1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת מ' אביב) להיעתר לבקשת משיבה 1 וליתן צו מניעה זמני, האוסר על הפעלת מחסום חשמלי ביציאה מחניון המוחזק בידי המבקשת.
2. אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: ביום 1.12.10 נחתם הסכם שכירות בין המבקשת לבין משיבה 2, אשר לפיו שכרה המבקשת שטחי חניה מאת משיבה 2 לתקופת שכירות שהחלה ביום 1.1.11 וצפויה להסתיים ביום 31.12.15, בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 27,000 ₪. ביום 8.3.12 הגישה משיבה 1 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה של המבקשת מהחניון, בטענה כי חוזה השכירות חסר תוקף, כיוון שמשיבה 1 אינה חתומה עליו. בקשת רשות להגן שהגישה המבקשת התקבלה, והתובענה הועברה לבירור בפסים רגילים. ביום 16.10.12 התקיים דיון בבקשת המבקשת לסילוקה של התובענה על הסף ולצירוף משיבה 2 כנתבעת נוספת בתיק העיקרי. במסגרת זו הסכימו הצדדים על העברת התיק לגישור בפני כב' השופט בדימוס ת' אור; על צירוף משיבה 2 כנתבעת נוספת; ועל משיכת הבקשה לסילוקה של התובענה על הסף, תוך שמירת טענות.
3. בסמוך לאחר הדיון הקימה המבקשת מחסום חשמלי ביציאה הצפונית מן החניון. לטענת המבקשת, המחסום הוקם בדיוק מעל מחסום דוקרנים שהיה קיים במקום מזה זמן רב, וזאת אחר שנתברר למבקשת כי בוצעה בו חבלה המאפשרת כניסה ויציאה בלתי מורשית משטח החניון ואליו. ביום 25.10.12 הגישה מבקשת 1 בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, המורה למבקשת שלא להפעיל את המחסום החשמלי, בטענה כי הוקם בשטח שאינו נכלל בשטחי החניה שהושכרו לה.
4. ביום 25.10.12, מיד לאחר הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, ניתן סעד ארעי במעמד צד אחד, המורה למבקשת להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה במועד הדיון שהתקיים ביום 16.10.12. ביום 11.11.12 הגישה המבקשת את תשובתה לבקשת צו המניעה הזמני, אשר בגדרה טענה כי המחסום החשמלי הוקם בתוך שטחי החניה שהושכרו לה. כן נטען כי המחסום החשמלי לא שינה בפועל את המצב הקיים בחניון, וכי אין בו כדי למנוע כניסה ויציאה של רכבים מורשים מטעם המשיבות, כפי שנעשה עובר להקמתו. ביום 26.11.12 הוגשה תגובת משיבה 1 לתשובת המבקשת.
5. ביום 27.11.12 ניתנה החלטת בית משפט קמא, המורה לצדדים להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה במועד הדיון מיום 16.10.12. כן הורה בית המשפט, כי מצב זה יישאר עד לתום ההליכים בתיק. ההחלטה ניתנה על יסוד עיון בטענות הצדדים בכתובים "ובהתחשב בהסכמה שבפרוטוקול מיום 16.10.12". בקשת המבקשת לעיין מחדש בהחלטה לאחר קיום דיון במעמד הצדדים – נדחתה. לטענת המבקשת, בעקבות דברים אלה, פעלה לפירוק המחסום החשמלי וכיום נראה כי אין אמצעי אפקטיבי המונע את כניסתם לחניון של כלי רכב בלתי מורשים ואת יציאתם ממנו.
6. מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה מלינה המבקשת על כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו, ובכלל זאת אף לא בחן את שאלת מאזן הנוחות כמו גם את סיכויי ההליך; לא דן בטענה כי המחסום החשמלי הוקם בתוך שטחי החניה שהושכרו למבקשת; ולא דן בטענה כי למשיבה 1 כלל אין זכויות בשטח שבו הוקם המחסום החשמלי. כן טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא כשהכריע בבקשה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, ובניגוד להוראת תקנה 367(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקשת מציינת עוד, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 16.10.12 היא לא נתנה הסכמה שממנה משתמע כי תמנע מביצוע הפעולות הנחוצות להבטחת פעילותו התקינה של החניון, ועל כן אין מקום לבסס את צו המניעה על עמדתה באותו דיון. טענות נוספות הנזכרות בבקשה הן כי משיבה 1 פעלה בחוסר תום לב, שכן מאחורי הגשת התביעה עומד רצונה לסלק את המבקשת משטח החניון כדי לאפשר קידומה של עסקת שכירות אחרת; כי הסעד שניתן פוגע בזכויותיה של המבקשת באופן שאינו מידתי; כי סיכויי התביעה נמוכים מאוד, שכן משיבה 1 לא הוכיחה לכאורה כי היא בעלת זכויות בשטחי החניה שהושכרו למבקשת; וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשת, שכן המחסום החשמלי הוקם חלף מחסום דוקרנים שהיה קיים במקום עובר לכך, ולכן התקנתו לא שינתה מן המצב שהיה קיים בשטח בעת הדיון מיום 16.10.12, ואילו הסרתו היא היוצרת שינוי המאפשר כניסה לא מורשית לחניון, תוך סיכון בטיחותי והסבת הפסדים כספיים למבקשת.
7. בתשובתה טוענת משיבה 1, כי הקמת המחסום החשמלי נעשתה בשטח המשמש אותה עשרות שנים לשם חניית עובדיה ובאי בית הכנסת, וכי המבקשת כלל לא עשתה בו שימוש. לכן, כך לטענת משיבה 1, הקמת המחסום שינתה את המצב הקיים, וזאת שבוע בלבד אחר ההסכמה על העברת התובענה לגישור. משיבה 1 מוסיפה, כי לאחר מתן הצו הארעי לא פורק המחסום החשמלי, אף שזרוע המחסום היתה מורמת, וגם אחר שפורקה הזרוע ביום 31.12.12, לא פורקה תושבת המחסום ולוח הפיקוד, תוך אי קיום צו שיפוטי. הפרת הצו הזמני, כך נטען, מהווה התנהגות שלא בתום לב ובדרך שאינה מקובלת. לגישת משיבה 1, רשאי היה בית משפט קמא ליתן את החלטתו בלא לקיים דיון במעמד הצדדים, שכן דינה של בקשה לסעד זמני כדין בקשה בכתב לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ומשלא ביקשה המבקשת לחקור את המצהירים, הוסרה המניעה למתן החלטה על יסוד הכתובים. ביחס לסיכויי התובענה טוענת משיבה 1, כי המבקשת עצמה הודתה בהגנתה כי למשיבה 1 זכויות בשטחי החניה, אך למרות זאת הסכם השכירות לא נחתם עמה, ודי בכך כדי לעמוד במבחני הוכחת העילה לצורך קבלת סעד זמני. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי מחסום הדוקרנים לא היה תקין מעת שקיבלה המבקשת את החזקה לידיה בשטחי החניה, ולכן התקנת המחסום החשמלי משנה ממצב הדברים שהיה קיים עובר לכך.
8. לאחר קבלת תשובת משיבה 1 לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אחר שעיינתי בבקשה ובתשובת משיבה 1, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.
9. תקנה 367(א) לתקנות קובעת, כי "ניתן צו, למעט צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מארבעה עשר ימים מיום מתן הצו". הכלל שנקבע אפוא ביחס לצו שניתן במעמד צד אחד הוא, כי בית המשפט יכריע בבקשה לסעד הזמני לאחר קיום דיון במעמד הצדדים. זאת, בשונה מהוראת תקנה 241(ד) לתקנות, הדנה בבקשות בכתב ומסמיכה את בית המשפט להכריע בהן על יסוד כתבי הטענות בלבד. יצוין, כי תקנה 361 לתקנות קובעת, כי הוראות הפרקים האחרים בתקנות יחולו על סעדים זמניים, "ככל שאינן סותרות פרק זה". מכאן, כי כאשר ניתן צו זמני על יסוד בקשת צד אחד בלבד, כפי שנעשה בענייננו, נדרש קיומו של דיון במעמד הצדדים בתוך ארבעה עשר ימים, וזאת אף מבלי שבעל דין הביע רצונו לקיים חקירה שכנגד על תצהיר יריבו.
10. הדברים אמורים בנסיבות הענין במשנה תוקף: בנסיבות העניין ניטשת מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות שבבסיס הסעד המבוקש. כך, הצדדים חלוקים ביחס לשאלה האם המחסום הוקם בתחומי השטח שהושכר למבקשת; האם מחסום הדוקרנים שהיה קיים במקום הפסיק לפעול זמן קצר עובר להקמת המחסום החשמלי, או שמא היה זה מצב הדברים מזה זמן ממושך; והאם התקנת המחסום החשמלי מונעת מעובדי משיבה 1 לחנות בשטח ששימש אותם בטווח הזמנים שבין תחילת תקופת השכירות לבין מועד הקמת המחסום. כאשר הגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, הפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת מן ההתנהלות האמורה עשויה להיות ממשית.
11. כמו כן, סבורני כי פגם נוסף נפל בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר לא נומקה הנמקה שלל ממש. החלטת בית המשפט אינה מפרטת את השיקולים המונחים בבסיסה, אלא אך מצויין בה כי ניתנה "בהתחשב בהסכמה שבפרוטוקול מיום 16.10.12". עיון בפרוטוקול זה מעלה, כי במסגרת הדיון הסכימו הצדדים על העברת ההליך לגישור בפני כב' השופט בדימוס ת' אור. צודקת המבקשת בטענתה, כי לא ניתן ללמוד מתוך הסכמה זו במישרין על הסכמה לאי ביצוע עבודות הנחוצות, כך לטענת המבקשת, לאחזקה תקינה ושוטפת של החניון. מובן, כי אם לאחר שמיעת הצדדים ישתכנע בית המשפט כי הקמת המחסום החשמלי מהווה שינוי של מצב הדברים שהיה קיים בשטח, יכולה להיות נפקות להסכמת הצדדים לפנות לגישור. אך לצורך כך על בית המשפט לקבוע מה היה מצב הדברים הלכאורי עובר להתקנת המחסום החשמלי. מכאן, שהסכמת הצדדים הנזכרת בהחלטה אינה עונה על חובת ההנמקה, וגם בכך יש כדי לתמוך במתן רשות ערעור (ראו: רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' עו"ד שושני (פורסם במאגרים, 2.6.08)).
12. על יסוד כל האמור יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שידון מחדש בבקשה למתן צו המניעה הזמני, ויכריע בה באופן מנומק לאחר קיום דיון במעמד הצדדים.
13. משיבה 1 תישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 7,500 ₪.
14. העירבון יושב לידי מפקידו.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ג, 28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.