הצדדים הסמיכוני לפסוק במחלוקת שביניהם על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אין בין הצדדים מחלוקת אודות פינויו של הנתבע באמבולנס על ידי התובע, ביום 7.2.06, לאחר שנפגע בתאונת דרכים, שהייתה גם תאונת עבודה. קרן החוב בעקבות פינוי זה עומדת על 570 ₪, ואין חולק, כי זו המוסד לביטוח לאומי נתן (לאחרונה) הסכמתו לשלם סכום זה. המחלוקת בין הצדדים מצומצמת אך ורק לנושא הפרשי ההצמדה והריבית על חוב זה, הוצאות ההליך המשפטי (תובענה בסכום קצוב שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל) ושכ"ט ב"כ התובע.

לטענת הנתבע, רק בשנת 2010 נדרש על ידי התובע לשלם. כאשר קיבל את הדרישה, השיב לתובע, כי מדובר בתאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ועל כן נתבקש התובע לפנות ישירות למוסד. מכתב זה לא נענה, ובהמשך – הוגשה תביעה זו. לאחר שהוגשה תביעה זו נקט הנתבע הליך של תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, בבית הדין לעבודה, והליך זה נסתיים בהסכמת המוסד לשאת בהוצאות הפינוי.

לטענת התובע, חובת התשלום היא על מקבל השירות עצמו, אשר יכול לדאוג לקבלת החזר מהמבטח, לאחר שישלם את חובו. התובע אינו רשאי לתבוע את המבטחים בבתי הדין לעבודה. התביעה הוגשה לאחר מספר שנים, בגלל עיכוב שנבע מהטיפול באלפי תביעות חוב אשר על התובע לטפל בהן. עצם העובדה שפנייתו של הנתבע לא נענתה אינה פוטרת אותו מחובת התשלום, וכעת עליו לשלם את החוב, כפי שהצטבר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע, עבור הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, סכום כולל של 300 ₪ (מעבר לסכום הקרן, אשר שולם או ישולם, כאמור לעיל, בידי המוסד לביטוח לאומי).

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ד, 06 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.