התובעת מבקשת ליתן פס"ד כנגד הנתבעים, בהיעדר הגנה.

המצאת כתבי בי דין יושמה באמצעות הדבקה במען.

ע"פ אישורי המסירה ותצהיר המוסר, היה זה ביום 14/01/2013 .

הוראות תקנות 476 ו-477, לתקסד"א, מתוות את "דרך המלך" לביצועה של המצאה:

476: "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי הענין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה."

477: "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו,..."

ניתן לחרוג מדרך המלך, וליישם המצאה בהתאם לסייפא של תקנה 476.

בנסיבות הנזכרות באישור המסירה ובתצהיר המוסר, יושמה ההמצאה בהתאם להוראות תקנה 489 לתקסד"א: "שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף על פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק."

הדרישה לפעולתו של שליח ב"שקידה ראויה וסבירה" אינה מתקיימת, בעניינו.

שלשה ביקוריו של השליח במען כ"א מן הנתבעים, היו כלהלן:

ביום 13/01/2013, בשעה 12:40;

ביום 14/01/2013, בשעה 13:35;

ביום 13/01/2013, בשעה 16:35;

כאשר שניים משלשה ביקורים במען, נעשו בהפרש של 3 שעות זה מזה, כמו גם – כאשר בין הביקור הראשון במען לבין השני והשלישי, חלף אך יום אחד, לא ניתן לראות בכך שקידה בכלל, ו"ראויה וסבירה" בפרט.

קל וחומר כאשר מדובר בפינוי נכס, סעד המחייב את העותר לו, לעשות הכל- על מנת לוודא שהנתבע מודע לכתב התביעה וההזמנה לדין.

אין בנסיבות עסקינן, להסתמך על חזקת הידיעה של הנתבעים, כפועל יוצא של הדבקה במען.

הבקשה נדחית.

התובעת תתכבד ותיישם מסירה כדין של כתב התביעה וההזמנה לדין, לידי הנתבעים.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.