1. הבנק המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד שני המבקשים. על פי הנטען בכתב התביעה, חובו של המבקש מס' 1, המצטבר מניהול שני חשבונות, עומד על 63,080 ₪, ואילו חובו של המבקש מס' 2 (שותף בחשבון השני בלבד) עומד על 24,945 ₪, מתוך הסכום האמור לעיל.

2. כנגד תביעה זו הגישו המבקשים בקשה לסילוק על הסף ולחלופין למתן רשות להתגונן. הבקשה לסילוק על הסף נדחתה על פי החלטת כב' השופטת טנוס מיום 9.10.13.

ביום 3.12.13 הגישו המבקשים בקשה נוספת שכותרתה "בקשה בכתב", ואף במסגרתה עתרו לסעדים של סילוק על הסף, ולחלופין – מתן רשות להתגונן. לבקשה זו צורף תצהיר המבקש מס' 1. לצורך החלטה זו, אתייחס אל בקשה זו כאל בקשת הרשות להתגונן מפני התביעה, שכן התצהיר שצורף לה הוא המפורט מבין אלו שצורפו לבקשות קודמות של המבקשים.

3. ביום 17.3.14, זמן קצר לפני המועד שנקבע לדיון בבקשה, הגישו המבקשים חוות דעת של מומחה (יצוין, כי לתיק האלקטרוני לא נסרקה חוות הדעת כולה, אלא טבלאות שונות שערך המומחה, ועותק חוות הדעת נמסר לידי בעת הדיון עצמו).

עורך חוות הדעת, מר סלימאן עלי סלמאן, מצהיר על עצמו שאינו בעל השכלה פורמאלית בתחום החשבונאות או הבנקאות, אלא שלטענתו הוא בעל ניסיון רב שנים של עבודה בתחום זה, אשר המומחיות שבו אינה נרכשת באופן פורמאלי, אלא דרך עיסוק פרקטי וניסיון. לפי חישוביו של מר סלימאן, יש לקזז מסכום התביעה סכום העולה על 70,000 ₪, בגין חישובי ריבית ביתר, כמו גם "ביטול החסכונות" שמומנו מכספי הבנק.

בדיון שהתקיים לפניי נחקר המבקש מס' 1 על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. ב"כ המשיב לא ביקשה לחקור את המומחה.

4. המבקשים הגישו מספר בקשות נתמכות בתצהירים. הראשונה הוגשה ביום 5.2.13, וביהמ"ש נתבקש במסגרתה להורות על המצאת מסמכים, ולחלופין – מתן רשות להתגונן ככל שלא יומצאו המסמכים.

במסגרת התצהיר נטען, כי הבנק חישב את החוב על בסיס ריבית מופרזת, וכי הבנק ניהל את החשבון כרצונו, מבלי שהמבקשים מעורבים בקבלת ההחלטות או מקבלים מסמכים המפרטים את הפעולות שנעשו. הטענות הועלו באופן כללי, על פי הנטען – בהעדר מסמכים.

המסמכים הנדרשים (דפי חשבון בנק, הסכמי הלוואות) הומצאו למבקשים כבקשתם.

תצהיר שני נערך על ידי המבקש ביום 10.3.13. בתצהיר זה הפנה המבקש לכך, שהמסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם מצביעים על יתרות החובה הנטענות בגוף כתב התביעה. מטעם זה התבקש סילוק של התביעה על הסף.

בתגובה לבקשה זו המציא המשיב מסמכים נוספים, והבהיר, כי יתרות החובה הקטנות שצוינו בחלק מנספחי התביעה אינן כוללות את יתרות ההלוואות שנטלו המבקשים, וכי סך כל ההתחייבויות הינו כמפורט בכתב התביעה.

תצהירו השלישי של המבקש נערך ביום 1.12.13, לאחר שכבר הומצאו לידיו המסמכים הנדרשים, ולאחר שעמדה בפניו תשובת המשיב, ונדחתה הבקשה לסילוק על הסף.

אף על פי כן, ניתן להתרשם, כי התצהיר השלישי כולל אף הוא בעיקר טענות כלליות, וחזרה על טענות הנוגעות לאי המצאת מסמכים (הגם שהומצאו בינתיים) ולסילוק על הסף בשל אי התאמה נטענת בין הנתונים שבדפי הבנק לכתב התביעה (הגם שבקשה זהה, מאותם נימוקים, נדחתה כבר על ידי ביהמ"ש). בהקשר זה יוער, כי המבקשים הפנו למסמכים שצורפו לכתב התביעה, ושהעידו לכאורה על יתרות חובה קטנות, שלא כנטען בתביעה עצמה, אלא שהוברר כבר, כי סכומי התביעה מורכבים לא רק מיתרות העו"ש המתוארות באותם דפים, אלא גם מיתרות ההלוואות שנטלו המבקשים (הלוואות שהמבקשים מודים בנטילתן, כפי שעלה מהחקירה הנגדית שהתקיימה לפניי).

כטענות אשר עשויות להוות בקשת רשות להתגונן ניתן למצוא את אלו שבסעיפים 19, 20 ו-21 לתצהיר, אלא שאף טענות אלו הן טענות כלליות ביותר, כגון "הבנק חייב אותנו וכפה עלינו כתנאי למתן שירותים בנקאיים ואשראים בחשבון ליטולן הלוואות ו/או לפתוח תכניות חסכון..." או שהבנק "נמנע מלממש את כספי החסכון במשך תקופה ארוכה". כן נטען, כי הבנק גבה מהמבקשים בפועל ריבית של יותר מ-11% לשנה, כאשר הריבית הנהוגה עומדת על 7.75%.

נמצא, איפוא, כי התצהיר חסר תשתית עובדתית מספקת על מנת להצדיק מתן רשות להתגונן, שכן הטענות המועלות כלפי המשיב הן כלליות ביותר, ובניגוד לחובת הפירוט הנדרשת כלפי מי שמגיש בקשת רשות להתגונן. יודגש, כי המבקשים שבו וטענו כי אינם יכולים להתגונן בשל העדר מסמכים, אף לאחר שאלו הומצאו להם, והועברו לעיון מומחה מטעמם, כך שאף טענות מעין אלו אינן יכולות לסייע בידיהם.

אשר לחוות הדעת שהציגו המבקשים, מבלי להיכנס, בשלב זה, לשאלה אם היא ערוכה כדין ואם לאו, ואם מדובר ב"מומחה" אשר מוסמך בהגשת חוות דעת לביהמ"ש, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה, שהמומחה התבסס על הנחות עובדתיות, שאינן מפורטות בתצהיר המבקש, ועל פרשנות לא מקובלת בפסיקה של מונח ה"ריבית", על מנת להגיע לתוצאה שתקזז מהחוב סכום העולה עליו. ככל שיש בחוות דעת זו כדי לספק הגנה מפני התביעה, הרי שזו נראית, לעת עתה, דחוקה ביותר.

5. נמצא, איפוא, כי קשה למצוא הגנה ברורה בטענות המבקשים, אלא לכל היותר, הגנה בדוחק, הנובעת מטענות כלליות המוכרות בחקיקה הבנקאית ובפסיקה הנוגעת אליה, כגון "התניית שירות בשירות". סבורני כי במקרה מעין זה, כאשר "כמעט ניתן" לדחות את בקשת הרשות להתגונן, ניתן לעשות שימוש בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאפשר למבקשים, למרות האמור, להתגונן מפני התביעה, כפוף להפקדת ערובה מספקת.

בקביעת הסכום העירבון יש לקחת בחשבון את סכום התביעה, אך מנגד אין לקבוע עירבון אשר ימנע מהנתבע את זכות הגישה לערכאות, בשל חסרון כיס בלבד. בשים לב לשיקולים אלו, אני קובעת, כי כנגד הפקדת סכום של 25,000 ₪ בקופת ביהמ"ש – תינתן למבקשים רשות להתגונן.

על המבקשים להפקיד את הסכום האמור, תוך 45 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן – תידחה הבקשה, ויינתן פסק דין בסכום התביעה.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ד, 07 יוני 2014, בהעדר הצדדים.