תביעה קטנה לפיצוי בגין נזק שנגרם לכלבה של התובעת .

בכתב התביעה נטען, כי בתאריך 7.12.12 ניתק הכבל שקשר את הכלבה , באותו זמן עברה התובעת ברכבה בנסיעה מהירה ופגעה בכלבה תוך שהיא גוררת אותה מס' מטרים במעלה הרחוב . בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא עצרה והמשיכה בדרכה.

הנתבעת טענה בהגנתה כי נסעה במהירות סבירה, הכלבה התפרצה לכביש בריצה אחרי חתול, הנתבעת הסיטה את הרכב אך לא הצליחה למנוע את התאונה . משראתה כי הכלבה ברחה, היא המשיכה בנסיעתה לגן הילדים. לטענת הנתבעת, תנאי הכביש אינם מאפשרים פיתוח מהירות.

במהלך הדיון הציגה התובעת צילומי רנטגן של הכלבה וכן קבלות בגין תשלום לווטרינר שניתח את הכלבה.

בעלה של התובעת העיד כי :

" העניין היה מאוד קשה ובעייתי כי במקרה הבן שלי יצא עם הכלבה וכשהוא החליף את השרשרת הכלבה ברחה ואני ואשתי יצאנו החוצה כי זה בשעה שילדים יוצאים מבית ספר וגנים הלכנו לקרוא לה ופתאום ראיתי בעיניי אוטו לבן טס בעליה למעלה ואני עומד על החומה וצועק לה סעי לאט והוא רצה לתפוס את הכלבה קראנו לכלבה .כשהיא עלתה למעלה ונתנה לה מכה ומשכה אותה קדימה איזה עשרה מטר הכלבה עפה למדרכה מימין והיא הורידה את הגז והכלבה צרחה צרחות חזקות".

הנתבעת העידה כי מדובר ברחוב שיש בו בורות ביוב ואי אפשר לנסוע מהר , הכלבה רצה אחרי חתול ללא רסן. הכלבה פגעה באוטו " עצרתי ראיתי שהיא כבר ברחה לאיזה כיוון חשבתי מה לעשות האם לקחת את הילדה ולחפש את הכלבה עם ילדה בת שנה וחצי הכלב נראה לי מפחיד ולא היה לו רצועה הוא רדף אחרי חתול".

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות , המוצגים שהונחו על שולחני ועדויות הצדדים, באתי לידי מסקנה לדחות את התביעה.

השיקולים והנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 15 ב' לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין)- תשל"ז 1976:

א. לא האמנתי לעדות בעלה של התובעת כשטען כי : "פתאום ראיתי בעיני אוטו לבן טס בעלייה למעלה ואני עומד על החומה וצועק לה להאט" . על פי גרסת העד, הוא היה אמור להיות עסוק במרדף אחר הכלבה. ההתנגשות מתרחשת הרי בשבריר של שניה ולא סביר כי חזה את הנולד וביקש מסתם רכב חולף להאט.

ב. לא הוכח לפני כי הנתבעת נסעה במהירות בלתי סבירה.

ג. השתחררות הכלבה מהשרשרת הוא באחריות בנה של התובעת שהתרשל בהחלפת השרשרת. ( ראה עדות בעלה של התובעת, פרוטוקול עמוד 1).

ד. עצם העובדה שהכלבה ברחה מבעליה מעידה על כך שהמזג שלה באותם רגעים היה פזיז ומשתובב והדבר מחזק את טענת הנתבעת כי הכלבה רצה אחרי חתול.

ה. כלבים אינם נזהרים ממכוניות ולעתים אף חוסמים את דרכן ומסכנים את עצמם ואת הנהגים שברצותם לחוס עליהם, סוטים מנתיב נסיעתם על מנת להימנע מדריסתם.

על רקע האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ולא הרימה את מאזן ההסתברות.

התביעה נדחית. בנסיבות של התיק אינני עושה צו להוצאות. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ה, 05 יולי 2015, בהעדר הצדדים.