בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה מאיה אב-גנים ויינשטין), אשר במסגרתו חויבו המבקשים לשלם למשיב סך 3,000 ₪. המשיב רכש מהמבקשים רכב משומש, שנחזה להיות "פרטי", אך התברר להיות רכב שמקורו ב"ליסינג". אחר דין ודברים, נאותו המבקשים לזכות את המשיב בסך 3,500 ₪ בגין האמור, אולם הלכה למעשה בוצע התשלום רק כעבור קרוב לחמישה חודשים, ולאחר פניות חוזרות ונשנות מצד המשיב.

אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.

ראשית, מדובר בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שביחס אליו לא נתונה זכות ערעור, אלא יש לבקש רשות לערער. רשות כזו תינתן אך במקרים חריגים, שבהם מדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה (ראו: בר"ע (ירושלים) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א(3) 309, 314-315; בר"ע (ירושלים) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראלים בע"מ נ' קורח (פורסם במאגרים, 3.4.08)). בבקשתם לא מצביעים המבקשים על טעות משפטית עובדתית גלויה על פניה. טענתם היא, כי סכום הפיצוי שנקבע הינו מופרז. בנסיבות המקרה, ובהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה כאמור לעיל, אין טענה מסוג זה המצדיקה רשות לערער.

שנית, ולגוף העניין, אין לקבל את טענת המבקשים כאילו בית משפט קמא פסק פיצוי לטובת המשיב תוך שנלקח בחשבון הליקוי בידית המכונית, עניין שלכאורה עולה מפרוטוקול הדיון כי המשיב מחל עליו. הפיצוי שנפסק הינו בגין אופן טיפול המבקשים בטרוניית המשיב, כי נמכר לו רכב כ"פרטי" אף שמקורו היה ב"ליסינג", ובנסיבות העניין איננו מצדיק התערבות. המבקשים בבקשתם טוענים, כי פיצוי זה נקבע אך בגין האיחור שבביצוע הזיכוי שהמבקשים הסכימו להעמיד לזכות המשיב. ולא היא. כעולה מכתב התביעה, טרוניותיו של המשיב אינן אך נגד האיחור בתשלום כשלעצמו, אלא גם נגד אופן הטיפול בנסיונותיו לקבלת מענה הולם מהמבקשים. לצורך כך פרט המשיב, כדוגמה, פניות חוזרות ונשנות ומתועדות – 14 במניין – בין התאריכים 25.12.12 עד 2.1.13, שרק האחרונה שבהן הביאה לתוצאות כעבור כשבועיים. המשיב אף טען, כי בנוסף לפניות מתועדות קיימות פניות נוספות, דומות. בית משפט קמא קיבל את הטענה, ובגינה פסק, בין היתר, את הסכום שפסק.

מכאן, שאין מדובר בפיצוי בגין האיחור בביצוע הזיכוי כשלעצמו, אלא בגין הטרחה שנגרמה למשיב והזמן שהוקדש לצורך קבלת מענה מן המבקשים. התרשמותו של בית משפט קמא היתה, כי מדובר היה בטרחה לא מבוטלת, נוכח הפרוט שהציג המשיב בעניין זה. טרחה שכזו מצדיקה פיצוי, אף אם לא הובאו לה פרטי פרטים של ראיות. זאת במיוחד כשמדובר בעניין המתברר בבית משפט לתביעות קטנות, שאינו כבול לדיני הראיות על כל דקדוקיהם. אינני רואה מתום, אפוא, בקביעתו בדבר פיצוי כולל בסך 3,000 ₪, תוך שיודגש כי נאמר בפסק הדין, כי סכום כולל זה הינו לרבות בגין הוצאות משפט ועוגמת נפש, רכיבים שאף הם מטיבעם מסורים במידה רבה לשיקול דעת. מדובר בפסיקה על דרך האומדנה, שבגדרי סמכותה ושיקול דעתה של הערכאה המבררת, ושאיננה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות, והפקדון יושב למפקידו.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, בהעדר הצדדים.