו נבחן במידתיות הפגיעה, האם "...המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון. מאידך גיסא, נראה כי אין לצפות ממושמץ לבקש את תגובת המשמיץ בטרם יפרסם הכחשה או גינוי להשמצה." [ראה הסברו של א. שנהר בספרו "דיני לשון הרע", עמ' 298-300].

1. בנקודה זו, אתייחס ליחס בין שתי ההגנות (סעיף 15(3) וסעיף 15(10) נקבע בע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ [להלן: "עניין קופ"]:
2. "בטרם חוקק חוק איסור לשון הרע, ניתן היה להגן על פרסום שעניינו הכחשת לשון הרע, במסגרת ההגנה על עניין אישי כשר [...] בצד הגנה זו קבע המחוקק, כאמור, הגנה ספציפית בסעיף 15(10) לחוק, שחלה על המצבים השכיחים של הכחשת לשון הרע. בבית משפט זה נרמז אמנם כי סעיף 15(3) לחוק אינו חל על מצבים של הכחשת לשון הרע בהתחשב בכך כי הגנה זו מוסדרת בסעיף 15(10) לחוק (ראו ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג [...]), אולם לכאורה, יכול שאותו עניין ישמש הגנה משני טעמים או יותר מבין אלה המנויים בסעיף 15 [...]."
3. לאור האמור לעיל, אני קובע כי אכן לנתבעת 1 עומדת הגנה גם מכוח סעיף 15(10) שכן מכתב התגובה של הנתבעת נועד כדי להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם ע"י התובעת במכתב התלונה.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני מורה על דחיית תביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.