1. לפני תביעה ע"ס 4,350 ₪, שהגיש התובע נגד הנתבע שהינו אחיו.

התביעה הינה בגין דמי חכירה של שתי חממות באדמת כפר סנדלה בגודל של 2 דונם שחכר הנתבע מהתובע.

כן תובע התובע מחצית שכ"ט עורך דין, שלטענתו שילם אותו לעו"ד שהוציא צו ירושה .

2. הנתבע הגיש כתב הגנה ובו גולל את היסטוריית היחסים בינו לבין התובע שהינו אחיו וטען כי הוא עזר לתובע לכל אורך הדרך והוציא מכיסו הוצאות משפטיות רבות כולל לעורכי דין עת התובע הואשם ברצח של אשתו.

לגוף התביעה, טוען הנתבע כי הוא מעולם לא חכר חממות מהתובע כי התובע כלל לא שהה בכפר בתקופה הרלוונטית שהוא תובע בגינה.

הוא טוען כי הוא השאיל את החממות מבנותיו של התובע, כשהחממות היו במצב של עזובה דהיינו מלאות עשבים, קש ולכלוך וכי הוא השיב את החממות לאחר שיפוץ ושיקום, כשדבר זה עלה לו עשרות אלפי שקלים.

הנתבע טען כי הוא נתן לבנותיו של התובע 5,000 ₪, עבור שימוש שעשה בחממות.

החממות בחלוף זמן מה הושחתו, כי הנתבע שהה בבית חולים ועבר ניתוחים.

בעניין שכ"ט עו"ד טוען הנתבע כי הוא שילם לעורך דין סך של 500 ₪, והנתבע צירף קבלה לתמיכה בגרסתו.

במאמר מוסגר יש לציין שלאחר שהנתבע הורשע ברצח נמצא כי בשעת מעשה הוא לא היה אחראי על מעשיו וכי הוא חולה ואינו בר עונשין.

3. התקיימו שני דיונים בפני כאשר הדיון הראשון ביום 23.10.13 הופסק בעקבות צעקות שני הצדדים זה לעבר זה ודיון השני התקיים ביום 26.2.14.

שני הצדדים העידו.

התובע העיד ומסר כי הוא תובע דמי חכירה עבור השנים 2006,2005 או 2004 (ראה דבריו בפרוטוקול הדיון מיום 23.10.13), בעוד שהדיון של יום 26.2.14 הוא טען שמדובר בשנים 2005-2006 והוא מעריך שמגיע לו סך של 6,000 ש"ח, ושהוא העמיד את תביעתו ע"ס 4,350 ₪.

לטענתו הוא יזם את הליך צו הירושה אך מגיע לו החזר סך של 500 ₪, מהנתבע, ועוד סך של 1,000 דולר עבור תו ירושה של אמו.

הנתבע בעדותו טען כי הוא חכר את החממות מבת התובע בשם סעדיה, כי אותה תקופה הוא היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש בשער מנשה.

הנתבע נשאל ע"י בית המשפט מדוע לא הביא את גב' סעדיה למתן עדות והוא השיב כי היא אינה מעוניינת.

דיון

4. כלל בהליך אזרחי כי המוציא מחברו עליו הראייה, היינו התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.

חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל הדין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת על הדעת יותר מהגרסה שכנגד.

בפני שתי גרסאות מנוגדות והשאלה איזו מהן יותר סבירה.

התובע סבל ממחלת נפש שבעיטה הופטר מאחריות לרצח אשתו ושהה בבית החולים לחולי נפש בתקופה הרלוונטית.

התובע לא יצא ידי חובתו להוכיח כי הנתבע חכר ממנו את החממות.

הוא לא סתר את גרסת הנתבע שהוא כביכול השאיל את החממות מבתו סעדיה.

לא הוצגה ראיה כלשהי לתמיכה בטענתו כגון חוזה חכירה בין בכתב לבין בעדויות של עדים.

הנתבע לא הכחיש את השימוש שעשה בחממות אך הוא טען כי הוא שילם יותר ממה שמגיע לבנות התובע שהינו אחיו נוכח אשפוזו הממושך של התובע.

הנתבע אף הוכיח כי התביעה התיישנה שכן , עסקינן בעילה שנולדה בשנים 2004 ו-2005 וגם אם תאמר 2006 , הרי התביעה הוגשה בחלוף יותר משבע שנים מיום שנולדה העילה או בחלקה בשיהוי רב.

טענה זו לא הועלתה כטענה מקדמית מטעם הנתבע אלא שחומר הראיות מדגיש שהעילה התיישנה.

גם לגופה של התביעה מצאתי כי גרסת הנתבע סבירה יותר בעיניי ומהימנה יותר מגרסת התובע.

סוף דבר

5. אשר על כן ומחמת התיישנות התביעה או השיהוי הרב בהגשתה, ככל שהתביעה לא התיישנה בחלקה המתייחס לשנת 2006, ללא ציון התאריך שבו נולדה העילה, וגם לאחר העדפת גרסת הנתבע על גרסת התובע אני דוחה את התביעה.

איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.