הבקשה

מונחת בפני בקשת המבקש/הנתבע מס' 3 למתן רשות להתגונן בפני תביעה כספית על סך של 1,769,500 ₪ שהוגשה כנגדו על ידי המשיבה.

התביעה הוגשה כנגד חברת א.מ.א.צ בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה"), שהינה החייבת העיקרית וכנגד המבקש ונתבע נוסף, מר ציון ממן, אשר ניהלו את החברה בזמנים הרלוונטיים וערבו, ביחד ולחוד, להבטחת חובות החברה כלפי המשיבה. על פי הנטען בכתב התביעה, יתרת חובה של החברה למשיבה, בגין אספקת סחורה ו/או מוצרים שונים, בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות של המשיבה, קרן בתוספת ריבית בשיעור של 1.5% לחודש, עומדת סך של 1,769,500 ₪. לתמיכה בהתחייבותם של הנתבעים לפרעון חובות החברה, צירפה המשיבה לתביעתה העתק המחאת זכות בלתי חוזרת לטובתה, על כל זכויותיהם של הנתבעים בכספים ו/או בכל רכוש אחר, עד לסך של 1,100,000 ₪ המגיעים להם ו/או שיגיעו להם בעתיד מבנק לאומי לישראל בע"מ.

החברה נמצאת בהליכי פירוק, וכנגדה ניתן צו פירוק עוד ביום 11.10.12, כחודשיים לפני מועד הגשת התביעה.

שני הנתבעים הנוספים הגישו בקשות נפרדות למתן רשות להתגונן, אשר נקבעו לדיון בפני. לאחר שמיעת חקירת הנתבעים, הושגה הסכמה דיונית לעניין בקשתו של הנתבע מס' 2, אשר קיבלה תוקף של החלטה. הנתבע מס' 3 ביקש שהות על מנת לאפשר לו להשיג הסכמות אל מול בעלי המשיבה. חרף השהות שאושרה בהסכמת הצדדים, לא הושגה הסכמה כלשהי לעניין בקשת הנתבע מס' 3 ולפיכך, נתבקשתי לתת החלטתי, ככל שהיא נוגעת לבקשתו של הנתבע מס' 3 למתן רשות להתגונן.

במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן של הנתבע מס' 3 (להלן: "המבקש") מעלה המבקש מספר טענות הגנה, שתמציתן כלהלן:

בשים לב ליום הגשת התביעה ולתקופת ההתיישנות של 7 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, הרי שכל חיוב הכלול בתביעה שמקורו בתקופה שלפני התאריך 27.12.05 – התיישן. בהתאם לחישוב שנערך על ידי המבקש בהתבסס על כרטסת המשיבה וחישובי הריבית שנערכו על ידה, הרי שהסכום שיש למחוק אותו מכתב התביעה עקב טענת ההתיישנות עומד סך של 876,622 ₪.

על אף שעובדת היות החברה בפירוק צויינה בכתב התביעה, המשיבה לא פירטה בתביעתה אם נתבקש אישורו של בית המשפט של הפירוק להגשת התביעה, אם ניתן אישור כזה ובכלל אם הגישה המשיבה תביעת חוב במסגרת הליך הפירוק ואם שולמו לה דיבידנדים או סכומים אחרים כלשהם בגין כך.

המשיבה נמנעה מלהעביר לחברה תעודות משלוח באופן שוטף ואף לא צירפה תעודות אלו לכתב התביעה כדי להוכיח שהסחורה אכן סופקה לחברה. המבקש מכחיש את רישומי המשיבה, כפי שהוצגו לבית המשפט, וטוען כי מדובר ברישומים חסרים, אשר עודכנו על ידי המשיבה ולא ניתן לבסס עליהם חוב כלשהו. לטענת המבקש, כרטסת החוב של המשיבה, מחסירה לפחות 4 תשלומים, בסך כולל של 200,000 ₪, ששילמה החברה למשיבה ב-4 שיקים על סך של 50,000 ₪ כל אחד. במקום שתשלומים אלו יירשמו לזכות החברה בכרטסת, עודכנו סכומים אלה דווקא לזכות כרטיסו האישי של הנתבע מס' 2, אשר ביצע עבודות פרטיות עבור המשיבה. במאמר מוסגר מציין המבקש כי מקנן בליבו החשש כי מדובר בקנוניה שנעשתה מאחורי גבו, וקשורה ליחסיהם של הנתבע מס' 2 ובעלי המשיבה. על רקע אי ההתאמה הנ"ל בין רישומי המשיבה לתשלומים שבוצעו על ידי החברה, עותר המבקש לבצע בדיקה מקיפה אודות ההתחשבנות בין החברה למשיבה.

המשיבה מעולם לא חייבה את החברה בריבית, חישובי הריבית אינם משתקפים בכרטסת וחזקה על המשיבה כי ויתרה על זכותה בגין סכומים אלה. כתב הערבות אף הוא אינו כולל חיוב הערבים בריבית בנקאית כלשהי, ומשלא נכללה הריבית בחיוביה השוטפים של החברה, אין לחייב את הערבים בחיובי ריבית כלשהם.

לעניין המחאת הזכות שצורפה לכתב התביעה, מדובר בהמחאת זכות אשר ניתנה בהתבסס על פיקדון בסך של כ- 1,100,000 ₪, שהיה מופקד באותה עת על שם הנתבעים מס' 2 ו-3, בבנק לאומי. המחאת הזכות נחתמה בהסתמך על הבטחת המשיבה, שלפיה אם יתברר כי הסכום הכולל שיועבר אליה מתוך אותו פיקדון יעלה על סך החוב, אזי ההפרש יוחזר לנתבעים מס' 2 -3.

דיון והכרעה

הלכה ידועה היא כי, בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט אינו שוקל את מהימנותו של המבקש ואין המבקש צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די בכך, שהראה בתצהירו הגנה אפשרית מפני התביעה ולו בדוחק.

תפקידו של ביהמ"ש, בשלב זה, לברר אם בטענת הנתבע, בהנחה שתוכח מהבחינה העובדתית, יש משום עילת הגנה, אך משטענתו עברה מבחן זה אין לבית המשפט לא סמכות ולא שיקול דעת למנוע ממנו להתגונן בעילה זו. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר הוא משתכנע שאין לנתבע טענת הגנה כלשהי; ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובתו (ראה לעניין זה ע"א 534/61 חפציבה נ' בן ארי, פ"ד ט"ז, 694, 699).

ואולם, על אף קיומם של כללים קפדניים אלו לזכותו של נתבע, עדיין אין לנו לעשות הליך זה סרק, בדרך לבירורה של כל תובענה באופן המוציא שכר בהפסד (ראה ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד מה(1) 69, 70).

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענת סתמיות וכלליות בתצהירו, אלא חייב הוא להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות שלענין ושעליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נ"ב (1) 390, 400 וכן ראה ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נט (3), 41).

להלן תיבחנה טענות ההגנה של המבקש, על רקע ההלכה הפסוקה דלעיל בעניין מתן רשות להתגונן -

טענת ההגנה של המבקש, שעניינה אי דיוקים בחישוב החוב, על רקע אי ההתאמה שנתגלתה בין הכרטסת לבין התשלומים שבוצעו בפועל, הינה טענת הגנה כללית ובלתי מפורטת. מעבר לתשלומים על סך של 200,000 ₪ שנטען כי בוצעו על ידי החברה אך זוכו בחשבונו של הנתבע מס' 2, לא הצביע המבקש על סכומים נוספים שבגינם חל אי דיוק בכרטסת. בחקירתו של המבקש בפני הוא אף אישר כי שיקים של החברה באותו סכום לפחות נמשכו כדי לכסות חובות של חברת אלקבץ שהינה חברה משפחתית בניהולו של המבקש ואשר מחזיקה ב-50% ממניות החברה. כשנשאל המבקש מדוע לא ציין בתצהירו כי הדברים נעשו על ידי שני הנתבעים באופן הדדי, הוא השיב כי התשלומים שבוצעו על ידי החברה לטובת חברת אלקבץ, בוצעו באופן שקוף והוצאו בגינם חשבוניות ואילו התשלומים שבוצעו לזכות הנתבע מס' 2 היו ללא הסכמת הצדדים ואף לא הוצאו בגינם חשבוניות. כשעומת המבקש, במהלך חקירתו, עם כרטסת החברה שצורפה לבקשתו של הנתבע מס' 2, ואשר משקפת חוב על סך של 447,000 ₪, לא ניתנה על ידו התייחסות עניינית לסכום, וכל שעשה היה לאשר את הכתוב (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.13, עמ' 2, שורה 19). זה המקום לציין, כי חששותיו של המבקש, כפי שהועלו בבקשה, לעניין קנוניה שנרקמה בין הנתבע מס' 2 למשיבה לא גובו באסמכתא כלשהי ונותרו בגדר השערה גרידא של המבקש.

לעניין טענת המבקש בדבר הגשת התביעה כנגד החברה, על אף היותה בהליכי פירוק, מדובר בטענה ראויה, אך עניינה במישור היחסים בין המשיבה לחברה ואין בה כדי להשליך על התביעה כנגד המבקש והנתבע האחר. ככל שהמבקש סבר כי דרושים לו מסמכים מסוימים מהמפרק לצורך ביסוס הגנתו, היה עליו לפנות למפרק בעניין ולבקש ארכה מתאימה מבית המשפט. משלא עשה כן, אין בידי לקבל את הטענה כי יש להטיל על המפרק את מלאכת הבדיקה של החוב נשוא התביעה, כטענת הגנה מטעם המבקש. ללא קשר לתיק עסקינן, מלאכתו של המפרק, שאינו צד להליך עסקינן, תתבצע במסגרת תיק הפירוק.

טענת המבקש לפטור מחיובי ריבית כלשהם, אף היא אינה יכולה לשמש למבקש טענת הגנה טובה כנגד התביעה. הסכם ההתקשרות בין הצדדים נוקב בריבית בנקאית חריגה, החשבוניות שצורפו נוקבות בריבית בשיעור של 2%. העובדה שהמשיבה בחרה להוריד את הריבית לצורך חישובי התביעה לשיעור של 1.5% אינה יכולה לעמוד לה לרועץ. יתרה מזאת, עיון בכתב הערבות עליו חתום המבקש מגלה, כי נרשם בו, ברחל בתך הקטנה, כי החוב הנערב הינו בצירוף הפרשי ריבית. הטענה כי המשיבה מעולם לא דרשה מהחברה ריבית, אינה עולה בקנה אחד עם מה שרשום בחשבוניות ומכל מקום, אין לראות בכך משום ויתור של המשיבה על טענה כלשהי בעניין הריבית.

טענת ההתיישנות לגבי הסכומים שמועד החיוב שלהם הינו עובר ליום 27.12.05, הינה טענת הגנה הראויה להישמע. יחד עם זאת, ככל שיתברר כי התשלומים שבוצעו על ידי החברה לאחר מועד זה בוצעו באופן עגול ונזקפו לזכות החברה בכרטסת ללא ייחוס לחשבונית כלשהי, אזי ספק אם ניתן יהא להדוף את התביעה ביחס לסכומים שנטען כי התיישנו.

לעניין המחאת הזכות הנוקבת בסכום של 1,100,000 ₪, אשר נטען כי הוצאה בסכום זה בהתבסס על פיקדון שהיה מופקד בבנק ובהסתמך על הבטחת המשיבה להשיב כל סכום שישולם לה ביתר מכח המחאת הזכות. מעבר לעובדה שטענה זו לא נתמכה באסמכתא כלשהי מהבנק בדבר קיום פיקדון בסכום זה, הרי שמדובר בטענה המשוללת כל היגיון עסקי. חתימה על המחאת זכות לטובת חברה בסכום נקוב מבלי שנבדק אם סכום זה מגיע לאותה חברה אינה מתקבלת על הדעת. מכל מקום, ניתן היה לצפות כי הסכמה, ככל שהושגה בין המבקש לחברה להשבת סכומים שישולמו ביתר מכוח המחאת הזכות, כנטען על ידו, אף היא תועלה על הכתב. משלא הוצגו בפני מסמכים כלשהם לתמיכה בטענה זו, אין היא יכולה לשמש למבקש הגנה טובה בפני התביעה.

מכל האמור לעיל עולה כי טענותיו של המבקש בבקשת רשות להתגונן הינן חלשות ומפוקפקות, ספק אם יעלה בידו, בסופו של יום, להדוף את תביעת המשיבה. ברם, נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין מתן רשות להתגונן, ולאחר ששקלתי את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בכפוף לתנאים.

הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו, בהתאם לתקנה 210 לתקנות, ויתנה את קבלת הבקשה למתן רשות להתגונן בתנאים, בין היתר, כאשר התצהיר "כמעט" ולא מגלה הגנה וההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או כאשר לוקה היא בחוסר בהירות ופירוט.

הגם שקבעתי כי עסקינן בהגנה חלשה, אין בידי לקבל את בקשת המשיבה למתן פסק דין חלקי ביחס לסכומים, כפי שמשתקפים בכרטסת שצורפה על ידי הנתבע מס' 2, שכן טענותיו של המבקש, כפי שפורטו לעיל, מתייחסות אף לסכומים אלה ואין לייחס למבקש הודאה מפורשת בסכום חוב זה, באופן שמצדיק מתן פסק דין חלקי, בטרם ניתנה למבקש ההזדמנות להוכיח את טענות ההגנה (החלשות) שבפיו.

סוף דבר

מכל המקובץ לעיל, אני קובעת כי הבקשה למתן רשות להתגונן שהוגשה מטעם המבקש תתקבל בכפוף להפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט, וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק החלטה זו. לא יופקד הסכום הנ"ל במועד שנקבע, תידחה הבקשה והמשיבה תהיה רשאית ליטול פסק דין במעמד צד אחד כנגד המבקש.

הוצאות בקשה זו יקבעו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי.

למעקב ועיון בהתאם.

ניתנה היום, י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים.