עניינו של פסק דין זה בשאלה, האם על הנתבעים לפצות את התובע במלוא הסכום שקבע השמאי מטעמו של התובע, בגין ירידת ערכה של מכוניתו של התובע בעקבות ארוע תאונה שבו היה מעורב ריכבו של התובע ורכב שבו נהג נתבע 2 והמבוטח בידי נתבעת 1.

התאונה ארעה ביום 20.11.11 בין שתי המכוניות הנ"ל.

נתבעת 1 שילמה לתובע את מלוא עלות הנזק הישיר שנגרם לרכבו, את עלות שכר טירחת השמאי ורק חלק מהסכום שהשמאי קבע בגין ירידת ערכה של מכונית התובע בגין הנזק.

השמאי מטעם התובע, בדק את ריכבו של התובע ביום 20.11.11 ובחוות דעתו נקבע, כי שיעור ירידת הערך הוא 2.5% ואילו הנתבעים טוענים, כי שיעור ירידת הערך הוא רק 1.75% ולכן הנתבעים שילמו לתובע, בגין ראש הנזק של ירידת ערך סך של 1,500 ₪, במקום הסך של 2,161 ₪.

התובע תבע את ההפרש בין הסכום שהשמאי העריך את שווי ירידת הערך ובין הסכום שהתובעים שילמו לו, דהיינו, סך של 661 ₪ (תובע תבע בנוסף גם בגין הוצאות ועגמת נפש, אך לא נקב בסכומים, לכן, אין להתייחס לנושאים אלה).

הנתבעים טוענים בסעיף 8.2 לכתב ההגנה:

"נזק ירידת ערך אינו נזק המתממש ביום התאונה או בסיום תיקון הרכב, אלא הוא מתממש ובא לידי ביטוי בעת מכירת הרכב בלבד ורק במועד מכירת הרכב יווכח מוכר הרכב (התובע) בכמה פחות מכר את רכבו בשוק המשומשות, כאמור נקבע פסיקה רבות שמדובר בנזק ערטילאי עתידי".

הנתבעים המציאו אך ורק פסק דין אחד שניתן בת"ק 48961-11-10, לביסוס טענותיהם הנ"ל.

הנתבעים טוענים כי הפיצוי בגין ירידת ערך שהם שילמו לתובע, נעשה אך ורק לפנים משורת הדין (סעיף 10 לכתב ההגנה).

דיון

הנשיא מ. שמגר קבע בפסק הדין שניתן ברע"א 3577/93 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, קביעות הסותרות את טענות הנתבעים בנושא ההלכה המשפטית החלה בנושא של ירידת הערך ולהלן כמה ציטוטים מפסק דינו:

"..אין חולק כי לאחר התאונה ירד ערכו של הנכס, קרי: הנכס אחרי התאונה שווה פחות – עקב הפגיעה בתאונה – משוויו לפני התאונה. ירידת ערך זו מהווה "אבדן או נזק" המתייחס לנכס. ירידת הערך לא היתה נגרמת אילולא התאונה ..." (עמ' 78).

"... רכב שעבר תאונה חשוד כנגוע בתקלות סמויות, ועל כן הוא מוערך פחות גם אם אין סדקים על פניו. זהו ההבדל בין רכב שעבר את פגעיה הפיזיים של התאונה, אף אם תוקן, לבין רכב שנותר במצבו הכללי כפי שיצא מבית החרושת" (עמ' 79).

הנזק האמור אינו "אמורפי" ואינו "לכאורי" ואינו "עתידי", כטענת המערערים. הוא מוחשי וממשי ו"על אתרי". ירידת ערך זו מעוגנת היטב בתורת שמאות הרכב, והיא תופעה כללית ואובייקטיבית, החלה על כל סוגי הרכב... אם בעל הרכב יבקש הערכת שמאי לצורכי קביעת ערכו של רכב – הרי כל שמאי יחווה דעה על הנכס שערכו מופחת. נכס פגוע שווה פחות מנכס שלא נפגע. יש כמובן תיקונים שמחזירים נכס למצבו הראשוני כאילו היה חדש, אולם ראשית מדובר על "כאילו", ושנית, לא תמיד הדבר אפשרי... יתכן שהביטוי המוחשי לנזק יבוא לביטוי רק בעתיד, אך הנזק עצמו – כבר נגרם. הוא בר כימות בשקלים ובאגורות" (עמ' 80).

"... פשוט וברור הוא כי החזרת המצב לקדמותו משמעותה כי הרכב יושב למצבו ערב התאונה; בעת ההיא לא פחת ערכו בשל התאונה שעבר וכך הוערך. החזרת המצב לקדמותו פירושה איפוא, כי המבוטח ישופה באופן שיסלק כל פגיעה ונזק שנבעו מן התאונה; משמע, השיפוי גם חובק סילוק תוצאותיה של התאונה הנובעות מן הירידה בערך, בהשוואה בין ערב התאונה לאחרי התאונה" (עמ' 82).

"הנזק בגין ירידת ערך המכונית בשל עצם התאונה הוא נזק ישיר. הנזק נגרם במישרין לנכס עצמו עקב אירוע התאונה. אין נפקא מינה כי אפשר שביטויו בפועל יהיה במועד מאוחר יותר (כגון: מכר המכונית או אחרי שיסתבר מה התיקונים הנדרשים). הוא קיים במציאות, על אתר, כפועל יוצא מן התאונה" (עמ' 84).

וב"דברי סיכום" נקבע על ידי הנשיא מ. שמגר:

"... הנזק הוא נזק ישיר (להבדיל מ"תוצאתי")... הוכחת גובה הנזק מוטלת על הניזוק... הוא חייב להביא ראיות להוכחת גובה הנזק..." (עמ' 85) – (כל ההדגשות הן שלי – י.ג).

(וראה גם ע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט ואח', החוזר ומאשר את דברי הנשיא שמגר ברע"א )3577/93.

על פי פסיקת בית המשפט העליון שניתנה מפי הנשיא מ. שמגר ברע"א 3577/93, כפי שהובאה לעיל, ירידת ערך היא בבחינת נזק ישיר, מיידי ולא עתידי והפיצוי בגינה נועד להביא את הרכב לערכו ערב התאונה, דהיינו, הפיצוי שעל המזיק לשלם לניזוק, בגין אחריותו לנזק שנגרם לניזוק, כולל גם את שווי ירידת ערך הרכב.

התובע, הוכיח באמצעות חוות דעת השמאי, את שווי ירידת הערך שנגרמה למכוניתו עקב התאונה. הנתבעים לא המציאו כל חוות דעת נגדית, לכן יש לקבל את שווי ירידת הערך כפי שהתובע הוכיח ולחייב את הנתבעים בהפרש שבין שווי ירידת הערך על פי הערכת השמאי, לסכום שהם שילמו לתובע בגין ראש נזק זה.

לו טענת הנתבעים בענין המועד שבו התגבש הנזק בגין ירידת הערך של הרכב שנפגע בתאונה, היתה נכונה – הדבר היה מחייב את התובע להגיש שתי תביעות, אחת לנזק הממשי לרכב והשניה לגבי ירידת ערכו, לאחר שהוא ימכור אותו. אני סבור שגם בשל שיקול זה, שלא להכביד על התובע ועל מערכת המשפט לנהל שני דיונים, בגין אותה תאונה, אין לקבל את עמדת הנתבעים בענין זה.

התוצאה

לפיכך, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום את הסך של 661 ₪ ועוד הוצאות משפט בסך של 750 ₪.

תוך 15 יום ניתן לבקש מבית המשפט המחוזי להגיש ערעור.